בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת שרית קריספין אברהם) אשר הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה ברכב הנמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך, עבירה לפי תקנה 27 (ב) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961 (להלן "תקנות התעבורה").

על פניו נראה שנפלה בהכרעת הדין טעות סופר והעבירה בה התכוון בית משפט קמא להרשיע את המערער היתה על תקנה 27 (א) לת"ת בה הואשם.

בעובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער נאמר "נהגת ברכב הנ"ל כשהרכב נמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך בניגוד לתקנה 27 (א) ..."

בית משפט קמא, גזר את עונשו של המערער ל-30 ימי פסילה בפועל, 4 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס בסך 1,000 ₪.

הערעור נסב על הכרעת הדין – לפיה לא התקבלה עמדת המערער כי כתב האישום הוגש שלא כדין. לחילופין, על חומרת העונש.

כאמור, נגד המערער הוגש כתב אישום לפיו נהג ברכבו ביום 29.01.12 בניגוד לתקנה 27 (א) לתקנות התעבורה, המערער הודה בבית משפט קמא בעובדות כתב האישום.

עם זאת טען בבית משפט קמא טענה מקדמית, לפיה בגין אותו אירוע במועד בדיקת הרכב והודעת אי השימוש ברכב, קיבל לידיו הודעת תשלום קנס ע"ס 1,000 ₪ בשל אותה עבירה.

בעובדות הודעת תשלום הקנס נכתב כדלקמן:

"נהגת ברכב הנ"ל והרכב נבדק ע"י בוחן של רשות הרישוי ונמצא כי הרכב אינו תקין בכך שחיבורי הגה, צמיגים עדשות לפנסים ודלת אחורית אינם תקינים, ובשל כך נאסר שימוש לפי תקנה 308 לתקנות התעבורה, בניגוד לתקנה 306 לתקנות התעבורה".

להפתעת המערער כך טענתו, לאחר כשעה מקבלת הודעת תשלום הקנס ובטרם שילמה, הוחלט להגיש כנגדו כתב אישום על אותה עבירה בגינה כבר, כאמור, קיבל הודעת תשלום קנס.

טענת המערער היתה כי מדובר בכפל עונש ובכתב אישום שיש לבטלו היות שהוא מנוגד להוראות ס' 228 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982 (להלן – "חסד"פ") הקובע שמשעה שהוגשה הודעת תשלום קנס לא ניתן להגיש כתב אישום.

התביעה השיבה לטענות המערער בבית משפט קמא בשתים:

האחת, כי אמנם מדובר בשני כתבי אישום, אך יחד עם זאת מדובר בשתי עבירות. הראשון, עניינו ברכב שאינו תקין ואילו האחר הוא על רכב שעלול לסכן עוברי דרך .

השניה, לתביעה שמורה הזכות להחליט באילו תיקים להגיש כתב אישום ובאילו לא .

לפיכך, לגרסת התביעה, כתב האישום ניתן כדין ובסמכות ואין כל בסיס לביטולו.

עם זאת, ולאחר בדיקה הודיעה המאשימה כי החליטה שהודעת תשלום הקנס תמחק ואילו ההליכים בתיק דנן ימשכו כנגד המערער.

בית משפט קמא בהחלטתו קיבל את עמדת התביעה והחליט, כי למאשימה הזכות להחליט באלו הליכים היא ממשיכה ואלו תיקים היא מבקשת לסגור, וכן שלא נמצא כל פסול בהחלטת התביעה לבטל את תשלום הודעת תשלום הקנס ולהמשיך בהליכים בתיק הנוכחי.

טענת הסניגור שנטענה בהקשר לס' 228 לחסד"פ, לא נבחנה ע"י ביהמ"ש קמא.

בערעורו חוזר המערער וסומך ידיו על ס' 228 לחסד"פ וטוען כי משניתנה הודעת תשלום הקנס לידי המערער, לתביעה לא הייתה כל סמכות להגיש כתב אישום על אותה עבירה וכתב האישום הינו בטל.

לחילופין, המערער אף מערער על מידת עונשו וטוען, כי בית משפט קמא החמיר עימו שכן הנוהג במקרים דומים בעבירות נשוא ערעור זה הוא הסתפקות בהודעת אי-שימוש ברכב מבלי שיהיו מוגשים כתבי אישום.

בדיון שבפני חזרה המדינה על עמדתה כי אין מדובר באותן עבירות ולכן אין תחולה לס' 228 (ד) לחסד"פ שכן הסעיף אינו מסדיר את הסיטואציה של שתי עבירות שונות. זאת ועוד, היות והמערער לא שילם בפועל את הקנס שהוטל עליו, אין לו לטעון טענת "סיכון כפול".

דיון:

ס' 228 לחסד"פ הדן בסדרי הדין בעניינן של עבירות ברירת משפט. לשונו הינה:

(א) עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה וכן עבירת קנס אחרת שקבע שר המשפטים בצו באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הן עבירות של ברירת משפט ויחולו עליהן הוראות סעיף זה וסעיפים 229 ו-230.

(ב) היה לשוטר או למי שהוסמך כאמור בסעיף 222, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה של ברירת משפט, רשאי הוא למסור לו הודעת תשלום קנס; ההודעה תהיה בטופס שנקבע ויפורטו בה העבירה ושיעור הקנס שנקבע לה.

(ג) היה למי שרשאי למסור הודעת תשלום קנס כאמור בסעיף קטן (ב) יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות שתובע הודיע כי הן מחייבות בירור המשפט, לא ימסור הודעת תשלום קנס, אלא הזמנה למשפט.

היתה העבירה עבירת תעבורה והיה למי שהוסמך למסור הודעת תשלום קנס יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 29 לפקודת התעבורה, לא ימסור הודעת תשלום קנס אלא הזמנה למשפט.

(ד) קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף קטן (ב).

מלשונו של ס' 228 (ד) נמצאנו למדים כי בפני תובע עומדת הברירה לשלוח הודעת תשלום קנס, אך אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט עליו להגיש כתב אישום בדרך הרגילה. אך בפרוש אין התובע יכול לעשות את השניים גם יחד. סמכותו להגיש כתב אישום מסויגת, למעשה פוקעת, במקרה שבו נשלחה הודעת תשלום קנס לנאשם.

בדברים אלו טמון היגיון רב המלמד על תכליתו של ס' 228 לחסד"פ. משעה שבחרה המאשימה לשלוח הודעת תשלום קנס אין היא רשאית למנוע מן הנאשם לסיים את ההליכים בדרך מקוצרת של תשלום הקנס.

קיומן של נסיבות מחמירות או היעדרן, צריך שתוכרע טרם מסירת הודעת תשלום הקנס.

בענייננו, אין חולק שהמערער קיבל הודעת תשלום קנס ,וכי היא נמסרה לידיו. הסעיף אינו מבחין בין נאשם ששילם את הודעת תשלום הקנס ובין נאשם שלא עשה כן ומייחס תנאי אחד בלעדיו אין- והוא "המסירה".

משמעות הס' אחת היא, והיא שלאחר מסירת ההודעה פקעה סמכותו של תובע להגיש כתב אישום בגין אותה עבירה.

נראה שעמדת המאשימה לפיה מדובר בשתי עבירות שונות, אין לה בסיס.

הודעת תשלום הקנס נמסרה למערער בגין עבירה על תקנה 308+306 לתקנות התעבורה שזו היא לשונן:

1. רכב וכל החלקים, האביזרים והציוד המורכבים עליו או המותקנים בו יהיו בכל עת במצב תקין ובמצב שאין בו כדי לגרום רעש, הפרעה, נזק או סכנה לנמצאים עליו, בתוכו או על ידו, לעוברי דרך או לרכוש.

תקינו

308. (א) סבור בוחן או שוטר הנושאים עמם תעודה כאמור בתקנה 307(א) כי רכב שניתן עליו רשיון רכב עלול לסכן את התנועה או לא נתמלאו בו תנאים שנקבעו לגביו כדין, ימסור לנוהג בו או למי שמחזיק בפועל ברכב ובלבד שיש בידיו את רישיון הרכב הודעה (להלן - הודעת אי-שימוש) שבה יפורטו הפגמים ברכב או התנאים שלא נתמלאו ברכב, לפי הענין, יודיע על כך לרשות הרישוי ויטול ממי שנמסרה לו הודעת אי-השימוש את רישיון הרכב, ובלבד שיפרט בהודעת אי-השימוש אם הותר לו לעשות שימוש ברכב, בכפוף להוראות תקנת משנה (ד); שוטר או בוחן כאמור בתקנת משנה זו רשאי לעכב את מתן ההודעה לרשות הרישוי ל-48 שעות, ואם הוכח להנחת דעתו כי הרכב תוקן בתוך 48 שעות משעת מסירת הודעת אי-שימוש כאמור, יחזיר את רישיון הרכב לבעל הרכב או למי שנמסרה לו הודעת אי-השימוש.

הודעת

תק' (מס'

(ב)......

(ג) .....

(ד) .....

(ה) ....

תק' (מס'

ת
תשמ"ד

(ו) ....

כתב האישום שהוגש כנגד המערער היה בגין נהיגה ברכב במצב העלול לסכן עוברי דרך עבירה בניגוד לתקנה 27 (א) לתקנות התעבורה וזו היא לשון התקנה:

27. (א) לא ינהג אדם רכב כשהרכב נמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך.

מצב כלל

(ב) לא ינהג אדם רכב אלא אם מבנהו של הרכב, ציודו, אבזריו, סימונו ונשיאת מטענו הם בהתאם להוראות הפקודה או תקנות אלה, לרבות תנאים בהיתר וברשיון.

(ג) ....

(ד) ....

עיון בסעיפים מלמדנו כי מדובר בעבירות שאין בתוכנן שינוי ניכר. דהיינו כאשר הרכב וחלקיו מהווים סכנה (אותם מונחים בשני הסעיפים) אם זה לעוברי הדרך ואם זה לתנועה, השימוש ברכב מסוכן. אין מבחינה עניינית הבדל "בנסיבות המחמירות" שבין שני הסעיפים, שניהם מתייחסים לסכנה שבשימוש ברכב.

חיזוק לגישתי מצאתי אף בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) המגדירה את המונח "עבירה – מעשה, ניסיון או מחדל שדינם ענישה".

מכאן, בגין אותו מעשה שעשה המערער ביום 29.01.12 מנוע תובע מלהגיש כתב אישום משעה שנמסרה למערער הודעת תשלום קנס.

בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את הטענה כי עסקינן בשתי עבירות שונות לצורך סעיף 228 (ד) לחסד"פ משנמסרה הודעת תשלום קנס מנוע היה התובע להגיש כתב אישום.

אשר על כן הנני מורה על ביטול פסק דינו של ביהמ"ש קמא הודעת תשלום הקנס תחזור על כנה והמערער ישלמה תוך 90 יום מהיום.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ג, 27 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.