1. התובע החל את עבודתו ברשת "המשביר לצרכן בע"מ" בתפקיד של איש אחזקה בשנת 1993. בשנת 2002 הרשת הפכה ל"משביר החדש לצרכן בע"מ" ובשנת 2010 הועברה הפעילות למשביר בתי כלבו בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובע עבד ברציפות, באותו תפקיד, עד לסיום עבודתו. בחודש אפריל 2012 פוטר עקב שינויים ארגוניים אצל הנתבעת, אשר החליטה על החלפת חלק מעובדי התחזוקה בקבלנים חיצוניים. לטענת התובע הוא נדרש להסכים להפחתת שכרו ומשלא הסכים - הוא פוטר.

2. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין שעות נוספות, שעות "עודפות" והחזר קיזוז של שעות עבודה. התובע צמצם את תביעתו לתקופה שלא התיישנה, קרי, החל מחודש יוני 2005 (התביעה הוגשה לבית הדין בחודש יוני 2012).

3. ביום 15.8.2003 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד לעובדים ותיקים בין חברת המשביר לצרכן החדש בע"מ לבין ההסתדרות הכללית החדשה – הסתדרות הפקידים (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). ההסכם הקיבוצי קובע בסעיף 9.2.1 כי כל מרכיבי השכר הרגיל של עובד במסגרת עבודתו במשביר לצרכן בע"מ, כפי שהיה במועד הניתוק כולל שעות נוספות גלובאליות, יאוחדו לסכום כולל.

עוד נקבע בהסכם הקיבוצי כי תמורת עבודה בשעות נוספות תשולם לעובדים בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") או שישולם גמול גלובאלי.

למרות ההתחייבות המפורשת של הנתבעת, היא לא העבירה לתובע תשלום כלשהו עבור שעות נוספות לפי ביצוע בפועל או לפי סכום גלובאלי. זאת, על אף פניותיו של התובע בנדון.

התובע צירף לתביעתו דוחות נוכחות לתקופה 6.2005 עד 4.2012 ודרש תשלום עבור שעות נוספות בסך 148,972 ₪. עוד דרש התובע תשלום בגין "שעות עודפות" שלטענתו הן שעות עבודה מעבר לימי ושעות העבודה הרגילים של התובע, עבור עבודתו במוצאי שבת – בסך 705.18 ₪.

לגרסת התובע הוא נדרש להתייצב לעבודה בסניפים שונים של הנתבעת, חלקם במקומות מרוחקים שהנסיעה אליהם ובחזרה נמשכת יותר משעה, ובתמורה סוכם עם הממונה הישיר על התובע כי מדי פעם הוא ייעדר מספר שעות – ללא הפחתה בשכרו.

למרות זאת, באוגוסט 2010 הפחיתה הנתבעת 90 שעות עבודה ממכסת החופשה השנתית הצבורה. התובע דורש תשלום בגין שעות אלה על פי שווי שכרן.

התובע ציין בתביעתו כי אמנם בסיום היחסים בין הצדדים נערך לו שימוע, אך היה זה ללא נוכחות נציג ארגון העובדים, בניגוד להסכם הקיבוצי. יצוין כי אין בתביעה דרישה לסעד הנובע מן הפיטורים. על כן נסיבות סיום העבודה של התובע לא היו נושא הדיון ואין אנו נדרשים להכריע בהן.

4. הנתבעת טענה בכתב ההגנה (המתוקן) כי התובע היה אחראי על אחזקתם השוטפת של כ-10 סניפים של הנתבעת, וכי עבודתו הייתה כרוכה כדבר שבשגרה במעבר תדיר מסניף לסניף, באופן שבו לנתבעת לא הייתה כל אפשרות לפקח על שעות העבודה. לפיכך, טענה הנתבעת, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות על העסקת התובע והוא אינו זכאי לגמול עבורן. לחלופין טענה הנתבעת כי אין להביא בחשבון את שעות עבודתו של התובע בזמנים שבהם לא עמד לרשות העבודה במהלך יום העבודה, וכי יש לנכות שעות היעדרות משעות העבודה.

הנתבעת טענה כי המכתב ששוגר לתובע מיום 23.7.2003 (שבו נאמר לו שיקבל תשלום בגין שעות נוספות לפי ביצוע בפועל) הוצא בטעות סמוך לאחר הקמת הנתבעת, ואינו משקף את תנאי עבודה של התובע. טעות זו הובהרה לתובע לאחר זמן קצר על ידי הממונים עליו, והובהר לו כי אינו זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, וכי הנתבעת הביאה בחשבון בקביעת שכר היסוד שלו את העובדה שיידרש לעיתים לעבוד בשעות נוספות.

הצדדים פעלו בהתאם להסכמה ביניהם ורק לאחר מספר שנים "נזכר" התובע להעלות את הנושא, וקיבל מהנתבעת תשובה חד משמעית בנדון.

הנתבעת אף טענה כי התובע נעדר מעבודתו שעות רבות במהלך תקופת עבודתו והנתבעת לא ניכתה משכרו תשלומים בגין שעות היעדרות אלה, על יסוד ההנחה שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו. אם ייקבע אחרת, יש לקזז מכל סכום שייפסק את ערך שעות ההיעדרות שלא נוכו משכרו בתקופה הרלוונטית לתביעה – אשר שווין כ-78,397 ₪.

בתלושי השכר של התובע צוין כי מדובר בעובד "שאינו תחת פיקוח".

הנתבעת טוענת כי נוכח אופי עבודתו של התובע, שאינו מאפשר פיקוח על שעות העבודה, ההוראות בהסכם הקיבוצי העוסקות בגמול עבור עבודה בשעות נוספות/עודפות או במנוחה שבועית אינן חלות עליו. לפיכך התובע אינו זכאי לגמול מיוחד עבור עבודתו בשעות עודפות, במוצאי שבת או חג.

שכרו של התובע שולם על בסיס חודשי, כך שממילא אין משמעות לדרישתו לתשלום עבור שעות הנסיעה.

מתלוש שכר חודש אוגוסט 2010 נוכו ממכסת חופשתו הצבורה של התובע 15.6 שעות חופשה שנוצלו על ידו באותו חודש וכן 74.4 שעות חופשה שנוצלו על ידו בחודשים קודמים ובשל טעות לא נוכו ממכסת ימי חופשה של התובע קודם לכן, ניכוי שהוא כדין.

לסיכום טוענת הנתבעת כי שולמו לתובע כל זכויותיו בגין תקופת העבודה וסיומה, והנתבעת אינה חייבת לו דבר.

5. ראיות שנשמעו

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.

כן העיד מטעם התובע מר אליעזר יוסף (להלן: "מר יוסף"), אשר עבד אצל הנתבעת עוד לפני שהתובע התחיל לעבוד וביצע את אותו תפקיד. מר יוסף עבד במחלקת אחזקה, שניהם היו כפופים למנהל/ת מחלקת אחזקה, גב' חדד ולאחריה מר לוזון. מר יוסף, שאף הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבע, התייחס בתצהירו לוויכוחים בין התובע לבין הממונה מר לוזון בקשר לדרישותיו לקבל תשלום עבור שעות נוספות.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של סמנכ"לית משאבי אנוש, גב' רות בראון-טובי (להלן: "גב' בראון-טובי").

לתצהירי הצדדים צורפו מסמכים רבים, ביניהם תלושי שכר ודוחות נוכחות של התובע והתכתבויות בין הצדדים. כן הוגשו, במהלך הדיון עצמו, אישורים על הדפסת שעות כניסה ויציאה דרך קופת הסניף (נ/2).

6. עובדות המקרה

התובע שימש במהלך כל תקופת העבודה אצל הנתבעת והחברות שקדמו לה, כאיש אחזקה בסניפים שונים, בעיקר באזור המרכז. הממונה על התובע החליט לגבי הסניף שבו עליו היה לעבוד כל יום, לפי סידור עבודה שנקבע לו מראש. התובע אף נשלח, לעיתים, לסניפים באזור הדרום (עד ים המלח, כאשר היה סניף של הנתבעת שם). לתובע לא סופק רכב, והיה עליו להגיע לסניף המבוקש בכוחות עצמו, או דרך הסעה שהוסדרה על ידי הנתבעת (אם הייתה כזו).

לא היו עובדים הכפופים לתובע והוא עצמו היה כפוף למנהל אחזקה. לא נטען – וּודאי שלא הוכח – כי התובע מילא "תפקיד הנהלה או תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי", כלשון סעיף 30(א) (5) לחוק שעות עבודה ומנוחה. טענת הנתבעת נוגעת לתחולת החריג שבסעיף 30(א)(6): "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם".

ביום 15.8.2003 נחתם הסכם הקיבוצי, אשר הסדיר את מעבר העובדים מהחברה "משביר לצרכן ישראל בע"מ" שהייתה בהקפאת הליכים, ל"המשביר לצרכן החדש בע"מ". במסגרת ההסכם הקיבוצי הסכים ארגון העובדים להפחתת שכר של העובדים בשיעור 14%, מה"שכר הרגיל".

בסעיף 9 להסכם קיבוצי, המסדיר "שכר ותוספות", נקבע:

שכר ותוספות

9.1 לעובדים ישולמו שכר ותוספות כמפורט להלן.

9.2 שכר היסוד של כל עובד יהיה בסכום שיתקבל לגביו על פי החישוב הבא:

9.2.1. כל מרכיבי השכר הרגיל של עובד במסגרת עבודתו במשביר לצרכן ישראל בע"מ (בהקפאת הליכים) כפי שהיה במועד הניתוק (דהיינו, הרכיבים הבאים: שכר יסוד, תוספת מוקפאת, שעות נוספות גלובליות קבועות (סמל 3), תוספת יחודית, שכר יסוד 3, שכר יסוד 2, ותק באחוזים, תוספת אחוזים, השלמת שכר, תוספת תפקיד, תוספת מיוחדת ותוספת אחזקה) יאוחדו לסכום כולל (להלן: "הסכום הכולל").

9.2.2. הסכום הכולל יופחת בשיעור של 14%, אך בכל מקרה לא יקטן משכר המינימום על פי החוק, בהתאם להיקף משרתו של העובד.

הסכום הכולל, שיתקבל לאחר ההפחתה האמורה לגבי כל עובד, יהווה את שכר היסוד של העובד (להלן: "שכר היסוד").

כן נקבע בסעיף 10 להסכם הקיבוצי כי שעות העבודה הרגילות בחברה על פי חוק הן 43 שעות בשבוע למשרה מלאה, לפי ששה ימי עבודה בשבוע בסניפים.

כן נקבע בסעיף 10.8 להסכם קיבוצי:

תמורת עבודה בשעות נוספות ישולם לעובדים גמול בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, או גמול גלובלי כאמור בסעיף 10.10 להלן. למרות האמור, תמורת עבודה במוצאי שבת או חג ישולם לעובדים, בנוסף על השכר הרגיל (לכל שעה), גמול בסכום השווה ל- 100% מהשכר לשעה (לענין זה, "שכר" – שכר יסוד ותוספת ותק).

התובע קיבל טרם ההסכם הקיבוצי תוספת גלובאלית עבור שעות נוספות, אשר הפכה להיות חלק משכר היסוד שלו.

שכר היסוד של התובע, נכון לחודש יוני 2005 (תקופת התביעה שלא התיישנה) היה בסך 9,117.91 ₪ - סכום שלא השתנה עד לסיום עבודתו. לשכר היסוד התווספה "תוספת ותק" בלבד.

בעקבות פניית התובע, הוא קיבל מכתב מיום 23.7.03 מטעם סמנכ"ל תפעול ומשאבים דאז- מר יוסי פנקובסקי, אשר לפיו ישולם לו גמול לפי ביצוע בפועל של שעות נוספות. אולם זמן לא רב לאחר מכן, ביום 11.9.03, נשלח מזכר מטעם אותו מר פנקובסקי לממונה על התובע- מר ארנון כהן, שלפיו בבסיס השכר של התובע נכלל תשלום עבור שעות נוספות גלובאליות וההודעה הקודמת נשלחה בטעות.

התובע נדרש ונהג להדפיס כרטיס נוכחות בסניף שבו עבד, בכניסה ובסוף העבודה.

עם זאת, במהלך התקופה ביקש התובע לתקן את הרישומים על מנת שאלה ישקפו את זמן הנסיעה, כאשר נדרש לעבודה בסניף מרוחק מביתו.

על כך העיד התובע:

"ש. נכון שדרשת לתקן את דוחות הנוכחות כך שיתווספו שעות הנסיעה?

ת. כן.

ש. גם בשעות התחלת העבודה וגם בשעת סיומה?

ת. כן."

(ראו ע' 16 ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון)

התובע הגיש את בקשתו לגורמים המוסמכים של הנתבעת, ולא עשה את התיקון בעצמו.

כפי שעולה מעדותו של התובע ושל העד מטעמו מר יוסף, לרוב העבודה התבצעה כל יום בסניף שונה, ורק לעיתים נדירות, אם היה מצב חירום, נדרש התובע להגיע לשני סניפים במהלך אותו יום עבודה (ראו ע' 14, ש' 11-12 לפרוטוקול הדיון).

מר יוסף קיבל שכר יסוד וגמול עבור שעות נוספות, אך השתכרותו הכוללת הייתה נמוכה מזו של התובע. כך גם לגבי עובדים אחרים ממחלקת האחזקה (ראו סעיף 26 לתצהירה של גב' בראון-טובי).

מבחינת הנתבעת הוגדר התובע כעובד בשכר גלובאלי, כך שאם עבד בסניף מרוחק מותר היה לו להגיע בשעה יותר מאוחרת או לצאת בשעה מוקדמת יותר, מבלי ששכרו ייפגע.

התובע לא קיבל כלל תשלום עבור שעות נוספות בגין כל התקופה שלאחר ההסכם הקיבוצי.

במשך תקופה מסוימת (שלא התבררה) היה התובע חבר ועד העובדים של הנתבעת. לעובדה זו מנסה הנתבעת לתת נפקות בנוגע לשכר הגבוה שלטענתה קיבל, לעומת עובדים אחרים באותו תפקיד.

התובע פוטר מעבודתו עקב שינויים ארגונים ולטענתו לאחר שלא הסכים לדרישת הנתבעת להפחית בשכרו. כאמור, אין סעד הנובע מסיום העבודה של התובע ואין אנו נדרשים לכך.

7. חלות חוק שעות עבודה ומנוחה

השאלה הראשונה הנתונה להכרעה בתיק היא האם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה חלות על התובע או שמא, כטענת הנתבעת, חל עליו החריג שבסעיף 30(א)(6) לחוק זה, כ"עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם".

בכל הקשור לאפשרות הפיקוח על שעות עבודתו של התובע וחלותו של חוק שעות עבודה ומנוחה, ההלכה הפסוקה היא שיש לפרש את החריגים לתחולת החוק בצמצום, כך שכמה שפחות עובדים יוצאו מתחולתו.

ראו לעניין זה ע"ע 300271/98 טפקו ייצור-מנחם טל, פד"ע לה 703, שם נאמר:

"המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק. בדב"ע לג/2-4 רון - המועצה המקומית מצפה רמון נקבע, כי הסעיפים הללו אינם מוציאים מתחולתו של החוק נהג אמבולנס אשר ביצע את עבודתו לבדו, אשר בדרך כלל נמצא בכוננות בביתו והיה יוצא לנסיעות על^-פי קריאות וללא נוכחות הממונים עליו. בית^-הדין נימק זאת בכך שסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה נועד לחול במקרים שבהם נשללת מהמעביד "...כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד..." (שם, בעמ' 390). עוד נקבע בפסק^-דין זה כי סוג העבודות שיוצאות מתחולת הסעיף הן "...עבודות שבהן הקשר של העובד עם 'מקום העבודה' במובן הפיסי הוא באקראי או שאינו קיים כלל..." (שם, בעמ' 390). במקרה זה קבע בית^-הדין כי הייתה אפשרות לפקח על שעות עבודתו באמצעות הרישום שניהל העובד ובו רשם מתי יצא באמבולנס בתפקיד ומתי חזר. בית^-הדין קבע, כי אין מדובר בפיקוח מלא על כל דקה ודקה בפועל, אלא באפשרות לפקח. בית^-הדין חזר על הלכה זו פעמים רבות".

לענייננו כבר נפסק כי המבחן הוא אפשרות הפיקוח על ביצוע העבודה, להבדיל מהפיקוח בפועל של המעסיק. כלומר, נשאלת השאלה אם היה ביכולתה של הנתבעת לפקח על שעות עבודתו של התובע.

במקרה של התובע, לא זו בלבד שהוכח שהייתה קיימת אפשרות פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו, אלא שבוצע פיקוח בפועל. כך, הוגשו רישומי נוכחות של התובע במהלך כל התקופה, עת נדרש – לפי הנחיות הנתבעת – להדפיס כרטיס נוכחות (דבר שנעשה דרך קופת החנות) עת הגיע ועת יצא מהסניף שבו עבד באותו יום.

לתובע לא הייתה שליטה על אותם רישומים, ולכן כאשר רצה לשנות את הנתונים – על מנת שאלה יישקפו את שעות הנסיעה ולא רק את שעות העבודה בפועל – הוא ביקש זאת מהממונים עליו בנתבעת.

טענת הנתבעת שלפיה לא היתה לה אפשרות לפקח על שעות ההפסקה, עת התובע נסע מסניף לסניף, אף היא אינה מדויקת. ראשית, המצב שבו התובע עבד בשני סניפים באותו יום התרחש לעיתים רחוקות בלבד, ואינו יכול לשמש עילה לאי חלות חוק שעות עבודה ומנוחה. שנית, גם באותם מקרים ניתן לחשב זמן סביר לנסיעה ממקום למקום, כאשר התובע הדפיס שעון בסיום העבודה בסניף אחד ובעת הגעתו לסניף השני. יצוין כי אין חולק כי שעות הנסיעה כאשר התובע עבד בשני סניפים באותו יום, נחשבות כזמן עבודה.

נדגיש כי לעובדה שהנתבעת ציינה בתלושי השכר של התובע שהתובע נכלל בחריג לחוק שעות עבודה ומנוחה, אין כל נפקות משפטית.

לאור האמור, אנו סבורים כי התובע אינו נכלל בחריג שבסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה ולכן הוראותיו חלות עליו.

8. השלכות תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה

חוק שעות העבודה ומנוחה הוא חוק קוגנטי אשר הוראותיו, ככל שהן לטובת העובד, לא ניתנות לוויתור, לא מראש ולא בדיעבד. לכן, אין כל נפקות להודעות שנשלחו על ידי הנתבעת לגבי תשלום שעות נוספות לפי ביצוע בפועל (מכתב מיום23.7.03) או הודעה לגבי שכר הכולל בתוכו גמול עבור שעות נוספות (מזכר מיום 11.9.03).

אף אין חשיבות לדרישותיו של התובע בנדון, אם היו כאלה ואם לאו.

הנתבעת טענה לזיוף מכתב הדרישה מיום10.4.06 (נ/3) אשר נכתב בנייר עם לוגו של הנתבעת, שלא הייתה קיימת תחת אותו שם במועד שבו כביכול נשלח המכתב.

לאחר שקבענו כי חל על הצדדים חוק שעות עבודה ומנוחה, חל גם סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") הקובע:

עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה.

"השכר שנקבע" כמשמעותו בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, הוא אותו שכר שסוכם עם התובע, בהתאם ליחסים החוזיים שבין הצדדים. הנתבעת טענה כי השכר שקיבל התובע, במהלך תקופת העבודה הארוכה אשר לאחר ההסכם הקיבוצי עולה על זה שקיבלו חבריו לעבודה, שעבדו באותה מחלקה וביצעו את אותה עבודה. לשיטת הנתבעת הדבר מצביע על כך שהשכר הגלובאלי שהתובע קיבל כלל גמול עבור העבודה בשעות נוספות.

התובע והעד מטעמו ניסו להצדיק את השוני בשכר בהכשרה המיוחדת של התובע (כחשמלאי "ראשי" לעומת "חשמלאי מוסמך"). אנו סבורים כי אין לכך כל חשיבות.

סעיף 5 לחוק הגנת השכר קובע חזקה שבדין שלפיה רואים את השכר שסוכם כ"שכר רגיל בלבד" (אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר על ידי השר הממונה, ואין זה המקרה).

כל עוד סוכם עם התובע על "שכר גלובאלי" כפי שעולה מתלושי השכר, אותו שכר מהווה תשלום עבור שעות רגילות בלבד, ואם יוכח שהוא עבד שעות נוספות - הוא זכאי לתשלום נפרד בהתאם להוראות החוק.

השכר שסוכם עם התובע, בעת קבלתו לעבודה, היה פרי משא ומתן חופשי בין הצדדים. ההסכם הקיבוצי רק הסדיר את הפיכתן של התוספות לשכר (ביניהן תשלום בגין שעות נוספות גלובאליות) לשכר יסוד – והפחתה בשיעור 14%, אשר סביר שנעשתה לשם הבראת החברה.

כאמור בסיכומי ב"כ התובע:

"בין אם מדובר בהסדר שכר ייחודי לתובע ובין אם גם עובדים אחרים זכו להסדר דומה – אין לכך כל נפקות להכרעה בתביעה..."

גם לעובדה שהתובע היה חבר ועד העובדים של הנתבעת בחלק מתקופת העבודה (שלא הובהרה) אין כל נפקות בנוגע לסיכום על תנאי שכרו.

לאחר שקבענו שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע, השאלה שיש לבחון היא האם הוכיח התובע את זכאותו לתשלום שעות נוספות שלא שולמו לו.

9. שעות העבודה של התובע

התובע ערך חישוב של שעות העבודה המגיעות לו בגין התקופה שלא התיישנה, בהתבסס על רישומי הנוכחות שלו.

מעדות התובע, שאושרה על ידי גב' טיבי, התברר כי שעות העבודה שנרשמו על גבי הדוחות כוללות זמן הנסיעה.

כפי שהוזכר לעיל, התובע ביקש לתקן את דוחות הנוכחות על מנת שיוספו לו שעות נסיעה, בשעת תחילת העבודה ובשעת הסיום (ראו ע' 16 לפרוטוקול הדיון).

התובע נחקר בעניין מספר דו"חות, שלגביהם התייחסה ב"כ הנתבעת כ"דוגמא" (ראו ע' 17, ש' 17 ש' 5 לפרוטוקול הדיון) ומעדותו עלה כי שעת כניסה ב-9:59 הפכה לשעה 8:15, שעת יציאה ב-17:27 הפכה לשעה 19:30. כאמור על ידי התובע "יש הרבה דוחות כאלה. יש דוחות שלא תוקנו" (ע' 16 לפרוטוקול ש' 30-33, ע' 17, ש' 1).

התובע הסביר כי הוא לא ביקש כסף עבור זמני הנסיעה, אלא "שיחשבו לי" "דרשתי שהזמן נסיעה יהיה כתוב בדוח הנוכחות. הכסף, שאני נוסע לסניפים מרוחקים יש הבדל בין אם אני עובד בת"א, או בים המלח או באר שבע שזמן הנסיעה לשם הוא כמעט 5 שעות ביום."

כשנשאל התובע על ידי בית הדין מדוע היום הוא מבקש כסף אם בזמנו לא ביקש על זה כסף, כאמירתו, הוא השיב "שאני מבקש כסף כי לא נתנו לי את השעות האלה, לא רשמו את השעות האלה. אני חושב היום שכן מגיע כסף על השעות האלה" (ע' 15, ש' 21-27).

על כן, ברור לנו כי התובע אכן רואה את עצמו כזכאי לחשב את שעות הנסיעה לעבודה וממנה – עת מדובר ב"סניף מרוחק", כזמן עבודה, ולזכות אותו בתשלום של שעות נוספות, תוך חישוב אותן שעות.

התובע לא נתן הסבר מפורט מה נחשב בעיניו "סניף מרוחק", אך במקרים שבהם ביקש לתקן את דוחות אין חולק שהוא הגיע לסניפים מאוחר יותר משעת תחילת העבודה הרגילה שלו ועבד פחות שעות מבלי שיופחת מהשכר העבודה הרגיל. במקרים אלה ביקש התובע לחשב את יום העבודה ככולל את זמן הנסיעה לעבודה וממנה.

על אף זאת, בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, זמן הנסיעה של העובד אינו "זמן עבודה" – זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, כהגדרתו בחוק שעות עבודה ומנוחה. לכן אין לחשב את אותו זמן כחלק משעות העבודה של העובד – לצורך זכאות לתשלום בגין שעות נוספות – אלא אם סוכם אחרת, באמצעות הסכם אישי בין הצדדים, באמצעות הסכם או הסדר קיבוצי.

בפסיקה נקבע:

"כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה [עע 681/05 בון תור בע"מ - יעקב הרמתי, 6.11.2006; תב"ע מא/ 99-2 סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 (להלן: עניין סלאח יוסף ג'מאל)]. זאת ועוד. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה [ראו בהתאמה: עניין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/ 143-3 חיים קיסר - צבן בע"מ, פד"ע טו 269].

ע"ע 93-09‏‏ נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות‏, 25.7.10.

כן נפסק:

מקובל עלינו כי כרגיל, אלא אם סוכם אחרת, לא יהא עובד זכאי לשכר עבודה עבור שעות נסיעה מביתו למקום העבודה העיקרי שלו, ואפילו מקום העבודה העיקרי מרוחק ממקום עבודתו

ההדגשה הוספה, ע"ע 18424-02-12‏ ‏ניו ליין קוסמטיקס בע"מ - שרון מור עלימה, 29.11.15.

אין בעובדה שלא מדובר במקום עבודה קבוע כדי לשנות את המסקנה שלפיה זמן הנסיעה אינו חלק מזמן העבודה. במקרה של התובע לא סוכם אחרת – לא בהסכם אישי ולא בהסכם קיבוצי.

אשר לנסיעות בין סניף לסניף, הנתבעת אינה חולקת על כך שאכן מדובר בזמן עבודה (ראו ע' 14 ש' 17-18 לפרוטוקול הדיון) אך מקרים אלה היו בודדים ולא הוכח כי בימים אלה התובע עבד מעבר למכסת השעות היומית שנקבעה בחוק.

שאלה נוספת שמתעוררת בנוגע לחישוב שעות העבודה של התובע היא זו המתייחסת לזמן הפסקה.

התובע הסכים כי תמיד קיבל חצי שעת הפסקה, כמו כלל עובדי הנתבעת (ראו ע' 14, ש' 17-18 לפרוטוקול הדיון).

מאחר שהתובע נחשב ל"עובד בשכר גלובאלי", זמן הפסקה לא הופחת מזמן העבודה לצורך הזכאות לשכר יסוד מלא. אולם, התוצאה חייבת להיות שונה עת דנים בזכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות, שיחושבו, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וחוק הגנת השכר, לאחר 8 שעות עבודה בפועל (התובע עבד 6 ימים בשבוע ונקבע שבוע עבודה של 43 שעות). זמן ההפסקה לא הופחת מחישובי התובע.

על התובע הנטל הראייתי להוכיח את שעות העבודה המזכות בשכר, לשם הוכחת התביעה לשעות נוספות. יצוין כי אין מדובר במקרה שבו ניתן להפוך את נטל הראייתי בהתאם לסעיף 26 ב(ב) לחוק הגנת השכר, וחובת ההוכחה תהיה על המעסיק. זאת מאחר שאין חולק כי הנתבעת הציגה רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, כדרישת חוק שעות עבודה ומנוחה והתקנות שלפיו.

בהעדר תשתית ראייתית מספקת לעניין שעות העבודה בפועל של התובע במהלך התקופה הרלוונטית – אין לנו אלא לדחות את התביעה בכל הנוגע לרכיב השעות הנוספות.

נוכח התוצאה אליה הגענו, לא נידרש להכרעה בטענות הקיזוז של הנתבעת. מעבר לנדרש, נציין כי לאחר שקבענו שמדובר ב"שכר כולל" כמשמעותו בסעיף 5 לחוק הגנת השכר אין אפשרות לקזז סכומים מאותו שכר ששולם לתובע.

10. התביעה לתשלום שעות עודפות

התובע הצהיר כי הוא עבד מספר ימים במוצאי שבת ולכן זכאי לתשלום מעבר לשכר הרגיל, בהתאם לאמור בסעיף 10.8 להסכם הקיבוצי.

התובע מפרט את הימים שבהם עבד במוצאי שבת, אשר לפי הוראות ההסכם הקיבוצי מזכים בתוספת של 100% לשכר (סה"כ 200%), כדלקמן:

הצהרת התובע בנקודה זו, שנתמכת בדוחות הנוכחות, לא נסתרה על ידי הנתבעת.

סעיף 10.8 להסכם הקיבוצי קובע כי "תמורת עבודה במוצאי שבת או חג ישולם לעובדים, בנוסף על השכר הרגיל (לכל שעה), גמול בסכום השווה ל-100% מהשכר לשעה".

כאמור לעיל, לא ניתן לכלול את תשלום התוספת במסגרת השכר הגלובאלי ששולם לתובע.

ייתכן שהכינוי שנתן ב"כ התובע לעבודה במוצאי שבת כ"שעות עודפות" אינו נכון, ולא נגזר מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה או מההסכם הקיבוצי. אולם, אין זה השם אלא המהות היא הקובעת. ברור שדרישת התובע היא לתשלום תוספת בגין העבודה המעטה שביצע במוצאי שבת.

בשל כך, אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 705 ₪ בגין עבודה במוצאי שבת.

11. החזר הקיזוז מימי חופשה

התובע הצהיר כי בהתאם להסכם עם מנהלו הישיר, כדי לפצות על אי תשלום זמן הנסיעה, הוא יהיה רשאי להיעדר מספר שעות מיום העבודה (הגעה באיחור או יציאה מוקדם) מבלי לקזז משכרו.

למרות זאת, בחודש אוגוסט 2010 הנתבעת הפחיתה 90 שעות ממכסת חופשה הצבורה של התובע וחרף פניותיו אלה לא הוחזרו. התובע חישב את הסכום שקוזז בסך של 4,731 ₪.

מתצהירה של גב' טיבי עולה כי אותן 90 שעות שנוכו מימי חופשה הצבורים של התובע היו 15.6 שעות חופשה שנוצלו על ידו בחודש אוגוסט 2010 וכן 74.4 שעות חופשה שנוצלו אף הן על ידו בחודשים קודמים – מרץ עד יולי 2010 – ובשל טעות לא נוכו אז. מדובר בימים שבהם נעדר התובע לגמרי מהעבודה, ואשר היוו ימי חופשה לכל דבר ועניין.

מעיון בדוחות הנוכחות של התובע עולה כי בחודש אוגוסט 2010 מופיעים יומיים (30.8 ו-31.8 כ-"ה. רשות" (הכוונה להיעדרות ברשות) בסך של 7.48 שעות כל יום – בסך הכל: 15 שעות ו-36 דקות. כן מופיעים בדוחות קודמים מספר ימים שבהם התובע לא עבד תחת התיאור "חופשה".

גב' בראון-טובי אף הצהירה - והצהרתה לא נסתרה - כי יום חופשה מהווה 7:48 שעות חופשה (7.8 שעות) וימי ו'- 4 שעות חופשה.

מדוח נוכחות של חודש 3.10 עולה ניצול של חופש ביום ו' שלא נוכה מ"ניצול שוטף", בחודש 4.10 עולה ניצול של חופש ביום ו' שלא נוכה מ"ניצול שוטף" (הופחתו 6 ימי חופשה מלאים, אך לא בגין אותו יום ו'), בחודש 5.10 מופיעים 3 ימי חופשה, מתוכם יום ו' אחד, ללא "ניצול שוטף", בחודש 6.10 3 ימים, ובחודש 7.10 – 3 ימים. בסך הכל מדובר ב- 8 ימי חופשה מלאים ושני ימי ו', שלא נוכו ממכסת ימי חופשה הצבורה, המהווים בדיוק 74.4 שעות שהורדו בחודש אוגוסט 2010.

הסבר זה של גב' בראון-טובי נתמך בדוחות נוכחות ובתלושי השכר ולא נסתר כלל על ידי התובע, שלא הוכיח את דרישתו.

נוכח האמור, הנתבעת ניכתה כדין שעות חופשה ממכסת התובע (שקיבלה ביטוי בכסף עת נערך גמר חשבון עם התובע וחושב פדיון חופשה).

על כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

12. לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

1. סך של 450.90 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.08 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 226.68 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.08 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 27.60 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

נוכח העובדה שרק חלק קטן מהתביעה התקבל, לעומת הסכומים הנדרשים, אנו קובעים שכל צד יישא בהוצאותיו.

טרם סיום נחרוג ממנהגנו ונציין כי סיכומי ב"כ הנתבעת – על היקפם הרחב (59 עמודים, ללא פרופורציה ביחס לפלוגתאות מושא הדיון) ודרך כתיבתם – הכבידו שלא לצורך על מתן ההכרעה.

13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏08 מאי 2016, ‏ל' ניסן תשע"ו, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.