ניתן ביום 07 מרץ 2013

בפני: השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח

נציג ציבור (עובדים), מר ראובן בוימל, נציג ציבור (מעבידים), מר דני בר סלע

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפנינו שתי בקשות רשות ערעור שעניינן החלטות לגילוי מסמכים ספציפי של בית הדין האזורי בתל אביב (ע"ב 4257/10; השופטת הדס יהלום).
2. התקיים דיון ביום 28.10.2012, בו טענו הצדדים טענותיהם לפרוטוקול, ולאחריו הגישו השלמת טיעון. בעקבות הדיון והשלמת הטיעון צומצמה המחלוקת בין הצדדים במידה ניכרת. כן הוסכם כי בית הדין ידון בבקשת רשות ערעור כבערעור בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991, וזאת על יסוד כלל החומר שבתיק.

הרקע לערעור:

1. המערער (להלן – התובע) כיהן בתפקיד מנהל נציגות המשיב 1 (להלן – הבנק) בישראל.
2. המשיב 2 (להלן – אלמליח) שימש, בין היתר, כראש הדסק הישראלי במטה הבנק השוויצרי בג'נבה וכחבר במועצת המנהלים. במסגרת תפקידו היה ממונה, בין היתר, על נציגות הבנק בישראל ושימש כמנהלו של התובע.
3. לטענת התובע בכתב התביעה אלמליח התנכל לו במשך תקופה ארוכה ובסופו של דבר הורה על פיטוריו; פיטוריו היו נגועים בחוסר תום לב, ללא שימוע, ובתואנות שווא, מחמת שהתובע התנגד למהלכים שבהם הבנק על פי הנחיותיו של אלמליח עסק בפעילות בנקאית שוטפת בישראל, באמצעות עובדים משוויץ, תוך הפרת הנחיות הפיקוח על הבנקים של בנק ישראל והרשות לניירות ערך, שהתובע התריע עליה. תביעתו של התובע עומדת על סך של 5,629,563 ₪ ובמסגרתה נתבעו, בין היתר: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין; הקצאת מניות; פיצוי על נזק לא ממוני על פי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז – 1997; הפרשי בונוס לשנים 2007 ו- 2009; הפרשי פיצויי פיטורים; קבלת מלוא התנאים על פי חוזה העבודה לתקופה מיום 16.6.2009 עד יום 30.6.2009; קבלת תנאים נלווים בגין התקופה מיום 1.7.2009 עד יום 30.9.2009.
4. לטענת הבנק, ההחלטה על סיום עבודתו של התובע נתקבלה לנוכח העובדה שהנציגות הישראלית עליה היה התובע ממונה לא הציגה נתונים משביעי רצון במשך תקופה ארוכה וביצועיו של התובע היו נמוכים, וכן בשל כך שנוצר משבר אמון בין התובע לבין הממונים עליו והכפופים לו, ובשל סירובו של התובע להוציא לפועל צעדי התייעלות הכרחיים.
5. הליכי גילוי מסמכים מורכבים וממושכים התנהלו בין הצדדים, וכאמור בשלב זה צומצמה המחלוקת למספר מסמכים.

המסגרת הנורמטיבית:

1. כידוע, השאלה הראשונה אותה יש לבחון בהכרעה בבקשה לגילוי מסמכים היא שאלת הרלבנטיות. בעניין זה קבע בית הדין הארצי בעניין אבנצ'יק [ע"ע 494/06 מדינת ישראל - נציבות המים – קלרק אבנצ'יק (28.3.2007)] כי למבחן הרלבנטיות שני היבטים: ההיבט הצר (או תנאי הסף) וההיבט הרחב.
   1. ההיבט הצר (או תנאי הסף) – במסגרתו בוחן בית הדין אם קיימת זיקה ממשית בפועל בין הטענות שבבסיס הבקשה לגילוי מסמכים לבין טענותיו של המבקש בהליך העיקרי. במסגרת זו על בית הדין לבחון האם מתקיימת זיקה בין המידע המבוקש במסמכים שגילויים מתבקש לבין עילת התביעה; האם קיימת תשתית עובדתית לכאורית לביסוס הטענה שגילוי המידע במסמכים המבוקשים דרוש להוכחת עילת התביעה; מהות הזיקה, לאמור חשיבות גילוי המסמכים להוכחת העילה המשפטית או הפרכתה בהליך העיקרי, ותרומתה לענייניות הדיון המשפטי וקידומו; חשיבות הראיות שגילויין מתבקש, לאור טענות הצדדים כפי שנטענו במסגרת ההליך העיקרי; השלב בו מצוי בירור ההליך העיקרי בעת הגשת הבקשה לגילוי מסמכים.
   2. ההיבט הרחב - במסגרתו על בית הדין להידרש לאינטרס הגילוי ומשקלו וכן להשלכותיו של גילוי המידע המבוקש או חיסויו, גם על הציבור ועל צדדים שלישיים. בהקשר זה יבחן בית הדין אם למבקש עניין ישיר, ממשי, ולגיטימי בקבלת חומר המידע; עצמת האינטרס הממשי של המבקש והחשש מפגיעה בזכויותיו המהותיות; מהות הסעד בהליך המשפטי.
2. ככל שמתקיים מבחן הרלבנטיות, על שני היבטיו, על בית הדין להידרש לאיזון הראוי בין זכות הגילוי לבין זכויות ואינטרסים לגיטימיים המוכרים בהלכה כשוללים גילוי, כגון חסיון סטטוטורי, חסיון מכוח המשפט המקובל, וחסיון מכוח ההלכה הפסוקה. במסגרת זו, על בית הדין לשקול האם קיימת דרך חלופית למיצוי זכויותיו של המבקש, שלא על דרך הגילוי. זאת, תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו [עניין אבנצ'יק; ע"ע 28222-05-10 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ – יהודה פלצ'י (21.9.2010); להלן – עניין מכתשים].
3. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בהליך זה היא האיזון הראוי בין זכותו של התובע לגילוי ועיון במסמכים הדרושים להוכחת תביעתו, דהיינו האינטרס של חשיפת האמת ועשיית צדק, לבין ההגנה המוקנית לסודיות המידע הבנקאי. בעניין זה נקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון כי -

"ההגנה על סודיות המידע הבנקאי אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד, והיא ניתנת להסרה מקום שגילויו עדיף על הצנעתו בשל תרומתו לבירור האמת וחשיבות מיצוי הדין .. לבית המשפט זכות מוכרת לצוות על המצאת מסמכים בנקאיים חרף החובה לשמור על סודיותם, אם שוכנע שהחומר רלבנטי לבירור המשפט, וכי אין דרך אחרת להגיע לחקר האמת אלא בגילויו"

[בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית (20.6.2005); להלן - עניין פלוני].

1. עוד נפסק בעניין פלוני (פסקה 14 לפסק הדין) כי –

"במסגרת מלאכת האיזונים בין הערכים המתנגשים יש להבחין בין מידע כלכלי מוגן השייך לבעל דין במשפט, לבין מידע כזה הנדרש מצד שלישי שאינו מעורב בהליך השיפוטי כבעל דין. כאשר המידע הנדרש שייך לבעל הדין, בהתמודדות בין ערך ההגנה על הפרטיות לאינטרס קיומו של הליך שיפוטי תקין, מקבל האינטרס האחרון משנה משקל, בהיות בעל הדין בעל עניין ישיר בתוצאות המשפט. יתר על כן, מן ההיבט הדיוני, ניתן לברר באמצעות בעל הדין לו שייך החומר את מידת החיוניות שבהצגתו, ולבחון בעזרתו האם עשויות להימצא דרכים חלופיות לבירור עובדות חשובות גם בלא הצגת המסמכים המוגנים עצמם. שונה הדבר כאשר המידע המוגן שייך לצד שלישי שהינו זר להתדיינות. במקרה כזה אין מדובר בבעל דין שיש לו עניין בהליך. לעומת זאת, הפגיעה הכרוכה בהצגת חומר פרטי השייך לו עלולה להיות קשה ומזיקה. לפיכך מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט לא- לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר. דרישה לגילוי מידע מוגן של אדם שאין לו עניין במשפט תחייב מידת שכנוע רבה בדבר נחיצותו וחיוניותו. אחד המקרים החריגים בהם ניכרת נטייה להתיר הצגת מידע פרטי של צד שלישי הוא מקום שבית המשפט שוכנע כי אפשר וקיימת קנוניה בין בעל הדין לבין הצד השלישי וזיקה קרובה בין השניים באופן שניתן לראות את הצד השלישי, כמעורב, ולו בעקיפין, בהתדיינות".

1. המבחן שנקבע בעניין פלוני אומץ בפסיקת בית דין זה בעניין מכתשים, בו נקבעו הנחיות להכרעה במקרים בהם נוצר מתח בין הוראות תקנה 46(א) לבין הזכות לפרטיות. בין היתר, נקבע כי "בכל הנוגע לזכות לפרטיות של בעל דין, יש להעדיף, ככלל, את הערך של קיומו של הליך שיפוטי תקין ויעיל, הנערך ב'קלפים פתוחים'; בכל הנוגע לזכות לפרטיות של צדדים שלישיים יש ליתן משקל משמעותי לזכות לפרטיות, ...; אם וככל שהמדובר בבקשה לעיון וגילוי במסמכים הפוגעים בפרטיותם של צדדים שלישיים, על בית הדין למצות את השיקול בדבר חלופות אחרות ...; לא נמצאו חלופות אחרות ונדרשת פגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים להליך, תצומצם הפגיעה בפרטיות להכרחי ולחיוני ביותר, כנדרש לצרכי המשפט וכעולה במדויק מטענות הצדדים ולא מעבר לכך; על בית הדין לבחון במשורה את הרלוונטיות של החומר הנדרש בהתייחס לצדדים שלישיים".
2. כאמור, במסגרת הדיון בבית דין זה צומצמה המחלוקת בין הצדדים, ולכן לא נתייחס בפסק הדין לכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים בבקשת רשות ערעור ובתגובה לה, אלא נתמקד בדיון במסמכים הספציפיים שנותרו במחלוקת. יחד עם זאת נבקש להעיר:
   1. לגבי חלק ניכר מהמסמכים ניתנה רק החלטה אופרטיבית (גילוי או אי גילוי), ולא הובאו הטעמים להחלטה, ולו בתמצית. צודק התובע בטענתו כי החלטת בית הדין האזורי לא הייתה מנומקת במידה מספקת.
   2. בנוגע לחלק מהמסמכים, היה מקום שבית הדין האזורי ישקול לבקש לעיין במסמכים בטרם קיבל את טענת הבנק בנוגע לחיסיון, וזאת בהתאם למנגנון הקבוע בתקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

מן הכלל אל הפרט:

1. להלן, נתייחס למסמכים הספציפיים השנויים במחלוקת בין הצדדים. לשם הנוחות, מספור המסמכים הוא בהתאם לטבלה שהוגשה על ידי התובע.
2. מסמך מס' 6 - דו"חות הוצאות בשנים 2006 – 2009 של עובדי הבנק בשוויץ מכל ביקוריהם בישראל; מסמך מס' 9 - דו"חות סיכום נסיעה לשנים 2007 – 2009 שהגישו כל עובדי הבנק משוויץ שהגיעו לישראל:
   1. לטענת התובע, מנהלי קשרי לקוחות של הבנק מחו"ל (אותם עובדי בנק שעוסקים בניהול חשבונות של לקוחות ובייעוץ ללקוחות) שהו בארץ תקופות ארוכות. עובדים אלה עסקו בפתיחת חשבונות חדשים ללקוחות וסיווגו אותם כלקוחות שהופנו לבנק שלא על ידי נציגות הבנק בישראל. בין היתר, גיבש אלמליח מערכת שכונתה בכתב התביעה "פורמולה 1", שיצרה מסלול נוסף של גיוס לקוחות על ידי מנהלי קשרי לקוחות של הבנק, פעילות שהתחרתה בפעילות הנציגות. בכך נפגעו הנציגות בישראל והתובע פגיעה כפולה: האחת – הוצאות הביקורים היקרים בישראל נזקפו כהוצאות הנציגות; השנייה – הופחתו הישגי הנציגות.
   2. לטענת התובע, הדו"חות המבוקשים על ידו דרושים כדי להוכיח את טענותיו, ובין היתר את טענתו כי מנהלי קשרי לקוחות בשוויץ קיימו בארץ פעילות אסורה על פי תנאי הרישיון שניתן לנציגות מאת בנק ישראל. כמו כן, דרושים הדו"חות כדי להוכיח את טענתו שתוצאות פעילות הנציגות עוותו. התובע טען כי יש לדחות את הטענה שהדו"חות לא אותרו, לנוכח העובדה שמדובר בבנק גדול בעולם, החייב בשמירת מסמכים קפדנית 10 שנים, וטען כי הדו"חות נמצאים במחלקת כספים /כוח אדם.
   3. אנו דוחים בקשה זו של התובע. אלמליח הצהיר כי לא קיימים דו"חות המרכזים את הנתונים המבוקשים ביחס לכל אחד מהעובדים, ולמעשה היענות לבקשת התובע מחייבת הכנת דו"ח על ידי הבנק, לאחר ליקוט נתונים המפוזרים על פני עשרות מסמכים, בתיקי לקוחות שונים. במסגרת הליך גילוי מסמכים צד להליך לא אמור "להכין" מסמכים או דו"חות לצד שכנגד, אלא למסור לו מסמכים המצויים בידו. כמו כן, ככל שמדובר באיסוף מסמכים, מדובר בדרישה מכבידה. זאת ועוד. דו"חות ההוצאות לא יתנו מענה לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, שכן לא ניתן ללמוד מהם אם מדובר בפעילות לגיטימית של עובדי הבנק בישראל או בפעילות שהפרה את תנאי הרישיון.
3. מסמך מס' 7 – מסמכי פתיחת חשבון כולל טופס פרופיל לקוח:
   1. לטענת התובע, בשנת 2007 הוא גייס לקוח שפתח חשבון בסניף הבנק בג'נבה, בו הופקדו עשרות מיליוני יורו. לתובע התברר כי החשבון יוחס לעובד אחר בסניף הבנק בג'נבה, שלא קשור לעניין. למרות פניות התובע למר אלמליח העניין לא תוקן. אילו תוקן העניין, היה אותו הישג של גיוס של עשרות מיליוני יורו ושל לקוח חשוב נזקף לזכות התובע. הבנק טען כי הלקוח המדובר הופנה לתובע על ידי עורך דין, בעל קוד מפנה, ועל כן עורך הדין הוא הנהנה מה"קרדיט" בגין הלקוח, והתובע מנסה לנכס לעצמו הישגים של אחרים. מעבר לכך, בדיעבד התברר כי רווחיותו של החשבון היא אפסית, כך שגם אם היה החשבון הנטען על שמו של התובע, לא היה בכך כדי לתרום להישגיו הדלים של התובע.
   2. בהקשר למחלוקת זו עתר התובע לחייב את הבנק לגלות לו מסמכי פתיחת חשבון, כולל טופס פרופיל הלקוח, ואישור רשמי של הבנק תחת איזה קוד נפתח החשבון.
   3. בתגובתו לבקשה טען הבנק כי מסמכים אלה חוסים תחת חיסיון בנק – לקוח, מאחר שהם כוללים פרטים אישיים של צד שלישי, לקוח הבנק, אשר אינו צד להליך זה. עוד נטען כי גילוי המסמכים עלול לחשוף את הבנק להפרה של הוראות החוק השוויצרי ובנשיאה באחריות פלילית. לאחר הדיון, הודיע הבנק כי בכפוף לויתור התובע על קבלת מסמכי פתיחת חשבון לרבות טופס פרופיל לקוח, יהיה נכון לתת את הקוד עליו נפתח חשבון הבנק (דהיינו מי מצוין על גבי הטופס כמי שהפנה את הלקוח לבנק) רק לאחר שהתובע ימסור לב"כ המשיבים את שמו של הלקוח על מנת לוודא שנמסר הנתון הנכון, בכפוף להתחייבות ב"כ הצדדים לסודיות.
   4. התובע עמד על כך שיש לחייב את הבנק לגלות את מסמכי פתיחת החשבון עצמם כולל טופס פרופיל לקוח, בנימוק שרק עיון במסמכים אותנטיים אלה, שנכתבו ונחתמו בזמן אמת, יאמת כי התובע הוא שהפנה את הלקוח הספציפי אל הבנק, ולא עורך דין כלשהו. לטענת התובע, מתן הקוד עליו נפתח החשבון לא יועיל להוכחת תביעתו, כיון שבמקום לרשום בחשבון את שמו של התובע כintroducer נרשם החשבון תחת שם הקוד של עובד בנק בג'נבה, אשר לא היה מעורב כלל בגיוס הלקוח. התובע עמד על טענתו כי אילו נזקפו לזכותו הכספים שהפקיד הלקוח, הייתה לכך השפעה על תוצאות ה- NNM שלו, אשר שימשו בסיס לחישוב הבונוס.
   5. לאחר בחינת טענות הצדדים אנו קובעים כי אין לחייב את הבנק לגלות את טופס פתיחת החשבון ופרופיל הלקוח. ראשית, אנו סבורים כי בעניין הנדון יש עדיפות לאינטרס שמירת הפרטיות של הלקוח, שהוא צד שלישי זר להתדיינות, ואין מקום להורות על גילוי המסמכים המבוקשים. על פי הנטען בבקשה, במסמכים מצוי מידע על מצבו הכספי, עיסוקו וניסיונו הפיננסי של הלקוח, ואין מקום לגילוים בהליך שהלקוח זר לו לחלוטין. שנית, על מנת שגילוי המסמכים בנוגע ללקוח יסייע לתובע להוכחת תביעתו, יש לגלות גם את הסכומים שהופקדו על ידי הלקוח בחשבונו, כדי לבחון את השפעת הפקדותיו על תוצאות ה- NNM של התובע, וחשיפת התנועות הכספיות בחשבונו של הלקוח מהווה פגיעה בלתי מידתית בפרטיותו.
   6. נוכח עמדת הבנק, הבנק ימסור לתובע את הקוד עליו נפתח החשבון המצוין בטופס פתיחת חשבון כמי שהפנה את הלקוח לבנק.
4. מסמך מס' 15 – דו"ח ביקורת פנימית לשנת 2004 ולשנת 2008:
   1. התובע טען כי דו"ח הביקורת נחוץ כדי להפריך את טענות הבנק בסעיף 134 לכתב ההגנה שלפיהן ממצאי דו"ח הביקורת בשנת 2008 על ביצועי הנציגות היו נמוכים, והערות המבקר בעניין הקשר עם הנהלת HSBC בשוויץ לא היו ממצא מרכזי בדו"ח אלא צוינו בשולי הדברים. טענות אלה העלה הבנק בתגובה לטענות התובע בסעיף 50 לכתב התביעה.
   2. הבנק טען כי "המסמך כולל מידע סודי ורגיש ביחס לנתונים של הבנק ולפיכך חסוי ביותר. הבנק אינו רשאי לגלות דו"ח ביקורת פנימית, בלי יוצא מן הכלל".
   3. בהתאם לפסיקה, דו"ח ביקורת פנימית אינו נהנה מחיסיון, למרות הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב - 1992 הקובעת אי קבילותו של דו"ח ביקורת פנימית כראייה [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ – נ' ה' אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54 (1995); השוו: ע"ע 283/07 יוסי משה - רשות העתיקות (24.12.2007)].
   4. הבנק לא פירט את מקור האיסור "לגלות דו"ח ביקורת פנימית בלי יוצא מן הכלל", וכאמור, בהתאם לפסיקה הדו"ח אינו נהנה מחסיון. לפיכך, אנו מחייבים את הבנק לגלות את דו"חות הביקורת לשנים 2004
      ו- 2008.
   5. יחד עם זאת, יש להגביל את הגילוי לאותם חלקים בדו"ח הרלוונטיים לתביעה, ואין מקום לגילוי חלקים בדו"ח שאינם רלבנטיים.
   6. אשר על כן, הדו"חות יגולו כך שיועברו לתובע דו"חות הביקורת הפנימית, כאשר יושחרו החלקים בדו"ח שאינם רלוונטיים לתביעה. בית הדין האזורי יקבע את הדרך בה יבדוק אם אכן כל הקטעים שהושחרו בדו"חות אינם רלוונטיים לתביעה. למען הסר ספק, מובהר כי על התובע חלה חובה לשמור בסוד את האמור בדו"ח, ולעשות בו שימוש אך ורק להוכחת תביעתו.
5. מסמך מס' 17 - דו"ח הכנסות בחשבונות שהופנו על ידי התובע כולל: הכנסות מפקדונות, ניירות ערך, מסחר במתכות, פעילות מטבע חוץ והכנסות חשבונות מנוהלים על ידי הבנק בשנים 2007, 2008 ו- 2009.
   1. לטענת התובע, נתונים אלה דרושים להוכחת טענתו כי הנציגות הייתה רווחית. לטענת הבנק, המסמך חסוי מאחר שכולל פרטים אישיים של צדדים שלישיים - לקוחות הבנק - אשר אינם צד להליך זה ועל כן חוסים תחת חיסיון בנק לקוח.
   2. נקודת מחלוקת מרכזית בהליך היא תוצאות פעילות נציגות הבנק בישראל. לטענת התובע, תוצאות פעילות הנציגות היו טובות, ולטענת הבנק תוצאות הנציגות הנמוכות היוו שיקול מרכזי בהחלטה על פיטורי התובע. כאמור, בהתאם לפסיקה, יש להבחין בין מידע כלכלי השייך לבעל דין לבין מידע כלכלי של צדדים שלישיים. אכן, לקוחות הבנק, שהם צדדים שלישיים זרים להליך נהנים מחיסיון בנק - לקוח ויש לפגוע בחיסיון זה רק במקרים נדירים. אולם, דו"ח ההכנסות של הבנק מפעילותו של התובע, בו כלול מידע כלכלי של הבנק, הוא מסמך רלוונטי ודרוש להכרעה בהליך, ובאיזון בין האינטרס של ניהול ראוי של ההליך המשפטי לבין האינטרס של הבנק, גובר האינטרס הראשון.
   3. יודגש, כי לצורך גילוי דו"ח ההכנסות מחשבונות שהופנו על ידי התובע, אין שום צורך בגילוי שמותיהם ופרטיהם האישיים של לקוחות הבנק, שכן הנתון הרלוונטי הוא ההכנסה הכוללת ולא הפרטים מהם מורכבת ההכנסה הכוללת. ככל שבדו"ח מפורטים שמות ופרטים של לקוחות הבנק, ניתן להשמיטם או להשחירם. אשר על כן, אנו מחייבים את הבנק לגלות את הדו"ח, תוך השמטה או השחרה של שמותיהם ופרטיהם האישיים של לקוחות הבנק.
6. מסמך מס' 25א - מסמכים המראים את חישובי הבונוסים ששולמו לתובע בשנים 2006 – 2008:
   1. על פי תצהירו של מר אלמליח מסמכים אלה לא אותרו.
   2. לטענת התובע, המסמכים שמורים במחלקת כספים /כוח אדם, ואין זה סביר כי הבנק שילם בונוסים "של מיליונים" ללא חישוב מסודר וללא תיעוד.
   3. כאמור, הבנק מאשר כי היו בידיו מסמכים אלה, אולם על פי תצהירו של מר אלמליח מסמכים אלה לא אותרו. לאור הצהרתו של מר אלמליח, לא ניתן להורות על גילוי מסמכים אשר הבנק טוען כי אינם בידיו. עם זאת, בחקירה נגדית יוכל ב"כ התובע לחקור בעניין זה, לרבות בעניין הניסיונות שנעשו לאיתור המסמכים האמורים.
7. מסמך מס' 26ב – דו"חות שנתיים של תוצאות הנציגות בשנים 2006- 2009 כולל לקוחות שהופנו לבנק, יתרות, רווחיות חשבונות אלה והוצאות ישירות של הנציגות:
   1. לטענת הבנק, מדובר במידע סודי של הבנק, וניתן למסור לתובע את הנתון הסופי בלבד.
   2. כאמור, נקודת מחלוקת מרכזית בהליך היא תוצאות פעילות נציגות הבנק בישראל, וההנמקה בסעיף 18 לעיל לעניין מסמך מס' 17 יפה גם למסמך זה.
   3. יודגש, כי ככל שבדו"ח מפורטים שמות ופרטים של לקוחות הבנק, ניתן להשמיטם או להשחירם. לפיכך, אנו מחייבים את הבנק לגלות את הדו"ח, תוך השמטה או השחרה של שמותיהם ופרטיהם האישיים של לקוחות הבנק.
8. מסמך מס' 30 – העתק מהמייל שהתובע שלח לבנק בשוויץ בעניין מכתב ממשרד הרצוג פוקס נאמן: על פי תצהירו של מר אלמליח מיום 22.11.2012 מסמך זה לא אותר, ולכן אין להורות על גילויו.
9. סוף דבר: הערעור מתקבל חלקית, והבנק יגלה את המסמכים 15, 17 ו- 26ב כמפורט לעיל, ויפעל בנוגע למסמך 7 כאמור בסעיף 16.6 לעיל.
10. לאור התוצאה – קבלה חלקית של הערעור, כל צד יישא בהוצאותיו בהליך זה.

ניתן היום, כ"ה באדר תשע"ג (07 במרץ 2013), בהיעדר הצדדים וישלח אליהם.