ב"כ התובעת: עו"ד פליישר

ב"כ הנתבעת: עו"ד קרוואני

לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 8/9/2011 בין רכב המבוטח על ידי התובעת לבין רכב בו נהג הנתבע 1, המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

התאונה ארעה מתחת למנהרה, כאשר רכב התובעת עמד מאחורי משאית שנתקעה במקום מתחת לגשר ולא יכלה לעבור. רכב התובעת היה צריך לעקוף את המשאית. לדברי נהג התובעת, המתין שהתנועה ממול תפסק, על מנת שיוכל לעקוף, ביציאה לעקיפה ראה במראה רכב שעוקף אותו במהירות, נעצר ונעמד באלכסון ורכב הנתבעים שפשף אותו בחלק האחורי שלו. בחקירה הנגדית, הסכים נהג התובעת, כי רכב הנתבעים לא יצא במהירות, אולם טען, כי יצא בפראות והסביר, כי התאונה ארעה כאשר רכב התובעת חזר טיפה לכיוון הנתיב. נהג התובעת הוסיף, כי שוטר לשעבר שהיה במקום, אמר לו שאם הוא צריך עדות הוא יבוא.

הנתבע 1, העיד, כי עמד מאחורי רכב התובעת ומאחוריו עוד מספר רכבים, הבין שהרכב המסחרי שנתקע לא יוכל לעבור, צפר לנהג שלפניו (רכב התובעת) שיצא לעקיפה, בינתיים אחרים צפרו ורכב אחר עקף את שניהם והוא אחריו יצא לעקיפה, במהלך העקיפה הרגיש פגיעה בצד הימני של הרכב, הסתכל במראה וראה שהרכב שלפניו ניסה לצאת. בחקירה הנגדית, טען הנתבע, כי צפר מספר פעמים ורכב התובעת לא יצא לעקיפה, ראה רכב אחר שעוקף וגם הוא יצא לעקיפה.

דיון והכרעה

המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. בית המשפט בוחן את טענות הצדדים והשאלה האם התובעת עמדתה בנטל השכנוע המוטל עליה על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי אל עדויות הנהגים, הנזקים בכלי רכב ותמונות מקום הארוע שהוצגו, באתי לידי מסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע.

מעדויות שני הנהגים עלה, כי מדובר בסיטואציה מוכרת והיא הצורך לעקוף רכב שנתקע במפתיע או מכשול אחר, במקרה דנן, היתה זו משאית לא הצליחה לעבור תחת הגשר. אין מחלוקת, כי נהג התובעת עמד עם מכוניתו לאחר המשאית והיה ברור לנתבע, כי הוא צריך לעקוף את המשאית על מנת להמשיך בנסיעה ואף ניתן לומר שבמידה מסויימת יש לו הזכות הקדימה לעשות כן, מה גם שזו תהא ההתנהלות הבטוחה ביותר, כאשר בכל פעם עוקף רכב אחד את המשאית ולא שיירה של כלי רכב. אולם הנתבע שסבר שרכב התובעת התעכב יתר על המידה לא היה מוכן להמתין ויצא לעקיפה מסוכנת כפולה הן של רכב התובעת והן של המשאית בכביש דו סטרי צר, מתחת לגשר.

אני מאמינה לנהג התובעת, כי התחיל לנסות לצאת לעקיפה אולם משראה את רכב הנתבעים יוצא לעקיפה, עצר ובעת התאונה היה בעצירה מלאה, שאם לא כן ניתן היה לצפות שהנזקים יהיו חמורים הרבה יותר. הנזקים הקלים יחסית, גם מתיישבים עם טענת נהג התובעת, כי התאונה ארעה שעה שרכב הנתבעים חזר באופן חלקי לנתיב, שהרי לצורך היציאה לעקיפה, חייב רכב הנתבעים להיות בזוית ואולם בשלב מסויים הוא חייב להתיישר על מנת שלא לפגוע בקירות המינהרה. אמנם המשאית הייתה בנתיב נסיעת רכב התובעת, אך כפי שהבהיר נהג התובעת רכבו בלט מעבר לרכב המסחרי והתאונה ארעה בשעת החזרה לנתיב.

יתירה מזו, טענת הנתבע שרכב התובעת יצא לעקיפה מבלי להסתכל אינה סבירה שעה שגם לגרסתו רכב התובעת התעכב יתר על המידה בעקיפה מתוך זהירות יתירה, אין זה סביר שנהג התובעת לא הבחין ברכב הנמצא כמעט במקביל לו ויצא לעקיפה שעה שהרכב עבר בעצם את חזית רכבו, שכן הפגיעה ברכב הנתבעים היא בסמוך לגלגל האחורי.

נוכח מתווה השטח והסיכון שיש בעקיפה במקום, אני בספק אם רכב נוסף עקף את כל השיירה כפי שנטען על ידי הנתבע, גרסה שלא נזכרה בהודעתו לחברת הביטוח.

בנסיבות אלה, אני קובעת, כי התאונה ארעה, שעה הנתבע בחר שלא לתת לרכב התובעת את הזכות ההגיונית המתבקשת לעקוף את המשאית שנתקעה, הקדים לצאת לעקיפה ופגע ברכב התובעת שהחל עוד קודם לבצע את העקיפה והיה בעצירה בעת התאונה. משכך, האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע.

הנתבעים טענו, כי התובעת לא העידה את אשת נהג התובע שהייתה ברכב וכן עד ניטרלי שמסר את פרטיו לנהג התובעת, ועניין זה עומד לחובת התובעת. אכן אי העדת עדים רלוונטיים עומדת נגד הצד שאמור היה לזמנם, אך לא מצאתי בנסיבות לדחות את התביעה רק משום כך. באשר לאשת נהג התובעת, נהג התובעת השיב שאינו זוכר, כי הייתה ברכב, והנתבע טען שהוא חושב שהיא הייתה ברכב, כך שלא ברור אם אכן הייתה ברכב, ובאשר לעד שפרטיו כתובים בטופס ההודעה, אכן ראוי היה לזמנו, אולם בשים לב למכלול הנסיבות, התובעת עומדת בנטל המוטל עליה גם ללא עדות זו.

התובעת הגישה חוות דעת שמאי ומסמכים שלא נסתרו, על פיהם בשל הנזק שנגרם לרכב התובעת שולם למבוטח סך של 2,180, על הנתבעים להשיב לה סכום זה, בצירוף הצמדה מיום התשלום.

כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת, אגרה כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ל' אדר תשע"ד, 02 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.