ניתן ביום 09 אפריל 2017

בשם המערער - עו"ד עודד ערמוני

בשם המשיבה - עו"ד חיים כהן

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציג הציבור מר ויסאם עזאם; תע"א 12015-09) (להלן: "פסק הדין"), שבו נדחתה תביעת המערער לפיצויי פיטורים מוגדלים, השלמת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים שנתבעו בעקבות סיום העסקתו במשיבה, בסוף חודש יולי 2009. בעקבות דחיית התביעה חויב המערער בהוצאות משפט בסך 500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.

בערעור מושא פסק דין זה, מערער המערער על קביעותיו של בית הדין קמא לפיהן הוא אינו זכאי להשלמת פיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים; על הקביעה בפסק הדין לפיה הוכח כי גרם נזק כלכלי גדול למשיבה ועל חיובו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך הדין.

הרקע העובדתי:

1. המערער מנהל חשבונות במקצועו; המשיבה הינה חברה ממשלתית אשר בתקופה מושא התביעה הפעילה מלון ובית ספר למקצועות המלונאות בהרצליה.
2. המערער התקבל לעבודה במשיבה בחודש מאי 1985 בתפקיד מנהל חשבונות ראשי. עם קבלתו לעבודה בשירות המשיבה נחתם בין הצדדים הסכם אישי המחריג את המערער מהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות שחל בין המשיבה לעובדיה^[1].
3. בשנת 1992 קודם המערער לתפקיד חשב המשיבה; וביולי אותה שנה נחתם בין הצדדים הסכם עבודה אישי. הסכם העבודה האישי^[2] הגדיר את תפקידו של המערער כתפקיד הנהלה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וקבע עוד כי ההסכם הקיבוצי המיוחד החל ביחסים שבין המשיבה לעובדיה לא יחול ביחסים שבין המערער ובינה^[3].
4. סעיף 6 להסכם העבודה האישי משנת 1992, עיגן את זכויותיו של המערער להפרשות לטובת הבטחת זכותו לפיצויי פיטורים ואת זכותו לפיצויי פיטורים, כדלקמן:

"א. החברה תפריש לקופת גמל (כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה) במסגרת ביטוח מנהלים או במסגרת אחרת, הכל לפי בחירתו של העובד ובהסכמת החברה, סכום השווה ל-13^1/₃% מהמשכורת הכוללת, והעובד יפריש על חשבונו הוא סכום השווה ל-5% מהמשכורת הכוללת.

העובד מסכים בזה שהחברה תנכה משכרו 5% אלה.

5% מתוך ה-13^1/₃% שהחברה מפרישה כאמור והפרשת העובד בשיעור של 5%, ביחד עם הפרשי הצמדה ורווחים על אותן הפרשות, ישמשו ככספי תגמולים לטובת העובד או שאיריו.

יתרת ה-8^1/₃% מתוך הפרשות החברה, ביחד עם הפרשי הצמדה ורווחים על אותן הפרשות, ישמשו לכיסוי פיצויי פיטורין שיגיעו לעובד או לשאריו במקרה של פטירתו למעט בנסיבות המפורטות בסעיף 17 להלן.

ב. בחר העובד בביטוח מנהלים תהיה הפוליסה בבעלות החברה כל עוד הינה המעביד של העובד והוא והחברה יישאו בתשלומים בגין הפוליסה, לרבות בהפרשי ההצמדה למדד על פי חלקיהם לביטוח הנ"ל.

ג. התשלומים לקופת גמל כאמור בס"ק (א) לעיל, יבואו במקום פיצויי פיטורין בהתאם לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963, ו/או יהיה צורך בכך יובא ההסדר לאישור שר העבודה בהתאם לסעיף 14 לחוק הנ"ל.

ד. עם הפסקת עבודתו עקב סיומו של הסכם זה מכל סיבה שהיא ופרישתו המוחלטת מן החברה, יהיה העובד או שאיריו זכאי לקבל את הבעלות בזכויות שנצברו ו/או נוצרו לזכותו בקופת הגמל או את הבעלות בפוליסת ביטוח המנהלים, הכל בהתאם ל..., ולמעט ההפרשות לפיצויי פיטורין כולל הפרשי צמדה ורווחים עליהן בנסיבות המפורטות בסעיף 17(ג) להלן.

ה. החברה מתחייבת לשלם לעובד את ההפרש, במידה ויהיה כזה, בין הסכומים אותם הפרישה החברה בגין פיצויי פיטורין ביחד עם הפרשי הצמדה ורווחים על אותן הפרשות, לבין סכום פיצויי הפיטורין אשר היו מגיעים לו על פי חוק פיצויי פיטורין תשכ"ג-1963 "^[4]. (הדגשה לא במקור)

1. מיום תחילת עבודתו של המערער במשיבה ועד לסיום הקשר בין הצדדים, הפרישה המשיבה כספים להבטחת זכויות המערער לגמל ועל חשבון פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה של מבטחים. ההפרשות לקרן הפנסיה מבטחים, חלק עובד וחלק מעסיק, נעשו בהתאם לכללים שקבעה קרן הפנסיה ביחס לכלל העמיתים^[5].
2. בעקבות הגבלות על גובה השכר שביחס אליו ניתן לרכוש זכויות בקרן הפנסיה מבטחים שנכנסו לתוקף בשנת 2003, החלה המשיבה מאותו מועד, להפריש כספים לתכנית ביטוח מנהלים להבטחת זכויות המערער לפיצויי פיטורים (על ההפרש בין שכרו בפועל לתקרת השכר שבעדה ניתן לרכוש זכויות בקרן הפנסיה), זאת לצד ובנוסף להפרשה לקרן הפנסיה מבטחים.
3. ביום 16.12.2008 זומן המערער לשימוע בעקבות המלצת ועדת הביקורת של הדירקטוריון, לשקול את סיום העסקתו מטעמים מקצועיים. בתום השימוע שהתקיים ביום 27.1.2009, הוציאה המשיבה למערער הודעה על הפסקת עבודה הנושאת תאריך 24.2.2009^[6] האומרת כי "הודעה על תנאי הפרישה ומועד סיום עבודתך בפועל, תועבר אליך בהקדם, ככל שניתן"^[7]. ביום 1.4.2009 הודיע מנכ"ל המשיבה על סיום העסקתו בסוף יולי 2009^[8].
4. ביום 23.6.2009, התקיימה ישיבת דירקטוריון של המשיבה במסגרתה נדונה זכותו של המערער לפיצויי פיטורים ובקשתו לפיצויי פיטורים מוגדלים. בסיום הישיבה הוחלט, לשלם למערער 100% פיצויי פיטורים ולבחון את בקשתו לפיצויים מוגדלים בתוך חודשיים^[9].
5. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, הסתיימו בהתאם לאמור במכתבו של מנכ"ל המשיבה למערער, ביום 31.7.2009.
6. באוגוסט 2009 שחררה המשיבה לידי המערער את כספי הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה מבטחים, בסך של 253,013 ₪.

ביום 4.11.2009 העבירה המשיבה למערער מכתב לשחרור כספי הפיצויים בפוליסת ביטוח המנהלים שנפתחה עבורו בשנת 2003, בסכום של 48,935 ₪.

באותו יום (4.11.2009) שילמה המשיבה למערער סכום נוסף כהשלמת פיצויי פיטורים בסך של 128,550 ₪.

1. בקצירת האומר, חישבה המשיבה את זכותו של המערער לפיצויי פיטורים על בסיס הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות; שלפיו הפקדות המעסיק לקרן פנסיה מקיפה באות במקום פיצויי פיטורים. בהתאם, שחררה המשיבה לזכות המערער את הכספים שנצברו בקרן הפנסיה מבטחים ובתוכנית הביטוח מנהלים; ונתנה בידיו המחאה בסך של 128,550 ₪ לפירעון ביום 2.11.2009, כהשלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 28% על פי חישוב המבוסס על שכרו האחרון ותקופת העסקתו הכוללת של המערער בשירות המשיבה.
2. נכון למועד סיום הקשר בין הצדדים, עמד שכרו של המערער על סך של
   21,072 ₪; ובהתחשב בתקופת העסקתו במשיבה שאיננה במחלוקת^[10] - היה המערער זכאי לפיצויי פיטורים על פי חוק, בסכום של 510,996 ₪. לפיכך - לאחר קיזוז הכספים בקרן מבטחים הבאים על חשבון פיצויי הפיטורים בסך של 253,113 ₪, הכספים בביטוח מנהלים הבאים על חשבון פיצויי פיטורים בסך של 48,935 ₪ והשלמת פיצויי פיטורים ששילמה המשיבה בסך של 128,550 ₪ - נותרה יתרה בסך של 80,498 ₪.
3. בסוף 2009 הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה להשלמת פיצויי פיטורים, פיצויי פיטורים מוגדלים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בינואר 2010 הגישה המשיבה כתב הגנה ובמאי 2012 ניתן פסק הדין מושא הערעור.

פסק הדין מושא הערעור:

1. בפסק הדין מושא הערעור נדחתה תביעת המערער לפיצויי פיטורים מוגדלים והתקבלה עמדת המשיבה האומרת כי יש לחשב את זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות.

1. בית הדין קמא קבע כי:

"לא ניתן לחייבה (את המשיבה, הוספה שלנו) לשלם לתובע פיצויי פיטורים על פי ההסכם האישי, תוך התעלמות מההפרשות לגמל שנעשו לאורך השנים מעל להתחייבות הנתבעת בחוזה. אשר על כן מסקנתנו היא שהצדדים לא נהגו הלכה למעשה על פי ההסכם האישי, אי לכך לא ניתן לגזור זכויותיו של התובע על פי ההסכם העבודה האישי"^[11].

כן קבע בית הדין קמא כי ההסכם האישי משנת 1992 – "מתייחס להסכם קיבוצי מיוחד ולא שולל החלה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות"^[12] וכי "ההסכם האישי כלל לא בוצע על ידי הצדדים"^[13]. לפיכך, כך נקבע, יש לבחון את זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים במסגרת ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות^[14] ולנהוג ביחס למערער כמו בעובדים אחרים שהועסקו במשיבה^[15].

1. על בסיס העמדה האומרת כי יש לבחון את זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים בהתאם להסכם הקיבוצי בענף המלונאות התקבלה טענת המשיבה האומרת כי - מששחררה לזכות המערער את הכספים שעמדו לזכותו בקרן הפנסיה מבטחים ובביטוח המנהלים, ושילמה לו השלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 28% - לא נותרה יתרה לתשלום לטובת פיצויי פיטורים למערער.
2. לאור המחלוקת בין הצדדים בשאלת גובה פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער נדחתה טענת המערער לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
3. על פי פסק הדין:

"27. הוכח באמצעות עדי הנתבעת שהתבססו על דוחות הביקורת שהוצאו כי התובע גרם לנזק כלכלי גדול לנתבעת.

28. בנסיבות העניין יכלה הנתבעת, לו רצתה, לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים של התובע, אולם בחרה שלא לעשות כן וכך גם הוחלט בישיבת הדירקטוריון כי הנתבעת תשלם לתובע 100% פיצויי הפיטורים ולא יכולה כעת הנתבעת לטעון אחרת"^[16].

1. משנדחתה תביעת המערער, חויב המערער בתשלום הוצאות משפט בסך של
   500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪.

הערעור:

1. הערעור שלפנינו מפנה לקביעתו של בית הדין, ולפיה אין המערער זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות ההסכם האישי משנת 1992. בתמצית יאמר כי לגרסת המערער לא ניתן ללמוד מבחירתו לאורך תקופת העסקתו להבטיח את זכויותיו הפנסיוניות במסגרת קרן הפנסיה מבטחים את המסקנה שבפסק הדין לפיה, הצדדים נטשו את הסכם העבודה האישי משנת 1992 לטובת ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות.
2. אשר על כן טוען המערער כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם העבודה האישי משנת 1992 הקובע את זכותו לפיצויי פיטורים בהתאם לנוסחה הקבועה בחוק פיצויי פיטורים בניכוי הכספים שבאים על חשבון פיצויי הפיטורים בהסדרי הביטוח והתשלום שבוצע על ידי המשיבה לטובת תשלום פיצויי פיטורים.
3. לטענת המערער, משטענה המשיבה בכתב ההגנה כי העיכוב בתשלום פיצויי פיטורים נבע מסירובו של המערער, בחוסר תום לב, לחתום על כתב ויתור וסילוק – העיכוב בתשלום פיצויי הפיטורים למערער, איננו נובע ממחלוקת על שיעור פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי. לפיכך סובר המערער, כי היה מקום לפסוק לזכותו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין העיכוב בתשלום פיצויי פיטורים מיום 15.8.2009 ועד ליום 4.11.2009.
4. המערער טען כי משדחה בית הדין קמא את ניסיונותיה של המשיבה להתנער מהחלטת הדירקטוריון שקבעה כי יש לשלם למערער פיצויי פיטורים מלאים - שאלת תפקודו המקצועי איננה רלוונטית להכרעה בפסק הדין; ומשכך לא היה מקום לקביעה בפסק הדין, ביחס לתפקודו המקצועי והוסיף, כי לא עמדה תשתית עובדתית שיש בה כדי לתמוך בעמדה בפסק הדין על נזקים שגרם המערער למשיבה.

על רקע זה ביקש המערער לבטל את הקביעות בהערת אגב על נזק שגרם כביכול בעבודתו למשיבה.

1. בשים לב לאמור לעיל, ביקש המערער את ביטול החיוב בהוצאות בפסק הדין מושא הערעור, ואת הוצאותיו בערעור.

טענות המשיבה:

1. לטענת המשיבה דין הערעור להידחות, משהערעור מופנה לקביעות עובדתיות בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב ולפיהן ההסכם האישי משנת 1992 איננו חל על המערער, אלא להבדיל ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות שממנו נגזרת זכותו להשלמת פיצויי פיטורים.
2. לדעת המשיבה "בצדק קבע בית הדין קמא כי הייתה מחלוקת נטושה בין הצדדים בכל הנוגע לתשלומי הפיצויים ועל כן ולא היה מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה"^[17]. המשיבה הוסיפה, כי חישוב פיצויי הפיטורים ארך זמן, בין היתר עקב הצורך לקבלה ושחזור של הפרשות משנים קודמות לחברות הביטוח. לאור זאת ונוכח היעדר שיתוף הפעולה של המערער אשר סירב לחתום על כתבי הוויתור שהתבקש, ונמנע מלהגיע למשרדי המשיבה לקבלת ההמחאה על השלמת פיצויי הפיטורים במהלך אוקטובר 2009 - סבורה המשיבה כי אין להתערב בקביעתו של בית הדין לפיה אין המערער זכאי לפיצויי הלנה.
3. אליבא המשיבה קביעת בית הדין קמא לפיה המערער גרם לנזקים מבוססת ומוצדקת; ולפיכך גם בסוגיה זו יש לדחות את ערעור המערער.
4. על רקע האמור לעיל ביקשה המשיבה לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עורך דין ומע"מ כדין.

דיון והכרעה:

שאלת זכותו של המערער להשלמת פיצויי פיטורים:

1. קביעתו של בית הדין קמא בפסק הדין מושא הערעור, לפיה זכאי המערער לפיצויי פיטורים בהתאם להסכם הקיבוצי בענף המלונאות, נגזרת מהעובדה שלאורך שנות העסקתו של המערער במשיבה, הופרשו לטובת המערער כספים לקרן הפנסיה מבטחים בשיעור שבחלק קטן מתקופת הקשר^[18], אינו תואם את שיעור ההפרשה לטובת הסדר של ביטוח מנהלים שנקבעו בהסכם האישי מ-1992.
2. משמדובר במסקנה הנגזרת מהעובדות שהונחו בפני בית הדין קמא, ההתערבות במסקנה אליה הגיעה בית הדין קמא איננה בגדר התערבות בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, שבהן ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. מכאן שאין לקבל את טענת המשיבה לפיה בערעור שלפנינו מבקש המערער להתערב בקביעה עובדתית של בית הדין קמא בשאלת זכותו של המערער לפיצויי פיטורים, בהסתמך על ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. על רקע זה נפנה להלן לבחינת טענת המערער לזכותו להשלמת פיצויי פיטורים במנגנון הקבוע בהסכם האישי משנת 1992.
3. מרגע קליטתו לעבודה בשירות המשיבה ועד למועד סיום העסקתו, לא נהגו הצדדים כאילו ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות חל ביחסים שביניהם. כך, בהסכם העבודה מחודש מאי 1985 ובהסכם משנת 1992 מוגדר המערער כמי שמועסק במשרת אמון המוחרג מתחולת ההסכם הקיבוצי שבמקום העבודה. שכרו של המערער נגזר משכר המנכ"ל^[19] (שלא בדומה לעובדים המועסקים בכפיפות להסכם הקיבוצי בענף המלונאות); וסיום העסקתו לא התבצע בהליך הקבוע בהסכם הקיבוצי המדובר^[20].
4. כפי שציטטנו לעיל, ההסכם האישי משנת 1992 קבע את חובתה של המשיבה "להפריש לקופת גמל במסגרת ביטוח מנהלים או במסגרת אחרת, הכל לפי בחירתו של העובד ובהסכמת החברה, סכום השווה ל-13^1/₃% ממשכורתו הכוללת והעובד יפריש על חשבונו הוא סכום השווה ל-5% ממשכורתו הכוללת"^[21].

בעיננו פשוט כי לא ניתן להסיק מבחירתו של המערער - בחירה הנתונה לו מכוח ההסכם האישי משנת 1992 - להבטיח את זכויותיו לפנסיה ולפיצויים במסגרת קרן הפנסיה מבטחים; כבחירה המשקפת התנערות מההסכם האישי משנת 1992 ובחירה בהסכם הקיבוצי בענף המלונאות כמקור המסדיר את זכויותיו.

1. בדומה, לא ניתן ללמוד משינויים באחוזי ההפרשה לקרן הפנסיה מבטחים בשנת 2003 כאילו התעלמו הצדדים מהוראות סעיף 6 להסכם האישי משנת 1992 (הקובע כי על המשיבה להפריש 5% מהשכר כהפרשה לתגמולים, בעוד שבהתאם לכללים שהונהגו בשנת 2003, על השכר המבוטח במסגרת קרן הפנסיה מבטחים, חלקו של המעסיק עומד על 7.5% מהשכר). לעניין זה די לומר, כי שיעורי ההפרשה של המעסיק לקרן הפנסיה הם בהתאם לקביעת קרן הפנסיה, ואינם נתונים לשיקול הדעת האישי של המעסיק והעובד. זאת ועוד, עצם העובדה כי בשנת 2003, במקביל לשינוי בגובה ההפרשה של המעסיק לטובת התגמולים בקרן הפנסיה, החלה המשיבה להפריש כספים להבטחת זכויותיו של התובע לביטוח מנהלים (על אותו חלק מהשכר שבגינו לא ניתן היה לבצע הפרשות לטובת קרן הפנסיה מבטחים), היא הנותנת כי הצדדים היו ערים לשינויים בהסדרי הפנסיה, התאימו עצמם לשינויים אלה ונהגו בהתאם להסכם האישי משנת 1992 ולפיו ההפרשות לטובת הבטחת זכויותיו של המערער לרבות זכויותיו לפיצויי פיטורים, מבוצעות בהתאם לבחירתו של המערער.
2. לבסוף נציין כי במציאות שבה המערער נושא בתפקיד הנהלה וזכויותיו קבועות בהסכם העסקה אישי, איננו סבורים כפי עמדת בית הדין קמא כי "יש לנהוג דין שווה לתובע ולעובדים אחרים בנתבעת בעניין תשלום פיצויי פיטורים"^[22]. לגבי כל אחד מאלה יש לנהוג בהתאם להסדר החוזי החל עליו.
3. עולה מכאן, כי המערער זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 6 להסכם האישי משנת 1992 ולפיו על המשיבה לשלם למערער השלמת פיצויי פיטורים בגובה ההפרש בין פיצויי הפיטורים על פי הנוסחה הקבועה בחוק פיצויי פיטורים, לבין הסכומים שנצברו בביטוח הסוציאלי הבאים על חשבון פיצויי פיטורים והתשלום בפועל לטובת פיצויי הפיטורים מעבר לסכומי הצבירה. בהתאם, על המשיבה לשלם למערער השלמת פיצויי פיטורים, כמבוקש בערעור, בסכום של 80,498 ₪; לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.8.2009 ועד למועד התשלום בפועל.
4. בטרם נסיים פרק זה של הערעור נוסיף כי מששיעורי ההפרשה לקרן הפנסיה אינם נתונים לבחירת המעסיק והעובד, שינויים בשיעורי ההפרשה מחייבים את הצדדים לחוזה העבודה ונקלטים מכללא לתוך תנאי העסקתו של העובד. לפיכך אין המשיבה רשאית לזקוף על חשבון השלמת פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער, את ההפרש בין ההפרשה בפועל לקרן הפנסיה מבטחים, להפרשה בגובה של 5% מהשכר בו היא מחויבת על פי ההסכם האישי.

הערעור בשאלת פיצויי ההלנה:

1. בערעור שבפנינו טען המערער, כי יש לחייב את המשיבה בתשלום פיצויי הלנה על סכום הפיצויים שאיננו במחלוקת (המתבטא בשחרור הכספים של ביטוח המנהלים בסך של 48,935 ₪ והשלמת פיצויי הפיטורים בסכום של 128,550 ₪ ביום 4.11.2009) ביחס לתקופה שמיום 15.8.2009 ועד ליום 4.11.2009^[23].

כפי שציינו לעיל, ערעורו של המערער בסוגיה זו נסמך על טענת המשיבה בכתב ההגנה, לפיה פיצויי הפיטורים לא שולמו למערער במועד בו אמורה הייתה המשיבה לשלם למערער פיצויי פיטורים, לשיטתה ב-15.9.2009, בשל סירובו של המערער לחתום על כתב ויתור^[24].

1. לא נאריך בהבאת תשובת המשיבה בסוגיה זו, משהראיות שהיו בפני בית הדין קמא מלמדות כי עריכת חישוב השלמת פיצויי הפיטורים התארכה עד לקבלת אישורי ההפקדות לקרן הפנסיה וביטוח המנהלים הנחוצים לשם כימות זכותו של המערער להשלמת פיצויי פיטורים^[25] ומשכך הסתיימה ביום 28.10.2009^[26].

בנסיבות הללו אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין קמא, לפיה אין לחייב את המשיבה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשל מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה השלמת פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער^[27].

הערעור בקביעה בפסק הדין המתייחסת לתפקוד המערער:

1. המחלוקות שעמדו לפתחו של בית הדין קמא הן בשאלת זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים מוגדלים, בשאלת שיעורם של פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער עם סיום עבודתו במשיבה ובשאלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. כמצוין לעיל^[28], הסתמך בית הדין על דוחות הביקורת שהציגה המשיבה וקבע על בסיסם כי המערער גרם למשיבה לנזק כלכלי גדול.
2. נוכח הקביעה בפסק הדין המייחסת לו גרימת נזק כלכלי למשיבה, ביקש המערער בערעור שבפנינו לבטלה, בשל הפגיעה במערער הגלומה בה, בהיותה קביעה שאיננה נחוצה למחלוקות שעמדו בפני בית הדין קמא ובשל העובדה כי הטענה לכשעצמה לא הוכחה. לדעת המשיבה אין מקום להתערבותו של בית דין זה בקביעה בפסק הדין ולפיה גרם המערער למשיבה נזק כלכלי גדול.
3. את הדיון בפרק זה של הערעור, נפתח בכך שבטיעונים שלפנינו לא התייחסו הצדדים לחלות חוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992, והאיסור הקבוע בסעיף 10א' לאותו חוק לפיו דוח או חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו, לא ישמש כראיה בהליך משפטי. משכך, לא נתייחס אף אנו להצגתם של דוחות הביקורת בהליך שיתקיים בפני בית הדין קמא.

עם זאת נוסיף, כי גם אם ניתן היה להגיש את דוחות הביקורת, ספק אם ניתן להסתמך על אותם דוחות על מנת לקבוע ממצאים עובדתיים על תפקודו של המערער, שהרי - "ממצאיו העובדתיים של המבקר על פי דוחות הביקורת הם ממצאים שעברו עיבוד על ידו. גם בשל כך אין לקבלם כראיה לאמיתותם בבית המשפט; וממילא גם אין לקבל את המסקנות הנובעות מאותם ממצאים"^[29].

1. לצד האמור, נוכח קביעתו של בית הדין קמא לפיה אין להרהר בשאלת זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים - בשל החלטת דירקטוריון המשיבה מיוני 2009 לשלם למערער פיצויי פיטורים מלאים - טענת המשיבה לנזקים שגרם המערער לא הייתה ואיננה רלוונטית להכרעה במחלוקת שעמדה לפתחו של בית הדין קמא. מחלוקת שעיקרה בשאלת שיעורם של פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער. על רקע זה מקובלת עלינו טענת המערער כי לא היה מקום להתייחסותו של בית הדין קמא לטענות שעלו בכתב ההגנה, שלא לצורך, על נזק כביכול שגרם המערער למשיבה במסגרת תפקידו. בנסיבות אלה מתקבל הערעור ביחס לקביעה העובדתית שבפסק הדין מושא הערעור על נזק כביכול שגרם המערער למשיבה במסגרת עבודתו בשירותה - באופן שקביעה זו מבוטלת מבלי שיש בכך משום הבעת עמדה בשאלת תפקודו.

הערעור בשאלת ההוצאות:

1. משהתקבל ערעורו של המערער ונקבע כי הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם האישי משנת 1992, החיוב של המערער בהוצאות ובשכ"ט עורך הדין כאמור בפסק הדין מושא הערעור – מבוטל.

סוף דבר:

1. ערעורו של המערער מתקבל באופן שנקבע כי על המשיבה לשלם למערער השלמת פיצויי פיטורים בסך של 80,498 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2009; הקביעה בפסק הדין מושא הערעור, לפיה גרם המערער לנזק כלכלי גדול למשיבה – מבוטלת; וחיוב ההוצאות בפסק הדין מבוטל אף הוא.
2. משהתקבל הערעור, תשלם המשיבה הוצאות המערער בשתי הערכאות, בסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ז (09 אפריל 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. הסכם העבודה מיום 12.5.1985, נספח ו' לתיק המוצגים שהגישה המשיבה. ↑

2. נספח מע/4 לתיק המוצגים שהגיש המערער. ↑

3. סעיף 5א' להסכם העבודה האישי. ↑

4. סעיף 6 להסכם האישי מ1992, נספח מע/4 למוצגי המערער. ↑

5. 6% לטובת פנסיית יסוד; 6% לטובת פנסיה מקיפה שבשנת 2003. ↑

6. נספח ג' לתיק המוצגים שהגישה המשיבה. ↑

7. סעיף 3 להודעה על הפסקת העבודה, נספח ג' למוצגי המשיבה. ↑

8. נספח מע/11 לתיק המוצגים שהגישה המערער. ↑

9. נספח יב' לנספחים לתיק המוצגים שהגישה המשיבה, במסגרתו הציג יו"ר הדירקטוריון, רו"ח גיא מילר, את בקשתו של המערער לפיצויי פיטורים ולפיצויי פיטורים כדלקמן: "נפגשתי עם רומן לגבי הפיצויים להשלמת ה-100%, צריך לשלם לו 130,000 ₪ לאור השנים שלו כאן, להשלים לו ל-150%, אמרתי לו שאת ה-100% נשלם בתשלומים. רומן ביקש שנגיע ל-150% ומוכן לפרוס לתשלומים לשנתיים, זה עוד 245,000 ₪, אמרתי לו שאין לי מנדט, הוא תרם לחברה הרבה מאוד. אם נלך לפי סעיף 14, זה עוד 90,000 ₪ יהיה בתוך 100%" החלטה: "לשלם 100% ולשבת בעוד חודשיים". ↑

10. מיום 9.5.1985 ועד ליום 31.7.2009. ↑

11. פסקה 12 לפסק הדין. ↑

12. פסקה 15 לפסק הדין. ↑

13. פסקה 15 לפסק הדין. ↑

14. פסקה 17 לפסק הדין. ↑

15. סעיף 21 לפסק הדין. ↑

16. פסקאות 27 ו-28 לפסק הדין. ↑

17. פסקה 12 לסיכומי המשיבה. ↑

18. החל משנת 2003. ↑

19. סעיף 4 להסכם האישי משנת 1992, נספח מע/4 למוצגי המערער. ↑

20. ובהקשר זה קובע ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות, "פיטורי עובדים אפשריים רק מסיבה מספקת ובהודעה מוקדמת של חודש מראש עם העתק לוועד העובדים" ↑

21. הסכם העבודה האישי משנת 1992, סעיף 6 א. ↑

22. פסקה 21 לפסק הדין. ↑

23. סעיף 57 להודעת הערעור. ↑

24. סעיף 69 לכתב ההגנה. ↑

25. ובהקשר זה נפנה להסדר שנתן מר נוריאל בעדותו בבית הדין קמא, לפיה "יש נסיבות שזה מתארך עד שמקבלים את אישורי ההפקדות מהבנקים או מהקופות השונות, כשאני הגעתי לחברה היו שיקים לסוציאליות בגין חודשים קודמים שלא שוחררו לקופות בגלל בעיות כספיות" עמ' 16 לפרוטוקול שורות 12-13. ↑

26. כמפורט במכתבו של רו"ח נוריאל למערער, נספח י' לתיק מוצגי המשיבה ונוסיף כאן, כי סכום השלמת פיצויי הפיטורים בכתב הוויתור מחודש ספטמבר 2009, איננו תואם את הסכום ששולם לתובע כהשלמת פיצויי פיטורים. ↑

27. סעיף 30 לפסק הדין. ↑

28. בפסקה 19 לפסק דין זה. ↑

29. ע"ע (ארצי) 11017-02-15 אגודה שיתופית של עובדי התעשייה האווירית לניהול קופות גמל בע"מ - גיל פלדבוי, (8.9.15) פסקה 3 לחוות דעת הנשיא פליטמן. ↑