עתירה כנגד החלטות משיב 3 (להלן: "המשיב") מיום 31.07.08, מיום 18.09.08 ומיום 23.08.10 שלא לאשר את בקשת עותר 1 (להלן: "העותר") לאיחוד משפחות עבור עותרת 2 (להלן: "העותרת"), וכנגד החלטת משיבה 3 (להלן: "וועדת ההשגה") מיום 04.04.12 אשר דחתה את השגת העותרים על החלטתו האחרונה של המשיב.

הרקע לעתירה

1. העותר הינו יליד 1945 ותושב קבע בישראל. בשנת 1965 נישא לאשתו הראשונה אזהריה (להלן: אזהריה"), גם היא תושבת קבע בישראל ולהם שמונה ילדים משותפים. העותרת הינה תושבת האזור, ילידת 1973 אשר נישאה לעותר ביום 10.01.96 ולהם שלושה ילדים משותפים.
2. ביום 31.05.06 הגיש העותר בקשה לאיחוד משפחות עבור העותרת (להלן: "הבקשה הראשונה") ולה צירף מסמכים המעידים כי השניים מתגוררים בשכונת אבו טור בירושלים וכן חוזה גירושין מבית הדין השרעי ממנו עולה כי הוא גירש את אזהריה ביום 10.06.04. עם קבלת הבקשה פנה המשיב למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ולגורמי הביטחון לקבלת עמדתם בעניין. לאחר שנתקבלו תגובותיהם, ביום 07.06.07 נשלחה לעותרים הודעת המשיב לפיה בקשתם לאיחוד משפחות נדחתה. זאת, על סמך ממצאים שעלו משתי חקירות שערך המל"ל וממצאי השימוע שנערך לעותרים במשרדי המשיב ביום 31.05.07 ואשר לפיהם העותר נשוי הן לעותרת והן לאזהריה וכי גירושיו מאזהריה היו למראית עין בלבד.
3. בהמשך לזאת, ביום 03.09.07 הגיש העותר ערר על החלטת המשיב במסגרתו הוסבר כי הגירושין מאזהריה היו אמיתיים וכי העותר גירש אותה ונישא לעותרת מאחר ואזהריה חלתה וחדלה מלספק את צרכיו. ברם, ביום 14.10.07 נדחה הערר נוכח סתירות שנמצאו בין גרסת העותר בערר ובין הגרסה שמסר בשימוע באשר למגוריו עם נשותיו. ואולם, בכך לא תמו ההליכים. ביום 05.12.07 הוגשה עתירה במסגרת עת"מ 1089/07 (להלן: "העתירה הראשונה") כנגד דחיית הערר וביום 28.04.08 נמחקה העתירה בהסכמה ונקבע כי העותרים יגישו בקשה חדשה בה תבחן השאלה האם עד למועד הגשתה חדל העותר מלקיים חיים משותפים עם אזהריה.
4. ואכן ביום 24.07.08 הגיש העותר בקשה נוספת לאיחוד משפחות עבור העותרת (להלן: "הבקשה השניה"). לצורך בירור הבקשה, נערך לעותרים ולאזהריה שימוע במשרדי המשיב ביום 28.07.08. ביום 31.07.08 סורבה בקשת העותרים לאיחוד משפחות מטעמי ביגמיה, שכן לטענת המשיב, העותר המשיך כאמור להתגורר עם שתי נשותיו. על החלטה זו הגישו העותרים ערר ביום 26.08.08 אשר נדחה ביום 18.09.08.
5. העותרים לא השלימו עם החלטת המשיב ובעתירה נוספת שהגישו במסגרת עת"מ 8981/08 (להלן: "העתירה השנייה") עתרו כנגד ההחלטה מיום 31.07.08. העתירה נמחקה ביום 10.08.09 תוך שהמשיב ביקש לשקול את העניין מחדש אם יתברר כי המל"ל אינו מכיר באזהריה כתושבת לצורך קבלת זכויותיה במל"ל. בעניין זה נשלחה שאילתא למל"ל אשר שלח למשיב את עדותה של העותרת לפיה אזהריה איננה מתגוררת עימה ועם העותר באבו טור. כמו כן לצורך בירור העניין הוזמנו העותרים, אזהריה ושניים מבניו של העותר לעריכת שימוע אשר לא התקיים עקב סירובה של אזהריה והבנים להתייצב. עם זאת, לעותרים עצמם נערך שימוע ביום 18.08.10. בסופו של יום, ביום 23.08.10 נמסר לעותרים כי אין שינוי בדבר דחיית הבקשה בשל נישואי ביגמיה, זאת בין היתר על בסיס עדות העותרת במל"ל, השימוע שנערך לעותר ביום 18.08.10 ונתוני צריכת החשמל אפסיים החל משנת 2009 בבית העותר באל ראם, אשר על פי טענת העותרים שם נותרה אזהריה להתגורר לאחר שהעותרים עברו לאבו טור. על החלטה זו הוגשה השגה ביום 23.03.11 לוועדת ההשגה אשר נדחתה ביום 04.04.12 מהטעם כי העותר ניהל חיי ביגמיה עם שתי נשותיו לפחות עד לאמצע שנת 2010. יחד עם זאת, וועדת ההשגה נעתרה לבקשת העותרים לצו ארעי לפיו העותרת לא תגורש מישראל עד ההחלטה הסופית בהשגה. מכאן העתירה שבפני.
6. לשלמות התמונה יצוין כי בשנת 2010 אזהריה הגישה תביעה למל"ל להכיר בה כתושבת לצורך קבלת זכויותיה. ביום 18.05.11, טרם מתן ההחלטה בהשגה, המל"ל החליט בעניין אזהריה כי יש לראות בה כתושבת ישראל המתגוררת בכפר עקב החל מיום 01.07.10. העותרים יידעו את וועדת ההשגה בדבר החלטה זו וטענו כי יש בכך כדי ללמד כי אזהריה התגוררה כל העת באל ראם, עד למעברה לכפר עקב ומעולם לא התגוררה עימם באבו טור. הם גם טענו כי בהתאם להחלטות שנתקבלו בשתי העתירות הקודמות יש לקבל את בקשתם לאיחוד משפחות. זאת מאחר והחלטת המל"ל העלתה כי אזהריה שיקרה ולפיכך במועד בקשת הבקשה החדשה העותר לא התגורר עימה, וכן כאמור, מפני שהמל"ל לא הכיר בזכויותיה של אזהריה אלא מיום 01.07.10 .

טענות העותרים

1. לטענת העותרים דחיית בקשתם השנייה לאיחוד משפחות אשר הוגשה על פי פסק הדין מיום 28.04.08 ודחיית ההשגה על ידי וועדת ההשגה, הינה שרירותית, בלתי תקינה, פוגעת בעיקרון היסוד של חשיבות התא המשפחתי ונוגדת את מדיניות המשיב עצמו לפיה יש להימנע ככל הניתן מהפרדתם של בני זוג ולפיכך ככלל יש לאפשר איחוד משפחות כאשר אין מניעה ביטחונית לעשות כן. בהחלטות המשיב ווועדת ההשגה גם לא ניתן משקל ראוי לעובדה כי לעותרים אין מקום מחייה אחר מלבד מדינת ישראל שהיא מקום הולדתו של העותר ובהחלטותיו ישנה פגיעה קשה בטובת ילדיהם הקטינים של העותרים. העותרים הוסיפו כי הם מנהלים תא משפחתי משותף מזה כ-12 שנה וסיפקו למשיב את המסמכים הנדרשים להוכחת מרכז חיים בלעדי באבו טור בירושלים. לדבריהם גם מיום גירושיו מאזהריה, העותר ניתק כל קשר עימה ומאותו היום היא התגוררה באל ראם עד שעברה לכפר עקב רק ביום 01.07.10, כך לפי החלטת המל"ל. בנסיבות אלה החלטות המשיב מיום 31.07.08, מיום 18.09.08, מיום 23.08.10 והחלטת וועדת ההשגה מיום 04.04.12 ניתנו בניגוד לפסק הדין שניתן בעניינם בעתירה הראשונה.
2. בדיון שנערך ביום 07.11.12 הסביר ב"כ העותרים כי אזהריה מסרה שהיא מתגוררת באבו טור כי לא רצתה לסכן את תושבותה בישראל, אולם ברי שלא גרה שם בפועל, שאם לא כן, לא הייתה מגישה בקשה למל"ל רק בשנת 2010 ומוותרת על זכויותיה כאישה נכה וחולה. עוד נטען כי העותר גירש את אזהריה ללא הסכמתה ולכן בחקירות שנערכו היא טענה שהיא "פרודה" מהעותר ולא גרושה אך בפועל היו אלה גירושין לכל דבר ועניין. הוא הוסיף כי המשיב הסתמך על החלטות המל"ל וחקירותיו לצורך קבלת החלטותיו לאורך כל ההליכים ועל כן עליו להסתמך גם על החלטת המל"ל משנת 2010 לפיה אזהריה הינה תושבת ישראל המתגוררת בכפר עקב החל מיום 01.07.10 בלבד.

טענות המשיב

1. לטענת המשיב חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") קובע כי מי שאינו אזרח ישראלי, אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל וישיבתו בה מותנית ברישיון ישיבה. הסמכות למתן רישיונות נתונה לשר הפנים וסמכות רחבה היא. מדיניות משרד הפנים בעניין זה מוכוונת על ידי קריטריונים מחמירים שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטאריים כבדי משקל אשר רק מי שעמד בהם נשקלת בקשתו ואין די באקט הנישואין למתן רישיון לישיבת קבע בישראל. כאשר אחד מבני הזוג נשוי לאדם אחר מדיניות המשיב היא שלא לאשר את הבקשה, שכן על פי חוקי מדינת ישראל ביגמיה היא עבירה פלילית, ומדיניות זו כבר אושרה בפסקי דין רבים.
2. לטענת המשיב נישואי העותרים במהותם הם נישואי ביגמיה ומשכך, בקשתם נדחתה כדין. אכן העותר המציא הסכם גירושין מאזהריה ואולם מהסכם זה עולה כי מדובר בגירושין שאינם סופיים ומותירים בידיו אפשרות להחזיר את גרושתו ללא כל צורך באקט של נישואין. לדברי המשיב החלטתו עומדת במבחן הראיה המנהלית, שכן מחקירות ושימועים שנערכו לעותרים עלה באופן ברור כי העותר ניהל מערכת חיים משותפת עם שתי הנשים גם יחד עד לשנת 2010, לכל הפחות. גם וועדת ההשגה אשר בחנה את החלטת המשיב אישרה את ההחלטה תוך שעמדה על הראיות שהוצגו בפניה ועל הקשיים שעלו מגרסת העותרים. בין היתר נמצא כי לצורך חידוש תעודת הזהות, אזהריה ציינה בפני המשיב בשנת 2003 כי מקום מגוריה הוא באבו טור. כמו כן בשימוע שנערך לה היא מסרה כי יש לה חדר בבית העותרים וכן עלה כי גרסתה לפיה התגרשה מהעותר תואמה עם עורך דינו. זאת ועוד, בשיחת טלפון שנערכה עימה ביום 04.06.07 הצהירה אזהריה כי היא מתגוררת עם העותרים באבו טור וכך עלה גם מחקירות המל"ל מחודש דצמבר 2010. חקירת המל"ל גם חשפה כי על פי נתוני חשבונות החשמל בבית באל ראם, בו גרה אזהריה לפי טענת העותרים, היה למעשה נטוש עוד משנת 2009. כנגד טענות אזהריה שבו וטענו העותרים הן בשימועים והן בחקירות המל"ל כי אזהריה כלל לא גרה עימם באבו טור וסיפקו גרסאות סותרות באשר לחדר בו גרה אזהריה לפי טענתה. גם אי התייצבותם של אזהריה וילדי העותר לשימוע אליו זומנו, עומדים לחובת העותרים על פי המוסכם בעתירה הראשונה. המשיב הדגיש כי קביעת המל"ל לפיה אזהריה הינה תושבת ישראל רק מיום 01.07.10 אינה משנה את התמונה המתקבלת מכלל הראיות לפיה בחלק ניכר מהשנים התגוררה אזהריה עם העותרים. ממילא תנאי המל"ל להכרה בתושבות שונים מתנאי המשיב למתן רישיון, זאת לאור ההבדלים בתחום האחריות ותכלית הסמכות של הגופים השונים.

דיון והכרעה

1. חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". כאמור, הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על פי סעיף 2(א) לאותו חוק לשר הפנים, ושיקול הדעת בהענקת הרישיונות הוא רחב ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' משרד הפנים, פ"ד כז(1) 113; בג"ץ 758/88 קנדל נ' משרד הפנים, פ"ד מו(4), 505). במסגרת הסמכויות הרחבות הנתונות לשר הפנים, נקבעו על ידו נהלים שונים להקניית מעמד בישראל, בין השאר בהליך של איחוד משפחות בין בני זוג. מדיניות המשיב היא שאין לאשר בקשה לאיחוד משפחות כאשר אחד מבני הזוג נשוי לאדם אחר ומדיניות זו אכן אושרה בפסיקת בית המשפט העליון, אשר קבע כי היא מושתתת על טעמים ראויים, זאת לצורך הגנה על בת הזוג הראשונה, על מוסד המשפחה בכללותו, ולשם מניעת מתן הכשר בעקיפין לדבר ביצועה של עבירת ביגמיה (בג"ץ 1126/02 נימר אבו עסא נ' משרד הפנים, 23.10.02; בג"ץ 5303/05 עלי בדארנה נ' משרד הפנים, 21.07.05). עוד נפסק כי אין משמעות לשאלה האם מגיש הבקשה היה נשוי מבחינה משפטית לנשותיו, או ניהל עימן מערכת זוגית והיה אבי ילדיהן. שני המקרים הם בבחינת "מצב תואם ריבוי נישואין" (בג"ץ 5291/05 עבד אל כרים אזברגה נ' שר הפנים, 26.10.05). כמו כן אף אם התגרש אדם מאשתו הראשונה באקט משפטי פורמאלי, רשאי משרד הפנים להגיע לכלל מסקנה, על בסיס תשתית של ראיות מינהליות, כי הגירושין היו פיקטיביים ולמראית עין בלבד (בג"ץ 5185/02 מוחמד בן מוסא אבו אעיש נ' משרד הפנים, 11.05.03).
2. במקרה זה אין מחלוקת כי ממועד נישואיו לעותרת ביום 10.01.96 ועד ליום 10.06.04, מועד גירושיו מאזהריה על פי הסכם הגירושין, ניהל העותר נישואי ביגמיה. מכלל החומר שהובא בפני בית המשפט גם נראה על פניו כי בצדק נתעורר ספק אצל המשיב באשר לאמיתות הגירושין הנטענים ובאשר לשאלה האם קיים העותר חיי משפחה גם עם אזהריה בשעה שהגיש את בקשתו הראשונה לאיחוד משפחות עבור העותרת. ספק זה נתעורר נוכח ממצאי חקירות המל"ל, שיחת הטלפון שנערכה עם בנה של אזהריה ביום 24.03.08 בה מסר כי יש לאימו יחידה נפרדת אצל בעלה, העותר, באבו טור ושם היא מתגוררת, וכן נוכח הסתירות הרבות בין דברי העותרים ואזהריה כפי שנמסרו במועדים שונים באשר למקום מגוריה של אזהריה. קשיי האמינות בגרסתם של העותרים נרמזו אף בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה אשר הורה למשיב לבחון את מצבם של העותרים מכאן ולהבא. היינו, לבחון האם במועד הגשת הבקשה החדשה חדל העותר מלקיים חיים משותפים עם אשתו הקודמת. חרף האמור לאורך כל ההליכים הוסיפו העותרים להחזיק בעמדתם כי מיום גירושיו של העותר הוא ניתק כל קשר עם אזהריה וכי היא נותרה להתגורר בביתו באל ראם עד שעברה לבית בנה סאמי בכפר עקב בשנת 2010 בעוד שהעותר עבר להתגורר באבו טור יחד עם העותרת עוד בשנת 2003.
3. בקשתו השנייה של העותר הוגשה ביום 24.07.08 בעקבות ההסכמה שהושגה בעתירה הראשונה. גם במקרה זה ניתן לומר כי המשיב קיבל את החלטתו לדחיית הבקשה על בסיס ראיות מנהליות ובאופן סביר, שכן מדברי אזהריה בשימוע שנערך לה ביום 28.07.08 נתקבל הרושם כי לא נותק הקשר בינה ובין העותר. מדבריה עלה גם, כי היא גרה מספר שנים באבו טור, כי עדיין מוקצה לה חדר שינה שם וכי נתבקשה לעזוב את הבית בשל בעיות שנתעוררו בעניין מעמדה של העותרת בישראל. גם מדברי העותר באותו שימוע עלה כי אכן יש לאזהריה חדר בביתו באבו טור. מנגד, העותרת טענה כי אין לה שום קשר עם אזהריה וכי היא מעולם לא הגיעה לביתה. אכן, בהסכמה שהושגה בעתירה הראשונה המשיב נדרש לבחון את עניינם של העותרים החל ממועד הגשת הבקשה השנייה, ואולם בהחלטתו מיום 31.07.08 בה נדחתה הבקשה השנייה הוא פירט את התנהלות העותרים בעבר ואת הסתירות שעלו בעדויותיהם בעת שנבחנה הבקשה הראשונה.
4. בעתירה השנייה כאמור, הסכים המשיב במסגרת הדיון כי אם יתברר שהמל"ל איננו מכיר באזהריה כתושבת לעניין זכויותיה במל"ל, הוא ישקול את עמדתו בנושא מחדש. ואולם, אף שנתברר למשיב כי אזהריה אכן איננה זכאית לזכויות מהמל"ל כתושבת, לדבריו, היות והעותר ואזהריה מעולם לא פנו למל"ל על מנת שאזהריה תוכר כזכאית לזכויות כתושבת ואילו העותרים כן פנו למל"ל שיכיר בזכויותיהם בשנת 2002, אין באי ההכרה של המל"ל בכדי להצביע על כך שאזהריה לא התגוררה בירושלים באותה העת. בית המשפט דחה את מסקנה זו והחזיר את הנושא למשיב שישקול אותו מחדש. לאחר שהמשיב ערך שימוע לעותרים בו עומתו עם ממצאי חקירת המל"ל ומשלטענת המשיב לא עלה בידיהם לתת הסבר משכנע לקיומו של חדר נוסף נעול בביתם באבו טור, קבע המשיב ביום 23.08.10 כי החדר שימש את אזהריה וכי למעשה לא נעשה כל שינוי במבנה המשפחתי של העותר אשר עודו נשוי לשתי הנשים גם יחד.

1. לבסוף נקבע בוועדת ההשגה ביום 04.04.12 כי ממכלול הראיות עולה כי לאחר שהעותר נישא לעותרת והשניים עברו להתגורר באבו טור, ביתה העיקרי של אזהריה נשאר באל ראם, אולם ברור כי היא ראתה גם את הבית באבו טור כביתה, זאת אף בתקופה שלאחר הגשת הבקשה השנייה ולפחות עד לחודש יולי 2010. עוד נקבע כי אי פנייתה של אזהריה למל"ל להכרה בה כתושבת לצורך קבלת זכויותיה, אין בה כדי להוכיח כי העותר לא ניהל מערכת נישואין ביגמית.
2. החלטת המשיב בבקשת העותר לאיחוד משפחות עבור העותרת הינה החלטה מינהלית. ככזו, עליה להתקבל תוך הפעלת שיקול הדעת באורח סביר ובהתבסס על ראיות מינהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות משקל, ותוך שהיא מייחסת לראיות המונחות לפניה משקל כראוי להן (בג"צ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים פ"ד נז(4) 920). הנה כי כן, עיננו הרואות כי לכל אורכם של ההליכים החלטות הרשות התבססו על ראיות לפיהן התגלו סתירות חוזרות ונשנות בגרסאותיהם של המעורבים. אין גם ממש בטענת העותרים העיקרית לפיה החלטות המשיב ווועדת ההשגה נתקבלו בניגוד להסכמות שהושגו בעתירות הקודמות. כאמור, פסק הדין בעתירה הראשונה אכן הנחה את המשיב לבחון את מערכת היחסים שבין העותר ובין אזהריה ממועד הגשת הבקשה השנייה והוא אכן עשה כך. העובדה שבהחלטת המשיב מיום 31.07.08 נפרשו קורות העותרים בבירור הבקשה הראשונה, אינה משנה מכך שההחלטה נתקבלה על בסיס סתירות וספקות שעלו גם מהבירור שנעשה עם העותרים ואזהריה לאחר הגשת הבקשה השנייה. גם לא ניתן להתעלם מכך שהסתירות שנמצאו בגרסאותיהם של העותרים בחקירות ובשימועים שנערכו לאחר הגשת הבקשה השנייה מקבלות משנה תוקף נוכח הסתירות שכבר נתגלו בדבריהם בבחינת הבקשה הראשונה.
3. יתרה מזאת, גם החלטת המשיב שלא לשנות מעמדתו לאחר שניתן פסק הדין בעתירה השנייה אינה סוטה מההסכמה שהושגה בה. כאמור, במסגרת העתירה השנייה ציין המשיב כי הוא לא רואה באי ההכרה של המל"ל בזכויותיה של אזהריה כעדות לכך שאיננה מתגוררת בירושלים. בית המשפט לא קבע מסמרות בדבר ואך ציין כי המשיב לא סיפק כל הסבר אחר לעובדה כי אזהריה שהינה נכה וחולה, וויתרה על זכויותיה במל"ל מלבד העובדה שלא התגוררה בירושלים ולא הייתה כלל זכאית לזכויות אלה. מכל מקום בית המשפט הורה רק כי יש להחזיר את הנושא למשיב כדי שישקול אותו מחדש והוא עשה כן וקיבל את החלטתו שלא לשנות מעמדתו רק לאחר שערך בירורים נוספים. זאת ועוד, מנימוקי וועדת ההשגה הצטיירה תמונה לפיה הבית באבו טור שימש לאזהריה לכל הפחות כבית משני בעוד ביתה העיקרי היה באל ראם. משמעות הדברים היא שנוכחותה של אזהריה בבית באבו טור כביתה המשני איננה מספיקה לצורך הכרה בזכויותיה במל"ל כתושבת ישראל. ואולם, אין בכך כדי לשלול כי די באותם מגורים חלקיים באבו טור ובהקצאת חדר בביתו של העותר כדי להצביע על היעדר ניתוק הקשר בין העותר ובין אזהריה כפי שביקש העותר לטעון. משכך, עמדת המשיב לפיה העובדה שהמל"ל לא הכיר בזכויותיה של אזהריה, אינה מלמדת בהכרח על היעדר יחסי ביגמיה, סבירה היא. כך, נראה כי החלטת המל"ל מיום 18.05.11 לפיה העותרת מתגוררת בכפר עקב מחודש יוני 2010, הובאה בין שיקולי המשיב וראיותיו, הן בהחלטתו מיום 23.08.10 והן בהחלטת וועדת ההשגה, ואולם לא היה בה כדי להוות גורם מכריע לשינוי עמדת המשיב או קבלת השגתם של העותרים.
4. בשולי הדברים יושם על לב כי החלטת וועדת ההשגה נתקבלה ביום 04.04.12, היינו בחלוף כשנה מהחלטת המל"ל לפיה העותרת מתגוררת בכפר עקב מחודש יוני 2010. וועדת השגה נערכת על פי רוב כדיון מחדש ורשאית היא לתת החלטה אחרת במקום זו שניתנה על ידי הרשות המקורית (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח ייזום והשקעות, 12.09.00). מכאן, שוועדת ההשגה הוסמכה לשנות, לבטל, לקבל או להחזיר לרשות עם הוראות את העניין המובא בפניה. בנסיבות בהן חלף פרק זמן בלתי מבוטל מהחלטת המל"ל, לאור הממצאים שהוצגו באותה החלטה ולאור טענות העותרים בהשגה, ייתכן כי במקרה זה היה ראוי כי וועדת ההשגה תבסס את החלטתה על נתונים עדכניים באשר לקשרי העותר עם אזהריה. ברם, כאמור הוועדה שקלה את מכלול החומר שהובא בפניה ושהיה עדכני נכון למועד מתן ההחלטה על ידי המשיב והגיעה להחלטה העומדת במתחם הסבירות המינהלי. גם לא נגרם בכך נזק של ממש ועיוות דין בהיעדר מניעה מהעותר להגיש בקשה נוספת לאיחוד משפחות בעבור העותרת בשל שינוי נסיבות, אם ישנן כאלו מאז מתן החלטת המשיב בחודש אוגוסט 2010.
5. בסופו של יום אפוא, אני מוצא כי החלטת המשיב נתקבלה לאחר שנשקלו מכלול הנסיבות והעובדות שהובאו בפניו ומסקנתו לאור הראיות המנהליות שעמדו בפניו סבירה ואין מקום להתערב בה.

העתירה נדחית, אפוא, והעותרים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט חשון תשע"ג, 14 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.