1. לפני בקשה מטעם מינהל מקרקעי ישראל - הנתבע (להלן:"המינהל") לדחות את התביעה על סף מחמת מעשה בית דין, התיישנות ושיהוי. לחילופין, מבוקש לעכב את ההליכים עד להכרעת ביהמ"ש בעליון בע"א 6568/11.

כמו כן מבוקש להאריך את המועד להגשת כתב הגנה ב- 30 יום לאחר מתן החלטה בבקשה דנן.

2. עפ"י כתב התביעה שלפני ,התובעת (להלן:"המשיבה") היתה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בעלת זכויות חכירה בשטח מקרקעין הנמצא באזור התעשייה בקריית עקרון, בבעלות רשות הפיתוח ובניהול המינהל.

המשיבה טוענת כי משביקשה לקדם תכנית בניין עיר חדשה ("תב"ע") ולפיה ישונה ייעוד המקרקעין מתעשייה למסחר ואחסנה, התנה המינהל את חתימתו על התב"ע ואת הסכמתו לשינוי היעוד, בין היתר, בתנאים הבאים:

א. תשלום דמי "שימוש חורג" בגין השימוש החורג שנעשה בתקופה שקדמה למועד הסכמת המינהל, בשיעור שנתי של 5% מההפרש בין הערך המעודכן של זכויות המשיבה במקרקעין לפי החכירה המקורית לבין הערך המלא של הקרקע לפי היעוד בפועל בצירוף שיעור שנתי של 1% מערך אותו הפרש המהווה "קנס".

ב. תשלום דמי חכירה מהוונים בשיעור של 31% מההפרש בין הערך המעודכן של זכויות המשיבה במקרקעין לפי החכירה המקורית לבין הערך המלא של הקרקע לאחר שינוי היעוד.

הסעדים המבוקשים עפ"י כתב התביעה הם:

א. להצהיר כי החלטת המינהל לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש בשיעור שנתי של 5% בגין השימוש שנעשה בתקופת העבר וב"קנס" בשיעור שנתי של 1%, הינה ללא הסמכה שבדין ובניגוד לעקרון החלטת מועצת מקרקעי ישראל ומשכך, היא בלתי חוקית ודינה בטלות.

ב. מששיעור דמי השימוש בגין תקופת העבר היה צריך לעמוד על שיעור של 1.71%, להורות למינהל להשיב למשיבה את הכספים ששולמו לו ביתר, בסך של 8,111,981.83 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד התשלום ועד להשבת הכספים בפועל.

ג. לחילופין, עפ"י העיקרון שנקבע בהחלטת מועצה 870 לפיו שיעור דמי השימוש בגין תקופת העבר היה צריך לעמוד על שיעור 2%, יש להורות למינהל להשיב למשיבה את הכספים ששולמו לו ביתר בסך של 7,484,908.2 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד התשלום ועד להשבת הכספים בפועל.

ד. לחייב את המינהל בהוצאות תובענה זו.

3. המשיבה הגישה ביום 19.5.09 כתב תביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א –יפו במסגרת ת"א 1555/09 (בהתאם להחלטת כב' הש' ישעיה מיום 18.5.09, אשר הורה על הגשת תביעה רגילה חלף המרצת פתיחה שהגישה המשיבה) בו נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי המינהל גבה ממנה כספים בגין תשלום דמי שימוש חורג ודמי שינוי יעוד שלא כדין ובניגוד לחוזה החכירה לדורות שבין הצדדים ולחייבו בהשבת הסכום שנגבה ביתר בסך של 23,475,948 ₪. לטענת המשיבה בכתב התביעה שם , חוזה החכירה נשוא התובענה הינו חוזה חכירה ייחודי המקנה לחוכרת זכויות של בעלים ממש ולכן, הפעילות שביקשה החוכרת לבצע בנכס- הינה מותרת, ובודאי שאינה כרוכה ומחייבת כל תשלום שהוא למינהל. על כן – הואיל ושולמו התשלומים הללו למינהל, הרי שהם נדרשו ונגבו שלא כדין וחובה על המינהל להשיבם.

בפסה"ד שניתן ביום 14.7.11 בת"א 1555/09 ע"י כב' הש' ד"ר ד' אבניאלי נדחתה התביעה.

על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש העליון – ע"א 6568/11, אשר עדיין תלוי ועומד.

4. תמצית טענות המינהל:

א. השתק עילה - סוגיית תשלום דמי השימוש הועלתה ע"י המשיבה ונדונה בפני בימ"ש זה במסגרת ההליך בת"א 1555/09 וניתן פס"ד ביום 14.7.11. על פס"ד זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 6568/11.

עיון בכתב התביעה ובפסה"ד בת"א 1555/09 מלמד כי עסקינן בטענות זהות שנדונו במהלך הדיון שם. כמו כן, הסעד המבוקש בתביעה דנן מהווה חלק מהסעד שהתבקש במסגרת התביעה בת"א 1555/09. בתביעה בת"א 1555/09 הסעד שנתבקש היה השבת דמי ההיתר ודמי שימוש חורג ואילו בתביעה זו הסעד המתבקש הינו השבת חלק מדמי השימוש החורג.

עיון בכתב התביעה בת"א 1555/09 ובכתב התביעה דנן מעלה כי שתי התביעות מבוססות על תשתית עובדתית זהה שעניינה דרישת המינהל מהמשיבה לדמי שימוש חורג וכי הזכות שנפגעה ו/או האינטרס המוגן הינם זהים.

במסגרת התביעה דנן, המשיבה חוזרת ומעלה את אותה עילה שבעטיה הגישה את התביעה בת"א 1555/09 ושבגדרה נוצר מעשה בית דין.

ב. השתק פלוגתא - בת"א 1555/09 הועמדה שאלת חיוב המשיבה בדמי שימוש חורג ע"י המינהל, שאלה זו הייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש כאשר התביעה נדחתה.

בענייננו, מתקיימים כל ארבעת התנאים הנדרשים לצורך קיומו של השתק פלוגתא כך שבתביעה בת"א 1555/09 ובתביעה דנן מדובר באותו עניין על רכיביו המשפטיים והעובדתיים, ההתדיינות בת"א 1555/09 ובתביעה דנן הינה בין אותם צדדים על אותה הפלוגתא ומשכך למשיבה היה יומה בביהמ"ש, הפלוגתא הוכרעה והכרעה היתה חיונית לצורך פסה"ד בת"א 1555/09.

כמו כן, הכלל של השתק פלוגתא הורחב כך שהוא אינו מוגבל אך לטענות שהועלו במשפט הראשון אלא גם לטענות שהיו צריכות להיות מועלות אך לא הועלו בהליך הראשון.

ג. התיישנות ולחילופין, שיהוי – עילת התביעה נולדה לכל המאוחר, בעת שהמשיבה שילמה את דמי השימוש החורג למבקש ביום 7.7.05 ואילו התביעה הוגשה אך ביום 8.7.12. משכך, התביעה הוגשה שבע שנים ויום לאחר התגבשות עילת התביעה ועל כן, תביעת המשיבה התיישנה.

לחלופין, המשיבה נקטה בשיהוי רבתי וכבד ביותר. המשיבה נהגה בחוסר תום לב עת ישנה על זכויותיה עד שניתן לומר כי זנחה את התביעה ויש בה משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה למשיבה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של המינהל שלא להיתבע בעניין זה בשנית.

5. תמצית טענות המשיבה:

א. באשר להשתק עילה- התביעה בגינה הוגשה בקשת הסילוק אינה לאותו סעד או בגין עובדות המקימות את עילת התביעה בהליך בת"א 1555/09. בעוד שעפ"י תביעה זו שיעור הכספים שנגבו הינו בניגוד לדין והסעד שהתבקש הינו השבה של כספים שנגבו ביתר, בהליך בת"א 1555/09 התביעה התבססה על הסכם חכירה לגביו נטען כי השווה את מעמד המשיבה למעמד של בעלת זכויות בעלות במקרקעין ולפיכך נטען כי אין להשית עליה דמי שימוש ושינוי יעוד.

על פי כתב התביעה בת"א 1555/09 עילת התביעה בגינה הוגשה התביעה הייתה גביית דמי שימוש חורג ודמי שינוי יעוד שלא כדין לנוכח חוזי החכירה ההיסטוריים שלשיטת המשיבה השוו את מעמד זכויותיה במקרקעין לבעלות. לפיכך, טענת המשיבה שאין להשית עליה דמי שימוש ושינוי יעוד כלל ועילות התביעה הינן חוזיות וקנייניות.

בכתב התביעה דנן, עילות התביעה שונות לחלוטין. כתב תביעה זה מניח שחוזי החכירה אינם משחררים מחבות בדמי שימוש ושינוי יעוד והתביעה הינה בגין סמכות הגביה ושיעורי התשלום שנקבעו עפ"י המינהל, כמו גם עפ"י פרשנות המינהל לחוק.

עילות התביעה בתיק דנן הינן עילות השבה בגין חיוב בניגוד לדין ומעבר לקבוע בדין, בטלות החלטת החיוב בגין חוסר סמכות, בטלות בגין עיקרון חוקיות המינהל ועילת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979. עילות אלה נפרדות לחלוטין מעילת התביעה בת"א 1555/09 כך שגם אם הערעור על פסק הדין שניתן בת"א 1555/09 ידחה, אין לכך קשר עם ההליך בתיק דנן.

לאור האמור לעיל, אין ספק כי בענייננו, לא בתביעה חוזרת לסעד אחר בשל אותה עילה עסקינן, כי אם בעילת תביעה נפרדת, אשר ההליך האחר אינו מקים בעניינה השתק עילה.

ב. באשר להשתק פלוגתא – הפלוגתאות שהובאו בפני בימ"ש זה מעולם לא נדונו, כל שכן הוכרעו, במסגרת ההליך בת"א 1555/09.

שאלת גובה דמי השימוש בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ו/או העדר תחולת החלטות הנהלת המינהל ו/או חוסר סמכות לגבות דמי שימוש בשיעור של 5% בצירוף קנס בשיעור 1%, מעולם לא הובאו לבירור במסגרת ההליך בת"א 1555/09 וממילא אין כל הכרעה ו/או ממצא לעניין, בוודאי לא קביעת ממצא פוזיטיבי.

לקביעת ביהמ"ש בפסה"ד בת"א 1555/09 לפיה למשיבה אין זכויות קנייניות ו/או מעין קנייניות במקרקעין וכפועל יוצא מכך עליה לשלם את דמי השימוש ודמי שינוי יעוד, אין דבר וחצי דבר עם זכותה של המשיבה להשבת כספים ששולמו ביתר וללא סמכות לגבותם בהתאם להחלטות הנהלה ו/או החלטות מועצת מקרקעי ישראל.

ג. מועד תום ההתיישנות חל ביום שבת (7.7.12) ובהתאם לסעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות, תשנ"א - 1981 נדחה המועד ליום 8.7.12, היום שבו הוגשה התביעה. לפיכך, במועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

ד. באשר לשיהוי - טענות המינהל לפיה לכאורה זנחה המשיבה את תביעתה ולגבי שימוש לא נאות בזכות התביעה, נטענו בעלמא ללא כל פירוט.

השאלות נשוא התביעה הן משפטיות בעיקרן, כך שלא יכול להיגרם למינהל כל

נזק ראייתי כתוצאה מהגשת התביעה במועד, בגינו יש מקום לטעון לשיהוי .

שיהוי כשלעצמו אינו מצדיק את דחיית התביעה ולא על נקלה ישלול ביהמ"ש סעד מבעל דין בטענת שיהוי.

ה. דין הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה להידחות. הלכה ידועה היא כי עצם העלאת טענות מקדמיות בהליך משפטי, אין בה כדי להוות טעם להשהיית ההליך ולהארכת מועד להגשת כתב הגנה.

ו. מבוקש להשית על המינהל את הוצאותיה הריאליות של המשיבה נוכח התנהלות בחוסר תום לב ובהעדר פירוט מינימאלי נדרש.

6. בתשובה לתגובה מוסיף המינהל וטוען כי המשיבה חרגה מכלל מיצוי העילה. על המשיבה היה למצות את כל העילות בהליך בת"א 1555/09 ומשלא עשתה כן מנועה היא מלתבוע את החלק הנותר בכתב התביעה נפרד.

לטענת המינהל, לאור העובדה כי המשיבה בחרה להתעלם מלדון בגובה דמי ההיתר בגין השימוש החורג בהליך בת"א 1555/09, מנועה היא מלטעון כל טענה בעניין זה בהליך נפרד זה.

7. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א. לפי תקנה 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"תקסד"א"), בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה מחמת מעשה בית דין.

"כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

ב. בנושא זה של מעשה בית-דין, יש להבחין בין השתק עילה להשתק פלוגתא.

את כלל השתק העילה באר הנשיא אגרנט בע"א קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 583 (להלן:"פרשת קלוז'נר"):

"מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילתו שם "נבלעה"...בפסק הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד...וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום...המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת...".

ג. כדי לבחון האם קיים הכלל של השתק עילה בוחנים האם יש זהות בין העילות כלומר, יש לבחון את מערכת העובדות בשני ההליכים.

כמו כן חייב להתקיים תנאי יסודי שמחייב קיום של זהות צדדים בשני ההליכים (ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חב' פרדס ינאי, פ"ד י' 804, 812, ופרשת קלוזנר). עקרון ההדדיות הוא יסוד בכללי מעשה בית דין ובכלל זה בדבר השתק עילה.

ד. בענייננו, אין זהות בין העילות בהליך דנן ובהליך שהתקיים בת"א 1555/09.

ההליך בת"א 1555/09 עניינו בשאלה האם המינהל היה רשאי לדרוש מהמשיבה תשלום נוסף (דמי שימוש חורג ושינוי ייעוד) בגין שינוי ייעוד הקרקע, אם לאו; לצורך כך ולאור טענות המשיבה בכתב התביעה, נדרש ביהמ"ש לשאלת פרשנותם של שני הסכמי חכירה מראשית שנות השישים של המאה הקודמת (ראה פסקה ראשונה בפסה"ד של כב' הש ד"ר ד' אבניאלי מיום 14.7.11).

במסגרת התביעה שלפני עסקינן בעילות הנוגעות לחיוב המשיבה בתשלום דמי שימוש בשיעור שנתי של 5% בגין שימוש שנעשה בתקופת העבר ובקנס בשיעור שנתי של 1% כאשר נטען כי חיוב בשיעור זה הינו ללא הסמכה שבדין ובניגוד לעקרון החלטת מועצת מקרקעי ישראל ומבוקש השבת הסכום ששולם ביתר.

עניינו של ההליך שלפני הינו בשאלת שיעור/גובה דמי השימוש שבו ראוי כי תחויב המשיבה ע"י המינהל .

לפיכך, אין עסקינן בטענה של מעשה בית דין מחמת השתק עילה.

ה. בספרו של כב' השופט קדמי, על הראיות, חלק שלישי בעמ' 1172 סוכמו המרכיבים הבסיסיים של "השתק פלוגתא" כפי שהובאו בפסה"ד בע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב (2) 561, 579-595.
ואלו הם המרכיבים הדרושים לצורך קיומו של "השתק פלוגתא":

(1) האם במשפט הראשון – שבו ניתן פסה"ד שעליו נסמכת הטענה – הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת.

(2) שהיתה חיונית לתוצאה הסופית.

  (3) והיא הוכרעה שם , בפירוש או מכללא.

  (4) כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם.

1. מושתקים מלהתדין לגביה במשפט השני, חרף אי הזהות בין שתי העילות.

ו. בע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642 התייחס כב' השופט אילן בהרחבה לסוגיית השתק הפלוגתא ומציין ארבעה תנאים, שכאשר הם מתקיימים, ניתן לקבוע, כי קיים השתק פלוגתא.

התנאים הם:

"א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה.

ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה".

ז. בענייננו, פסה"ד של כב' הש' ד"ר ד' אבניאלי שניתן ביום 14.7.11 בת"א 1555/09, מהווה השתק פלוגתא לגבי השאלות שהוכרעו במסגרתו.

על פסק דינה של הש' ד"ר ד' אבניאלי אמנם הוגש ערעור, אשר עודנו תלוי ועומד. אולם, כידוע, הגשת ערעור, כשלעצמה, אינה מאיינת קיומו של מעשה בית דין, אשר נוצר מכוח של פסק הדין נשוא הערעור, וזאת, כל עוד לא שונה פסק הדין בערעור (ת"א 2290/91 (ת"א) י.שיינר ושות' מהנדסים יועצים בע"מ נ' החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו (9) 227, פיסקה 6).

ואולם, מכיוון שהמשיבה לא תוקפת את הפלוגתאות שהוכרעו בפסק הדין של הש' ד"ר ד' אבניאלי, העוסקות בעצם הסמכות של המינהל לגבות דמי היתר מהמשיבה בנסיבות העניין, ותביעתה מבוססת על עילות שונות הנוגעות לשיעורו של החיוב בדמי שימוש, אין פסה"ד בת"א 1555/09 מהווה לגבי תובענה זו השתק פלוגתא.

ח. טענות המינהל בנוגע לכלל מיצוי העילה אף דינן להידחות.

לקביעה בדבר סיווגן של העילות כעילה אחת זהה או עילות נפרדות משמעות גם לעניין תחולתן של תקנות 44 ו-45 לתקסד"א.

כאשר מדובר בעילה זהה, לגביה נתבעו רק חלק מהסעדים, להבדיל מעילות נפרדות, הרי שתחול תקנה 45 הקובעת כי הזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת ותובע רק אחד או אחדים מהם, אינו יכול לאחר מכן להגיש תביעה נפרדת בשל הסעד או הסעדים אשר אותם טרם תבע אלא לאחר שקיבל לכך רשות מביהמ"ש.

תקנה 44 לתקסד"א דנה באיסור פיצול סעד אחד לחלקים וקובעת כי תובענה תכיל את מלוא הסעד ואם התובע אינו ממצה את זכותו למלוא הסעד, רואים אותו כמוותר על החלק שלא כלל בתביעתו והוא מנוע מלתבוע חלק זה, לאחר מכן, בתובענה נפרדת.

כאמור לעיל, התביעה דנן עניינה בעילות שונות מהעילות נשוא ת"א 1559/09. משכך, לא הייתה המשיבה צריכה לבקש היתר לפיצול סעדים. כמו כן, המשיבה לא היתה חייבת לכלול את הטענות נשוא התביעה דנן במסגרת כתב תביעתה בת"א 1559/09 ואף אינה מנועה מלהגיש את התביעה הנוכחית .

ט. באשר לטענת ההתיישנות והשיהוי:

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה.

סעיף 5 לחוק קובע, כי תביעה, שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר שבע שנים.

סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 קובע כי:

"במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים בתקופה".

לא מצאתי כי במקרה דנן, ניתן לקבל את טענת ההתיישנות, שכן מבחינת לוח הזמנים, אף לפי גרסת המינהל בנוגע ליום הולדת התביעה (7.7.05), כאשר הוגשה התביעה (8.7.12), עדיין לא חלה התיישנות על העילות נשוא התביעה, שהרי יום 7.7.12 היה יום שבת.

באשר לשיהוי:

בענייננו, יפים דברי כב' השופט דנציגר שניתנו בפס"ד מיום 23/1/08 בר"ע 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי ויוסף כאשי (פורסם במאגר משפטי) שם נכתב בסעיף 13 לפסה"ד:

"יסודותיה של טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, ושאלת היחס בין טענה זו לבין טענת התישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, נדונו באריכות בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נ"ז (5), 433 (להלן – עניין תלמוד התורה).

באותו העניין נקבע כי טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, המבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין, לחסום את גישתו של בעל דין לערכאות, מעבר למכשולים שמציבים כללי ההתיישנות ועלולה להמריץ תובע להגיש תביעה במהירות, מבלי לתור אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט.

לפיכך, נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. התנאים לקבלתה של טענת השיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, שכן קיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים".

במקרה שלפני, אין מקום לדון בטענת שיהוי כטענה מקדמית, וכאשר דנים לגופו של עניין בתובענה, צריך לבדוק, אם אכן נוצר שיהוי ובין היתר, אם אכן נגרם נזק ראייתי למינהל כתוצאה משיהוי זה או אחר בהגשת תביעה ואם ביהמ"ש ימצא כי בפועל נגרם נזק ראייתי, יש להתייחס לכך בפסק הדין ולתת משקל לנתונים אלו.

8. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

ב. כתב הגנה יוגש תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.

ג. המינהל ישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

ג. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

_________________________

אביגיל כהן, שופטת

רשמת בית המשפט המחוזי

תל אביב-יפו