1. ערעור על פסק הדין של המפקח על רישום המקרקעין במחוז תל אביב (כב' המפקח אורן סילברמן, להלן: "המפקח"), בתיק מס' 128/11 מיום 13.5.2012 (להלן: "פסה"ד") , בו קיבל המפקח את תביעת המשיבים כנגד המערערת.
2. עיקרי העובדות:

הצדדים לערעור דנן הינם בעלי דירות בבית המשותף שברח' אוסישקין 44 בתל אביב , הידוע כחלקה 63 בגוש 6963 (להלן: "הבניין"). הבניין הוכרז בשנת 1999 כמבנה מסוכן ועל כן הוציאה עיריית ת"א בשנת 2002 צו הריסה לבניין וצו פינוי לדיירי הבניין שעדיין בתוקף. הבניין נהרס בחלקו ודיירי הבניין פונו מהמקום.

בנובמבר 2008 התקבלה באסיפה של דיירי הבניין החלטה לשקם את הבניין בדרך של חתימה על עסקת קומבינציה עם קבלן. ביום 9.2.2010 התקיימה אסיפה נוספת בה נתבקשו דיירי הבניין לאשר את עסקת הקומבינציה שנתגבשה בין וועד הבניין לבין הקבלן גדי עמיאל (להלן: "עמיאל"). באסיפה זו הוחלט כי ניתנת שהות של 45 יום למערערת, שהיא חברה בע"מ שבעלי מניותיה הם מנחם ושירלי רייז, (אשר היו הנתבעים 2-3 בערכאה קמא) לבוא בנעלי עמיאל ולחתום על הסכם קומבינציה הזהה לתנאי הסכם הקומבינציה שנחתם עם עמיאל. המערערת לא מימשה את האופציה שניתנה לה בתוך 45 ימים, אלא ביקשה לחתום על הסכם קומבינציה הכולל שינויים מהותיים מתנאי ההסכם שנחתם עם עמיאל.

המערערת ניהלה מו"מ במשך כ- 7 חודשים עם יתר הדיירים, אך לא הגיעה להסכמות. בסופו של דבר הועבר לחתימת המערערת ההסכם שגובש עם עמיאל, ומאחר שהמערערת לא מימשה האופציה שניתנה לה לבוא בנעלי עמיאל כיזם, נחתם הסכם קומבינציה בין המשיבים לעמיאל.

המערערת הגישה בקשה למחיקת הרישום כבית משותף ולפירוק השיתוף בבניין. בעקבות זאת הגישו המשיבים למפקח תביעה לקבלת סעד לפי סע' 60 לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969 (להלן:"חוק המקרקעין" או "החוק"), בה ביקשו מהמפקח להורות למערערת לחתום על הסכם הקומבינציה עם עמיאל, או להעביר זכויותיה בבניין לגורם אחר שיתקשר בעסקה עם עמיאל.

המפקח קיבל את תביעת המשיבים, ועל כך הערעור.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם ניתן לחייב את המערערת בשיקום הבניין בדרך של חתימת הסכם קומבינציה עם הקבלן עמיאל. המערערת טענה כי לא ניתן לחייבה לעשות כן, ועל כן היא עותרת לשיקום הבניין בדרך של עסקה משולבת, דהיינו שדירת המערערת בלבד תשוקם בדרך של עסקה רגילה עם קבלן לפי בחירתה שיבנה למערערת דירה חדשה, ואילו יתר דירות הבניין ישוקמו בדרך של עסקת קומבינציה עם עמיאל. המערערת הוסיפה כי החלטת המשיבים להתקשר בעסקת קומבינציה עם עמיאל לא התקבלה כדין, נקבעה בחוסר תום לב והיא מקפחת את זכויותיה של המערערת.

המשיבים לעומת זאת טענו, כי ניתן לחייב את המערערת להשתתף בשיקום הבניין בעסקת הקומבינציה שגיבשו עם עמיאל, מאחר שההחלטה על כך התקבלה כדין וברוב הנדרש בחוק. המחלוקת בין הצדדים תלויה גם בשאלת פרשנות המונח "להקים את הבית מחדש" שבסע' 60 לחוק המקרקעין, דהיינו, האם ניתן להקים את הבית מחדש רק בדרך של הזמנת שירותי בנייה ותשלום כספי עבורם, כטענת המערערת, או שניתן להקים את הבית מחדש גם בדרך של עסקת קומבינציה עם קבלן כפי שגורסים המשיבים.

פסק דינו של המפקח

1. המפקח קבע כי החלטת המשיבים משנת 2008 לשקם את הבניין התקבלה בהתאם להוראות הדין (עמ' 5 לפסה"ד), וכי "יוצא כי בידי המשקמים הסכמה של בעלי דירות שלדירותיהם צמודים 80.4% מהרכוש המשותף בבית" (שם).

עוד קבע המפקח כקביעה עובדתית שביום 9.2.2010 נתקבלה החלטה פה אחד ע"י כל בעלי הזכויות בבניין לפיה הבניין ישוקם במתווה של הסכם קומבינציה בתנאים שנתגבשו עם עמיאל, כאשר השאלה היחידה שנותרה הייתה זהות המבצע (עמיאל או המערערת) ולא שאלת דרך קימום הבית (עמ' 7 ו - 21 לפסה"ד).

המפקח גם קבע שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי למעט המשיב 4, יש עוד מי שמסכים, לכאורה, לעסקה המשולבת (עמ' 12 לפסה"ד).

עוד ציין כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי יש היתכנות ממשית בנסיבות דנן לעסקה המשולבת, והבהיר כי גם המערערת הבינה זאת ולכן גם היא תמכה בעסקת הקומבינציה (עמ' 12 ו– 14 לפסה"ד). לפיכך הביע המפקח פליאה על התנגדות המערערת למימוש הסכם הקומבינציה, בניגוד להסכמה שניתנה על יד המערערת ובניגוד להסכמתה לחתום כיזמית על הסכם קומבינציה הזהה להסכם שנתגבש עם עמיאל, שכן מסקנת המפקח הייתה כי הסכם הקומבינציה לא גורע משווי זכויות המערערת אלא משפרן (עמ' 14 לפסה"ד).

המפקח הוסיף שאף לאחר שהצדדים המשיכו במו"מ ולמרות חילוקי הדעות, הסכימה המערערת לחתום על הסכם הקומבינציה כלשונו, למעט סוגיית שכ"ט עוה"ד (עמ' 14 לפסה"ד). לפיכך בא לקראת המערערת וקבע שהיא רשאית להיות מיוצגת בהסכם הקומבינציה ע"י עו"ד מטעמה (עמ' 21-22 לפסה"ד).

עוד הוסיף כי לא ניתן לומר שהתנהלות המשיבים לפני, במהלך ואחרי האסיפה מיום 9.2.2010 הייתה חסרת תום לב. לא זו בלבד שלא היה ניסיון כלשהו למדר את המערערת מקבלת ההחלטות בנוגע להליכי השיקום, אלא שהיא אף הייתה מעורבת בהליכים לפרטי פרטים (עמ' 20 לפסה"ד).

דיון

1. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של כב' המפקח, האוחז 24 עמודים, מפורט ומנומק כדבעי, ומתייחס לטענות המערערת אחת לאחת.

הלכה מבוססת היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, וכפי שיבואר להלן, לא מצאתי כי זהו המקרה המצדיק חריגה מעיקרון זה.

פסק דינו של המפקח זרוע ממצאים עובדתיים ברורים שנקבעו על סמך העדויות והמסמכים שהובאו לפניו. עיון בסיכום אסיפת בעלי הדירות מיום 20.7.2008, (מוצג 10 למוצגי המשיבים), בה נכחו נציגים של 13 מתוך 14 בעלי הדירות בבניין, מעלה כי לאחר שנפסלה ברוב של 8 בעלי דירות מתוך 14 ההצעה של בנייה עצמית, הועלו להצבעת הדיירים שתי הצעות אלטרנטיביות: הצעה למכור את הנכס, והצעה לבצע עסקת קומבינציה. 11 בעלי דירות מתוך 14 תמכו בעסקת קומבינציה, 3 נמנעו, ובעל דירה אחד בלבד תמך בעסקת מכר. ראוי לציין כי נציג דירת המערערת, מנחם רייז, תמך בעסקת הקומבינציה. בסיכום אותה הישיבה צויין:

"הוועד ועורך הדין הוסמכו לפעול כדי להגיע לעסקת קומבינציה מיטבית. כשנגיע להצעה שתהיה ראיה (כך במקור) לדעתנו לאישור היא תוצג באסיפת בעלי דירות, בתקווה בתוך ארבעה חודשים".

סע' 60 לחוק המקרקעין, שכותרתו " בית משותף שנהרס", קובע:

"(א) נהרס בית משותף, כולו או מקצתו, מכל סיבה שהיא, ובעלי הדירות ששלושה רבעים לפחות מהרכוש המשותף צמודים לדירותיהם (להלן - המשקמים) החליטו להקים את הבית מחדש או לתקנו, ישא כל בעל דירה בהוצאות הכרוכות בכך לגבי דירתו, ובעלי כל הדירות ישתתפו בהוצאות הכרוכות בכך לגבי הרכוש המשותף, כל אחד לפי החלק ברכוש המשותף הצמוד לדירתו.

(ב) סירב בעל דירה להשתתף בהקמת הרכוש המשותף או תיקונו, רשאי המפקח, על פי בקשת המשקמים ולאחר שנוכח שאין אפשרות מעשית להקים את הבית המשותף לגבי יתר הדירות בלבד, לצוות על בעל הדירה להעביר, תוך המועד שקבע ושלא יפחת מששה חדשים, את זכותו בדירה לאדם אחר שיקבע בעל הדירה, ושיבוא במקומו בכל הנוגע לחובת ההקמה או התיקון" .

(ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש).

בהחלטה הנ"ל מנובמבר 2008 הושג איפוא הרוב הדרוש עפ"י החוק, שכן 11 מתוך 14 בעלי דירות שהם בעלי כ – 80% מהרכוש המשותף, הסכימו להחלטה.

ביום 9.2.2010 התקיימה אסיפת דיירים נוספת לאישור עסקת הקומבינציה שגיבש וועד הבניין עם הקבלן גדי עמיאל. כפי שמתועד בסיכום האסיפה, (מוצג 16 למוצגי המשיבים), בישיבה זו נכחו "שירלי ומנחם רייז – רוון ביזנס בע"מ", וכן עו"ד יצחק פרידמן, ב"כ משפחת רייז ועוזרו. בישיבה זו העלה מנחם רייז לראשונה הצעה חלופית לפיה הוא יקבל על עצמו את שיקום הבניין עפ"י המתווה המוצע שסוכם עם עמיאל, אך עם בטחונות משופרים. בעקבות זאת נתקבלה פה אחד ההחלטה הבאה:

"מתווה התיקייה הירוקה לקימום הבניין שהוגש באסיפה ב– 9.2.2010 – מאושר (ללא התרשימים). ניתנת אפשרות למר מנחם רייז להגיש מתווה זהה עם שיפור הערבות הבנקאית ב – 1 מיליון ₪ ושתי דירות (*) שלא תימכרנה עד גמר הבניין. במקרה כזה, יחליף מר רייז את מר גדי עמיאל. במקביל, מרא רייז מודיע שהוא מוחק את הבקשה לפירוק הבית המשותף ולא יחדשה במקרה שלא יגיש הצעה כאמור לעיל".

עינינו הרואות, כי אפילו המערערת הסכימה בהחלטה אסיפת הדיירים משנת 2008 לשיקום הבניין בדרך של הסכם הקומבינציה. באסיפה משנת 2010 עדיין הסכימה המערערת כי הבניין ישוקם לפי המתווה שגובש עם הקבלן עמיאל, אולם, לראשונה באסיפה זו, היא הציעה שהיא תבוא בנעלי עמיאל ותבצע את אותו מתווה לשיקום הבניין, והשינוי היחיד למתווה זה יהיה בטחונות משופרים. בהחלטה הנ"ל משנת 2010, הסכימה אסיפת הדיירים לתת למערערת אופציה לבוא בנעלי עמיאל תוך 45 יום. המערערת לא מימשה את האופציה, לא בתוך המועד של 45 הימים ולא לאחר מכן. הדיירים ניהלו מו"מ במשך כ– 7 חודשים עם המערערת, אך לא הצליחו להגיע להסכמות, ולאחר מכן המערערת סירבה לחתום על הסכם קומבינציה באותם תנאים שנתגבשו בהסכם עם עמיאל. טענת המערערת בערעור כי באסיפה משנת 2010 הסכימו הדיירים לעסקה משולבת ולא למתווה הירוק של עמיאל נוגדת את ממצאיה העובדתיים של הערכאה קמא, ונוגדת את לשונו הברורה והחד משמעית של סיכום האסיפה (מוצג 16 למוצגי המשיבים). המערערת לא הצליחה להצביע על ראיות המוכיחות את טענתה, ואף לא ביקשה להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור לצורך הוכחת טענה משמעותית זו.

1. אינני מקבלת את טענת המערערת כי פסק דינו של המפקח, אשר מפרש את סע' 60 לחוק המקרקעין כך שניתן לשקם בית בדרך של הסכם קומבינציה, פוגע באופן בלתי מידתי בזכות הקניין, באופן הנוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. רע"א 7112/93 צודלר בתיה ואח' נ' שרה יוסף, פד"י מח (5) 550 (להלן: "פס"ד צודלר") אשר מפרש את סע' 60 לחוק, ואשר לאורו נתן המפקח את פסק דינו, ניתן ע"י כב' ביהמ"ש העליון ביום 5.12.1994, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקק בשנת 1992. ביהמ"ש העליון בפס"ד צודלר מזכיר את חוק היסוד ואת האיסור הקבוע בו לפגוע בקניינו של אדם. יחד עם זאת קובע פסק דין צודלר, שלמרות שחוק היסוד חל על זכות קניינית של דייר בבית משותף, שהיא זכות קניינית מוגבלת ולא זכות קניינית קלאסית, הרי שמעצם הסכמתו של דייר להיות שותף בבית משותף הוא מוותר על האוטונומיה המוחלטת שלו והוא מכפיף את עצמו לדינים המיוחדים של בתים משותפים :

"ההסדר שקבע הדין לבית המשותף מגביל את זכותם של בעלי הדירות לעשות גם ברכוש המשותף גם בדירות שבבעלותם, וגם בכך ניכרת ייחודיותו הנורמאטיבית של הבית המשותף ושל ההסדרים החלים עליו. ראה והשווה פרופ' ג' טדסקי, "בעלות ושיתוף בבית משותף" הפרקליט ל (תשל"ה-ל"ו) 214, 223-224, 225-227, .230 אכן, הבית המשותף הינו מוסד ,sui generis שיש בו גם מכאן וגם מכאן, ומסרב הוא בכל תוקף להסגיר עצמו בשלמות למשבצת זו או אחרת מן המשבצות המסורתיות של דיני הקניין. יתרה מזאת: הבית המשותף מסרב לשייך עצמו אך לדיני הקניין בלבד, והרי יש בו יסודות שמעבר לדיני הקניין. יסודות יוצרים אלה בבית המשותף - יסודות שהם מטה-קנייניים - כוללים, בין השאר, את תקנון הבית המשותף, את אספת הדיירים ("...בבתים המשותפים אין התקנון והחלטות האסיפה הכללית מוגבלים אך ורק לעניני הרכוש המשותף, אלא בכוחם לחול גם על הדירות - בסייגים שבס' 62 לחוק ובס' 12 לתקנון המצוי": טדסקי, במאמרו הנ"ל, בעמ' 230), הגבלות קנייניות ספציפיות החלות על בעלי הדירות בבית ועוד. אכן, בית משותף יוצר מעין חיים בצוותא של בעלי הדירות - חיים קומונאליים - והקניין שיש לכל בעל דירה לעצמו כפוף לא אך להגבלות אלו ואחרות שבעל קניין "קלאסי" כפוף להן (כגון מטרדים), אלא להגבלות נוספות. כך בקניין בדירות ובוודאי כך ברכוש המשותף.

.13 נלמד מכאן, כי הרוכש דירה בבית משותף - הוא הדין במי שדירה בבית משותף נפלה לבעלותו בדרך אחרת - מעלים עליו כי הסכים מראש לוותר על חלק מן האוטונומיה הקניינית הקנויה לו, וכמו הקנה חלק מזכויותיו למסגרת השיתופית המתמשכת והקבועה".

(עמ' 562-563 לפס"ד צודלר).

בעניינינו, דיני הבתים המשותפים קבעו, כי לצורך קבלת החלטה של דיירי הבניין על שיקום הבית המשותף לפי סע' 60 לחוק המקרקעין, די ברוב של בעלי דירות ששלושה רבעים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, ויכולת כפייה ייחודית זו בדיני הבתים המשותפים מחריגה זכות זו מזכות הקניין הקלאסית:

"בין כך ובין אחרת, זכות הבעלות בדירות מוגבלת היא בבית המשותף, ואין היא כזכות הבעלות ה"קלאסית". בוודאי כך במקום שבית משותף נהרס. וכדבריו של פרופ' טדסקי (במאמרו הנ"ל, בעמ' 226-227):

"כפיפות בעל-דירה להחלטת רוב מסויים עשויה להתקיים במקרה שנהרס הבית המשותף ובעלי הדירות ששלושה רבעים מהרכוש המשותף צמודים לדירותיהם מחליטים על שיקומו. אם אין אפשרות לשקם את יתר הדירות בלבד, מוטל על בעל הדירה הנדון הנטל להשתתף בשיקום - ולא, צפויה העברה כפויה (ס' 60). אין לכחד שיש כאן משום פגיעה קשה בזכות הבעלות, לפי העצמאות הלקויה מבחינה אובייקטיבית שלדירה אחת לעומת הבית בכללו. ואולם, אין בכוח הוראות כאלה להוציא את בעלות הדירה מגדר הבעלות בכללה".

ראה עוד והשווה ויסמן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 210".

(עמ' 563 לפס"ד צודלר).

1. ביהמ"ש העליון אף הוסיף וקבע בפס"ד צודלר, כי שיקום הבניין לפי סע' 60 לחוק לא חייב שיהיה באותה המתכונת שבו היה קיים הבניין לפני שנהרס:

"שיקול-דעתו של בית המשפט אם בנסיבות העניין הספציפי החלטתם של המשקמים הייתה החלטה ראויה של בעלים סבירים. במסגרת זו ייכנסו מקומות החניה והגינה והמעלית והריצוף וציפוי הבית והאנטנה המרכזית וכל כיוצא באלה דרכי בנייה והתקנת אבזרים, הכול ברוח הזמן והמקום. וכשם שמיעוט (בעלי דירות שבבעלותם עד רבע מן הרכוש המשותף) המבקש שלא להקים את הבניין מחדש - לא ישמעו לו, כן לא ישמעו לו למיעוט אם מתנגד הוא להחלטת הרוב המבקש להקים את הבית תוך שינויים סבירים בו (השווה ויסמן במאמרו הנ"ל, בעמ' 205-206). למשל: טיל אויב פגע בשני בתים משותפים סמוכים, והמשקמים בשני הבתים (לאמור: רוב הבעלים כנדרש בחוק בכל אחד משני הבתים), מבקשים להקים בית אחד שייטיב עם הבעלים כולם, יחסוך בממון, ואולי אף יאפשר בנייה מחדש בלא שיחייב את הבעלים להידרש למימון חיצוני (הואיל ופיצויים שמשלמות רשויות מס רכוש אין די בו). אף שהיו שניים והנה הם אחד, לא אוציא מכלל אפשרות שהחלטה מעין זו תהא החלטה סבירה וראויה, ומיעוט שיתנגד לה לא נשגיח בו. הסדר סעיף 60הוא הסדר כפוי, וכשם שכפוי הוא מעיקרו לעניין הקמתו מחדש של בית, כן יהיה הוא כפוי לעניין הדרך שבה ייבנה הבית. אכן, גם לכפיית דעתם של המשקמים נעשה סייג. גם המיעוט הוא "בן-השכונה", וגם לו מוקנות זכויות, כמוהן כזכויות המוקנות לרוב. ואולם, בהחזיקנו בעקרון הסבירות בנינו אל תוכו של ההסדר את הגנת המיעוט, וממילא אין לנו לחוש לפגיעה בזכויותיו".

(עמ' 566 לפס"ד צודלר).

לאור האמור לעיל, קביעת המפקח, כי סע' 60 לחוק כולל בחובו גם את האפשרות לשקם את הבניין בדרך של חתימת הסכם קומבינציה, איננה נוגדת את חוק היסוד. יתירה מכך, פס"ד צודלר אישר את החלטת רוב דיירי הבניין להתקשר בעסקה שמהווה אף היא וריאציה מסויימת לעסקת קומבינציה (מאחר שהקבלן קיבל תוספת של זכויות בנייה שהעירייה הוסיפה בנכס לצורך העיסקה). הפועל היוצא הוא, שביהמ"ש העליון באותו מקרה פירש את סע' 60 כסעיף שמאפשר שיקום בניין גם בדרך של עסקת קומבינציה. לא זו אף זו, המערערת בהליך דנן דורשת לשקם את הבניין דווקא בסוג מסויים של עסקת קומבינציה, שכן העסקה המשולבת שמבוקשת על ידה, כוללת בחובה גם עסקת קומבינציה וגם עסקת בנייה רגילה. הדבר מוכיח ומלמד, שלמעשה גם לשיטת המערערת ניתן ליישם את סע' 60 לחוק בדרך של עסקת קומבינציה. עוד ראוי לציין כי המערערת לא הצביעה על הלכה שיצאה מבית המשפט העליון לאחר הלכת צודלר ואשר משנה אותה.

כמו בהלכת צודלר גם במקרה שלנו מצאו רוב הדיירים להמנע ממימון כספי עצמי. המפקח קבע כי רוב דיירי הבניין העדיפו עיסקת קומבינציה על פני הזמנת שירותי בנייה תמורת תשלום כספי מאחר שחלק מהדיירים במצב כלכלי שאינו מאפשר להם לממן את הבנייה. המפקח ציין שאומנם משתלם יותר להזמין שירותי בנייה מאשר לבצע עיסקת קומבינציה, אך מאחר שלא התקבלה באסיפת הדיירים החלטה, ברוב של בעלי דירות אשר 75% מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, לבצע את שיקום הבית בדרך של הזמנת שירותי בנייה, לא ניתן לכפות על דיירי הבניין דרך שיקום זאת לפי סע' 60 לחוק (עמ' 11 לפסה"ד). העובדה שחלק מדיירי הבניין חסרי אמצעים כלכליים לביצוע השיקום בדרך של הזמנת שירותי בנייה, והעובדה שהמערערת הסכימה לשיקום הבניין בעיסקת קומבינציה (הן בהחלטה משנת 2008 והן בהחלטה משנת 2010 שבה הציעה המערערת רק שעסקת הקומבינציה תיעשה איתה במקום עם עמיאל) מצביעים על סבירות החלטת האסיפה הכללית.

זאת ועוד, המפקח אף הגיע למסקנה מבוססת ומפורטת שהמערערת לא הוכיחה כי קיימת היתכנות מעשית לעסקה משולבת (ראו: עמ' 12-14 לפסה"ד), בנסיבות העניין ולאור ההשתלשלות העובדתית שפורטה, החמיצה המערערת את ההזדמנות שהוענקה לה לממש את העדפותיה, ואין לאפשר לה לכפות דעת יחיד שלה על רוב הדיירים.

1. עוד יש להוסיף כי המפקח בחן גם את האפשרות של פירוק השיתוף בבניין אל מול עסקת הקומבינציה, ומצא כי עסקת הקומבינציה שאושרה כדאית יותר מבחינה כלכלית לדיירי הבניין. למעשה גם המערערת עצמה גורסת כך, מאחר שבמסגרת הערעור היא מבקשת לבצע עסקה משולבת ולא פירוק השיתוף בבניין.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור.

המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ג, 15 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.