מונחת בפניי בקשה שהוגשה היום, וכותרתה "בקשה דחופה ביותר לעיכוב/לביטול צו הריסה ללא הרשעה".

לטענת המבקשת, ביום 9.12.12 ניתנה החלטת ביהמ"ש שהורתה על הריסת המבנה נשוא הבקשה מכוחו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וחרף האמור, עד הנה לא פעלה המשיבה להרוס המבנה.

מתוך שכך, נטען כי השיהוי שחל בינתיים במימוש הצו, למעלה משנתיים ומחצה מאז ניתן הצו, מפקיע את זכותה של המשיבה לבצע את הצו (ס' 3 לבקשה).

עוד טוענת המבקשת כי בניגוד להצהרת פקח המשיבה בדיון מיום 9.12.12, "לא נעשה כל ניסיון אמיתי לברר את זכות בעלי המבנה, שכן, בנקל ניתן היה לבצע זאת" (ס' 5 לבקשה).

עוד נטען לאגד טענות כלליות, שטיבן לא מחוור, לבד מכך שהן מצטטות בהרחבה את הוראות החוק וההלכות הנוהגות בנדון, ובכלל זה, ככל שניתן להבין, חולקת המבקשת על קיומו של האינטרס הציבורי שבהריסת המבנה (ס' 6 לבקשה; כן ראה ס' 8).

המבקשת לא הוכיחה כי קיימת לה זכות עמידה בהגשת הבקשה לביטול ההחלטה

בהתאם לתקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1983 (להלן: "התקנות"), "הרואה את עצמו נפגע על ידי צו לפי סעיף 212 לחוק...שניתן על פי המבקש בלבד, רשאי תוך 30 ימים מהיום שבו הגיע הצו לידיעתו, או ממועד הדבקת הצו...לפי העניין, לבקש את ביטולו מבית המשפט שנתן את הצו...".

ומיהו אפוא בגדר "הרואה עצמו נפגע", שיש בכוחו להגיש בקשה לביטול הצו ?

בב"ש (באר-שבע) 5775/05 אבוענאם נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים), נדונה בקשה דומה, במסגרתה עתרה המבקשת לביטול צו הריסה שניתן לפי סעיף 212 לחוק, כשנה לאחר שניתן הצו במעמד צד אחד, בעילות דומות לאלו המועלות בבקשה דנא. המשיבה, מצידה, טענה, בין היתר, כי למבקשת אין זכות עמידה לעתור לביטול הצו, וכי בשל כך יש לדחות הבקשה.

בהחלטת ביהמ"ש (כב' השופט י. אקסלרד), נקבע:

"המבקשת לא המציאה כל מסמך המצביע על זכויותיה בקרקע. פרט לטענה של בא כוחה במהלך הדיון, כי המדובר בקרקע הנתונה במחלוקת וכי יש תסקיר (כך במקור - י.ד.) תביעת בעלות, אין בפניי אף לא בדל ראיה שיהיה בו כדי להוכיח את זכותה של המבקשת בקרקע עליה הוקם המבנה. לעניין זה אוסיף, מעבר לצורך, כי תביעת בעלות אין בה כדי להצביע על קיומה של זכות בקרקע, המקימה למבקש ביטול צו ההריסה מעמד של "מי שרואה עצמו נפגע". ראה לעניין זה ע.א. 2194/96 אל חורטי נ' מדינת ישראל".

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, נדחה על ידי כבוד הנשיא (כתוארו אז), השופט י. פלפל, בין היתר, לאחר שאימץ את קביעותיו של בימ"ש קמא, "כי המערערת לא הצביעה על כל זכות במקרקעין עליהם בנוי המבנה ולא הצליחה להציג בדל ראיה בדבר בעלותה". ביהמ"ש שלערעור דחה את הטענה כי תזכיר תביעה משקף קיומה של זכות שביושר, מאחר ש"תזכיר תביעה לבעלות במקרקעין אינו מהווה זכות שביושר בייחוד טרם שהוכחה אחת שכזאת" (ע"פ (באר-שבע) 4567/07 אבועאנם הגר מחמד נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים).

לעניין היקש אפשרי, מהמונח "הרואה עצמו נפגע" האמור בסעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה, אשר פורש בפסיקה כמחייב הוכחת זכות ממשית במבנה, וכי אף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. ראה, למשל: רע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים); ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).

נוכח האמור, על פניו, מאחר שבמקרה דנא המבקשת טענה באופן כללי כי היא "בעלת המבנה" (ס' 7 לבקשה), ללא שצירפה בדל אסמכתא או ראיה כלשהי להוכחת זכות מוכרת, ובהתחשב בכך שעל פי החלטת ביהמ"ש מיום 9.12.12 מדובר בקרקע שייעודה לחקלאות בלבד, ממילא, לא עמדה המבקשת בתנאי המקדמי להגשת הבקשה.

אפשר, אפוא, כי ניתן להסתפק בכך כבסיס לדחיית הבקשה.

דיון לגופו של עניין

לצורך מתן צו הריסה ללא הרשעה, כהוראת סעיף 212 לחוק, על מגיש הבקשה להוכיח כי מתקיימים, במצטבר, שלושה תנאים: א. "נעברה עבירה", דהיינו: כי המבנה נשוא הבקשה נבנה ללא היתר. ב. כי מתקיימת לפחות אחת החלופות המנויות בסעיף 212 לחוק. ג. כי מתקיים אינטרס ציבורי, כהגדרתו בהלכה הפסוקה, ליתן צו הריסה.

במקרה הנדון, קבע כב' השופט יואב עטר בהחלטתו מיום 9.12.12, כי כלל התנאים מתקיימים, ובכלל זה התנאי השני, אחר שמצא ליתן אמון בתצהיר שצורף לבקשה, כמו גם בדבריו של המצהיר שנחקר במהלך הדיון, כי המשיבה אינה יכולה להוכיח מי ביצע את העבירה, או למצוא את האדם שביצע אותה. ביהמ"ש פירט באריכות את המאמצים שעשתה המשיבה על מנת להודיע לכל בעל עניין במבנה על קיומה של הבקשה ועל הדיון, "וכי לא רק שלא עלה בידה לאתר את בוני המבנה, אלא שאדם אשר נחזה כבעל עניין במבנה ובעל נגישות אל תוך המבנה, אף התייחס בעוינות אל הפקח, תלש את ההזמנה לדיון היום והחלטת בית המשפט, וקרע אותה לגזרים לנגד עיני השוטרים והפקח" (עמ' 3 לפרו' שו' 2-5).

ביהמ"ש עמד על כך שהפקח ערך ניסיונות לאתר את בוני המבנה בשתי פעמים נפרדות, האחת בעת הדבקת ההתראה על גבי המבנה, אשר לאחריה לא הגיע איש להיחקר, והאחרת - לאחר הגשת הבקשה לביהמ"ש, בעקבות החלטת ביהמ"ש מיום 2.7.12, אז המשיבה "הדגישה באמצעות מרקר את מועד הדיון והשעה שנקבעה..." (עמ' 2 לפרו' שו' 16-23).

בבקשה, מתעלמת המבקשת במופגן מטענות המשיבה בדיון אותה עת בדבר ניסיונותיה לבצע את ההדבקות, לרבות באמצעות ליווי כוח משטרתי, תוך אמירה אמורפית בטיבה, לפיה "רק לפני מספר ימים נודע למבקשת אודות צו ההריסה השיפוטי" (ס' 9 לבקשה).

בהתאם להלכה הפסוקה, המועד הקובע לצורך בחינת השאלה האם בידי המשיבה היו ראיות להתקיימות איזה מבין החלופות הנקובות בסעיף 212 לחוק, הינו מועד הגשת הבקשה. העובדה כי המבקשת חפצה להזדהות כיום, ולבקש את ביטול צו ההריסה, מאחר שלטענתה היא הבעלים של המבנה (ס' 7 לבקשה), אין בה כדי לאיין את ההחלטה שניתנה על יסוד הממצאים שהונחו בפני ביהמ"ש במועד הגשת הבקשה (ראה והשווה ס' 15 להחלטת ביהמ"ש בב"ש (ת"א) 5669/03 מדינת ישראל נ' כלגי אברהם - פורסם במאגרים).

הרציונל ברור: לא יעלה על הדעת, כפי שאירע במקרה הנדון, כי המשיבה תפעל, ככל כוחה, לאתר את מי אשר ביצע את העבירה, וחרף מאמציה בשתי פעמים נפרדות הדבר לא יסתייע בידה, ולאחר שתינתן ההחלטה, ויחלפו למעלה משנתיים ומחצה, יתעורר מאן דהו ויטען לפתע כי הוא הבעלים של המבנה.

הדבר מהווה אף אנטי-תזה לעובדה כי "הנסיבות החלופיות שבהן מתיר הסעיף 212 מתן צו הריסה ללא הרשעה, מראות כי המחוקק התכוון שלא יונצחו מבנים אשר הוקמו שלא על פי היתר כדין, בין אם נודעה זהותו של מקים המבנה ובין אם לאו, בין אם הוא עדיין חי ובין אם לאו, בין אם ניתן להעמידו לדין ובין אם לאו" (ע"פ (מחוזי ת"א) 137/90 לוי מרדכי ודליה נ' מ"י, תק-מח 90(1), 29).

בסוף כל הסופות, ראוי כי נזכור שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, הינה שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. סעיף 212 לחוק אינו עונשי ותכליתו הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור [רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נח עמ' 421]. לפיכך, צו הריסה לפי סעיף 212 מכוון כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק, והוצאתו אל הפועל מוטלת על מי שקבע בית המשפט (השוו ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136). 

באשר לשאלת קיומו של האינטרס הציבורי שבהריסה - עיון בהחלטת כב' השופט עטר מלמד כי ביהמ"ש בחן סוגיה זו והכריע כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק להריסה. ביהמ"ש ציין כי מדובר בשטח אשר ייעודו על פי תכנית המתאר הינו לחקלאות בלבד, וכי הותרת מבנים שנבנו שלא כדין על תילם, בפרט כאשר אלה נבנו בניגוד לייעוד החל על המקרקעין, תיצור בסופו של יום כאוס תכנוני ותפגע באינטרס הציבורי של הותרת שטחים פתוחים, או חקלאיים, ובה בעת תביא לתוצאה שחוטא ייצא נשכר (שם, עמ' 5 לפרו' שו' 11-21).

בכל ההערכה, מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת בימ"ש השלום באותה עת, ומתוך שהדברים נבחנים בעת מתן ההחלטה, כי אז בהינתן שביהמ"ש קבע שקיים אינטרס ציבורי בהריסה, על יסוד רכיבים מצטברים, ברי כי אינו דין שבימ"ש זה יידרש להפוך קביעה שיפוטית כמתואר.

אין צריך לומר עוד כי המבקשת כלל לא טענה, וממילא, לא הניחה תשתית שיש בה מסד לכאורי המקעקע תוקף ההחלטה השיפוטית שניתנה אותה עת.

סיכומו של דבר עד הנה. בהינתן כי המבקשת לא כפרה בכך שהמבנה נבנה ללא היתר, ובהתחשב בכך שביהמ"ש מצא כי גם יתר התנאים הגלומים בסעיף 212 לחוק, התקיימו במועד מתן ההחלטה, כי אז לא מחוור שיש לבקשה על מה שתישען.

שיהוי במימוש הצו

אכן, טענה נוספת בפי המבקשת, וזו אינה קשורה לתנאי סעיף 212 לחוק, כי אם לדרך הילוכה של המשיבה, אשר לא פעלה לממש הצו מאז ניתנה ההחלטה ועד הנה.

לטענת המבקשת, בנסיבות אלה, חל שיהוי המפקיע זכות מימוש הצו.

ואולם, הלכה היא מלפנינו כי שיהוי לבדו במימוש הצו אינו מפקיע את עצם זכותה של המשיבה לבצע את צו ההריסה, גם בחלוף שנים מהמועד בו ניתן צו ההריסה.

בניגוד לסעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, שתכליתו מתן מענה מיידי למיגור הבנייה המצויה באיבה, הרי מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק ניתן, פעמים רבות, ביחס למבנה אשר עומד על תילו במשך תקופה ארוכה, אף בחלוף תקופת ההתיישנות, ותכליתו, כפי שבואר לעיל, למגר בנייה בלתי חוקית. עמדתי על כך שצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק איננו בגדר "עונש", ותכליתו נועדה לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע מטרד מן הציבור.

בנסיבות אלה, לא בכדי, בעוד שלפי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, קיימת הגבלה לגבי מועד הריסתו, אין בנמצא הגבלה דומה לגבי צו הריסה שיפוטי מכוח סעיף 205 לחוק או מכוחו של סעיף 212 לחוק.

בפרשת לוי מרדכי ודליה נ' מ"י הנזכרת, קבע ביהמ"ש:

"נפסק כי מאחר שאין צו ההריסה מהווה עונש, אין לגביו התיישנות. השופט לנדוי (כתוארו אז) אמר שם כי צו הריסה יש לסווגו בין "אמצעים לשמירת הביטחון, הבריאות והסדר הציבוריים שאינם בבחינת עונש... ואם יטען הטוען מדוע שקטה העיריה על שמריה עשרות שנים ולא עמדה על זכותה לסלק את ה"מבנה" הבלתי-חוקי הזה ? האין לומר שאחרי חלוף תקופה ארוכה כל כך תהא היא מנועה מלנקוט בהליך הנוכחי? גם לכך כבר ניתנה תשובה בפסיקה, אמנם במקרה שבו כבר היה בידי העיריה צו הריסה, אלא היא נמנעה משך שנים מלבצעו. המקרה היה בג"צ 103/53 (פד"י ט 835) שם נאמר: "לעתים קורה .... שהרשות הציבורית אינה ממהרת לבצע את צו ההריסה מתוך התחשבות במצוקת הפרט, העלול להיפגע על ידי ההריסה. במקרה כזה ודאי שלא תישמע טענה שהצו איבד את תוקפו מחמת עבירת הזמן. גם לטענה שהועדה מנועה מלבצע את ההריסה מחמת עבור הזמן, אין יסוד. .... על המשיבה מוטלת חובה על-פי החוק לבצע את הצו ומחובתה זו אין היא יכולה להתפרק על ידי התנהגותה".

ראה עוד אשר נקבע בבג"צ 5668/10 אבו שרקיה נ' מדינת ישראל, שם נתבקש בית המשפט ליתן צו ביניים שיורה למשיבה להימנע מהריסת בית מגוריהם של העותרים, בשים לב לכך שחלפו 36 שנים מאז הורשע העותר, ונצטווה להרוס המבנה. העותרים טענו כי חלוף הזמן, לכשעצמו, מלמד כי יש מקום לבטל את צו ההריסה שניתן לפני שנים כה רבות.

בדחותו את טענת העותרים, קבע בית המשפט, כי אין לשעות לגרסת העותר, אחר שבחר להתעלם משך שנים רבות מצווים שיפוטיים שהוצאו בעניינו. בית המשפט קבע עוד, כי אין זה מתקבל על הדעת שחוטא ייצא נשכר.

הגם שבענייננו מדובר בצו הריסה ללא הרשעה, ולא בצו שיפוטי שניתן כנגד מי אשר הורשע בדין ונצטווה להרוס את המבנה, עולה מתוך פרשת אבו שרקיה, כי בית המשפט העליון לא ראה בחלוף 33 שנים כעילה מספקת לביטול צו הריסה.

כאמור, הגם שהעובדות אינן זהות לחלוטין, הגיון הדברים ביחס לצו הריסה לפי סעיף 205 תקף באותה מידה כלפי צו המוצא מכוחו של סעיף 212, ויש בו כדי ללמד כי בית המשפט העליון לא סבר שהשיהוי  לבדו פוגם באפשרות לבצע הצו בחלוף שנים רבות.

הדברים מחוורים מפורשות מפרשת לוי מרדכי ודליה נ' מ"י הנזכרת.

בהקשר זה ראה עוד אשר נקבע ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית (פ"ד נו(3), 595):

"אולם כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין ובמיוחד רשות הממונה על אכיפת חוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה באמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך כלל, בנסיבות של אי חוקיות ובמיוחד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה...".

אומנם בפרשת שווייצר דובר בהשתהות הרשות מלהפעיל סמכותה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, ואולם, יישומם של הדברים נעשה גם בהתייחס לסעיף 212 לחוק (השווה: רע"פ 2411/12-א' פולט בוסקילה נ' הוועדה המקומית אילת). לא מצאתי להבחין בין אשר נקבע בפסקי הדין הנזכרים, שעניינם שיהוי בפעולת הרשות, לבין עניינינו אנו הדן בשיהוי במימוש הצו, שכן, הרציונל לפיו, ככלל, יגבר האינטרס הציבורי על מחדלי האכיפה של הרשות, תקף באותה מידה. ראה עוד: רע"פ 3154/11 כמיס אליאס נ' מדינת ישראל.

בהקשר זה מצאתי עוד לציין, כי נוכח היות המקרקעין משאב ציבורי מוגבל ויקר ערך החשוף לכליה, עמד בית המשפט העליון הנכבד, בשורה ארוכה של החלטות, על האינטרס הציבורי ליתן ביטוי ממשי לעקרונות התכנון והבנייה, בפרט נוכח העובדה כי תופעת הבנייה הבלתי חוקית פשתה באופן ניכר. על כן, נפסק, כי בתי המשפט חייבים לתרום את תרומתם המכרעת לאכיפת דיני התכנון, שנועדו להיטיב עם כלל החברה (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4) 3390 (2006); רע"א 11889/04 אזברגה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים).

ראה גם: "המדובר במקרקעי מדינה. העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בהם לאורך השנים, והחלו בפעולה רק בשנים האחרונות, אינה יכולה ליצור זכות למבקשים; הם נהנו ממחדלי הרשויות לאורך עשרות שנים, ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על בית המשפט לסייע למימוש האינטרס הציבורי" (ראה פרשת אזברגה). בית המשפט הבהיר, כי על הערכאות השיפוטיות לעודד את הרשויות לעשות את מלאכתן, גם אם באיחור, כדי להגן על רכוש הציבור (ראה  רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 1034 (2005); עניין לוי).

חרף כל האמור, אציין, כי אין במסקנה אליה הגעתי כדי להכשיר האפשרות לפעול בכל מקרה נתון להריסת מבנה גם בחלוף זמן בלתי מוגבל, והדבר ייבחן בכל מקרה בשים לב לנסיבותיו. ואולם, במקרה הנדון הנכון להבהיר כי שיהוי לבדו, כטענת המבקשת, אינו פוגם מיניה וביה בתוקף הצו.

סיכום

המבקשת לא הוכיחה זכות עמידה בהגשת הבקשה.

בנוסף, על פניו בהינתן החלטת ביהמ"ש מיום 9.12.12 אינו דין כי מותב זה יידרש לשמש כערכאת ערעור על החלטה שהפכה חלוטה בינתיים, ובפרט כי בשים לב להלכה הנוהגת, המועד הקובע לצורך בחינת תנאי הסעיף, הינו מועד הגשת הבקשה.

בכל אלה, עוד טרם נתתי דעתי למועד הגשת הבקשה, על רקע הוראת תקנה 6 הנזכרת.

נוכח זאת, הבקשה במתכונתה נדחית.

ככל שהמבקשת תהא סבורה כי בדעתה להגיש בקשה אחרת, על מנת להוכיח כי קיימת לה זכות מוכרת שלא פורטה בבקשה, תפעל להבהיר סמכותו של ביהמ"ש להידרש לתורף טענותיה, בהתחשב בהלכות הנוהגות שפורטו לעיל.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדחיפות.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ה, 27 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.