בפני תביעה ע"ס 37,884 ₪ ותביעה שכנגד ע"ס 5,810 ₪, שתיהן בסדר דין מהיר ושתיהן בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבים המעורבים בתאונת דרכים מיום 12.1.11.

ביום 19.6.13 נערכה בפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשה מהירה של סיכומים בכתב, ושני הצדדים הגישו סיכומיהם עפ"י ההחלטה.

התובעת בתביעה העיקרית

מדובר למעשה בתביעה של בעלת הרכב הניזוק בתאונה, התובעת פיצוי, כבעלת הרכב הניזוק, על כל נזקי הרכוש שנגרמו לרכב ולה בתאונה.

התובעת בתביעה שכנגד (הנתבעת 2)

מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים 2 רכבים:

רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת מיצובישי (להלן – "הפרטית").

רכב הנתבעים – רכב מסחרי מתוצרת שברולט (להלן – "המסחרית").

מקום התרחשות התאונה: צומת לא מרומזר בכביש מס' 44.

אין חולק כי התאונה נגרמה במהלך ביצוע פניית פרסה ע"י המסחרית בצומת, כאשר הפינה הימנית-קדמית של המסחרית פוגעת בפינה השמאלית-קדמית של הפרטית. אין גם חולק כי, עובר לתאונה, נסעה הפרטית במסלול הנסיעה הנגדי בכביש ממנו באה המסחרית (ממנו ביצעה את פניית הפרסה). המחלוקת היא בשאלה העיקרית, האם, כגרסת התובעת, סיבת התאונה היא ביצוע פרסה באופן לא זהיר ע"י נהג המסחרית, או האם, כגרסת הנתבעים, סיבת התאונה היא נסיעה לא זהירה של נהג הפרטית אל תוך הצומת שבו אירעה התאונה.

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת. שיעורי הנזקים הנתבעים מוחזקים אפוא להיות בלתי שנויים במחלוקת.

הראיות שהציגו הצדדים

הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים.

תמונות בצבע של נזקי שני הרכבים.

שני דוחות (מטעם כל אחד משני הצדדים) של בוחני תנועה (בוחני התנועה לא נחקרו ולא העידו בפניי).

תרשימים ידניים של זירת התאונה מטעם שני הצדדים.

תמונות בצבע של הכביש והצומת שבהם אירעה התאונה.

עדויות שני הנהגים המעורבים בדיון בפניי.

הכרעה

לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לממצאי חקירת העדים בפניי, אני מוצא לקבל חלקית, הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד, על בסיס חלוקת אחריות לתאונה בין שני הנהגים.

מצאתי שיש לחלק את האחריות לתאונה בין שני הנהגים המעורבים, בחלקים שווים.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

• ממכלול הראיות שהוגשו (ובתיק זה הוגשו ראיות לרוב, ועל כך יש לשבח את ב"כ הצדדים) שוכנעתי, כי לכל אחד משני הנהגים תרומה משמעותית לקרות התאונה, ובנסיבות מצאתי שחלוקה שווה של האחריות היא סבירה והוגנת.
• אחריות נהג המסחרית:
  • אין ולא יכול להיות חולק, כי אילו נהג המסחרית היה בודק היטב את מצב התנועה בכביש ובצומת, בטרם ביצוע פניית הפרסה, התאונה הייתה נמנעת. נהג זה חייב היה לוודא היטב את מצב התנועה, בטרם החל בביצוע הפרסה, כאשר הדין מחייב נהג המבצע פרסה בבדיקות קפדניות במיוחד, שלא בוצעו במקרה הנדון.
  • לחובת נהג המסחרית נזקפת העובדה שהוא היה ער לכך שהתנועה בכביש הייתה רבה והנתיבים הקרובים אליו היו חסומים לדבריו, ולמרות זאת הוא ביקש לבצע פרסה, אל הנתיב הרחוק ביותר ממנו (ואולי אף אל מפרץ או נתיב השתלבות מימין, שלא מהווה נתיב נסיעה רגיל). הדעת נותנת, כי שדה הראייה של נהג זה, בפלסו דרך להגעה לנתיב הרחוק כדי להשלים את ביצוע הפרסה, היה מוגבל למדי (גם בשל הפקק שהיה במקום לפי דברי נהג זה עצמו), ולכן סביר שנהג המסחרית לא לקח כלל בחשבון את הפרטית שנסעה לעברו מהמסלול הנגדי. מסקנתי הינה כי נהג המסחרית נהג בצורה הרפתקנית, בנסיבות בהן מחובתו היה לנהוג בצורה זהירה ושמרנית במיוחד.
• אחריות נהג הפרטית:
  • גם נהג הפרטית נהג בקלות ראש בכניסתו לצומת שבו אירעה התאונה, וללא התחשבות במצב התנועה והדרך. ראשית, אני מוצא לקבוע כי הפרטית אכן נסעה בנתיב הימני שאסור היה לה לנסוע בו (מיועד לפונים ימינה, כאשר הפרטית ביקשה להמשיך בנסיעה ישר לאחר הצומת). הדבר מתיישב עם מכלול הראיות ועם העובדה שנוסעי הפרטית היו בנסיעה צבאית-מבצעית שיש להניח שהביאה אותם לבחור בדרך הקצרה והמהירה ביותר לייעדם (נוכח הפקק שהשתרך בנתיבי הנסיעה האחרים); שנית, הוכח כי שדה הראיה של נהג הפרטית היה מוגבל למדי עובר לכניסתו לצומת (המשאית שעמדה בנתיב השמאלי והסתירה לו, מן הסתם, את הנעשה בשמאלו וגם שיירות הרכבים בנתיבים הפקוקים משמאלו), וחרף כך המשיכה הפרטית בנסיעה מהירה לתוך הצומת (לדבריו היה במהירות של 70 קמ"ש בטרם הבחין במסחרית בהתקרבה של הפרטית לצומת ולמרות שהתנועה משמאלו בכיוונו עוצרת לקראת הצומת). בהקשר זה אציין סתירה בדברי נהג הפרטית בעדותו לפניי, כאשר בתחילת דבריו תיאר כי הבחין במסחרית שהתחילה לבצע פניית פרסה, עוד בטרם היכנס הפרטית לצומת, אך בהמשך לא ידע לומר מהיכן בדיוק נכנסה המסחרית לצומת, משמע לא ידע אם היא כלל ביצעה פרסה. התרשמותי היא כי נהג הפרטית הבחין במסחרית רק כשהיה כבר מאוחר, כלומר ברגע ההתנגשות או רגע קצר לפני כן. לא שוכנעתי מהראיות שנהג הפרטית ראה ויכול היה לראות את המסחרית בכל מהלך ביצוע פניית הפרסה.
  • בפרטית היו מס' נוסעים, שלא הובאו לעדות ולא שוכנעתי כי נעשו מאמצים סבירים לאיתורם ולזימונם. הדבר מהווה מחדל ראייתי מבחינת התובעת.

סיכום

התביעה והתביעה שכנגד מתקבלות שתיהן, חלקית, עפ"י חלוקת האחריות השווה בין שני הנהגים.

בתביעה העיקרית

על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 18,942 ₪, בגין הנזק (מחצית מסכום התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 8.7.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 474 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 8.7.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 450 ₪, בגין שכר העד בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. שכ"ט עו"ד בשיעור של 11.8% משיעור הנזק הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

בתביעה שכנגד

על התובעת (הנתבעת שכנגד) לשלם לנתבעת 2 (התובעת שכנגד) את הסכומים הבאים:

1. סך של 2,905 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 7.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 7.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 400 ₪, בגין שכר העד בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 1,200 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

פסה"ד יישלח לב"כ שני הצדדים.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.