לפני תביעה כספית שבמסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בנזקי תאונות דרכים מיום 30.11.11 שארעה בשדרות ש"י עגנון בירושלים.

התובע הינו הבעלים של רכב מסוג וולוו מ.ר. 32-842-17 (להלן:"רכב התובע"). הנתבע 3 הינו הנהג בזמנים הרלוונטיים לתביעה ברכב מסוג איסוזו, מ.ר. 66-829-63 שבבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים") אשר מבוטח אצל הנתבעת 1 .

אליבא דגירסת התובע כפי שנטענה בכתב התביעה, ביום 03.11.11, עת עצרה נהגת רכב התובע את רכבה על מנת להיכנס למקום חנייה בצידו הימני של הכביש, פגע ברכבה רכב הנתבעים, נהוג על ידי הנתבע 3, עם חלקו הימני קידמי, בדופן שמאל ובחזית רכב התובעים.

אליבא דגירסת הנתבעים כפי שנטענה בכתב ההגנה, ביום 03.11.11, עת נסע הנתבע 3 ברכב הנתבעת 2 ברחוב ש"י עגנון שבירושלים, נהגת רכב התובע אשר חנתה מימין, סטתה לפתע לנתיב נסיעתו של הנתבע 3 ופגעה ברכבו.

ביום 30/10/12 התקיים דיון בפני במעמד הצדדים במסגרתו נשמעה עדות נהגי רכבי הצדדים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם, בתמונות הנזקים כפי שהוצגו והוגשו במהלך הדיון וסומנו ת/1 ובחנתי עדויות הנהגים, הנני מעדיף את גירסת נהג הנתבעים על פני גירסת נהגת התובע.

ראשית, הנני נותן אימון מלא בעדותו של נהג הנתבעים שהייתה קוהרנטית ואמינה בעיני. לעומתה, התרשמתי מתיאור קרות התאונה על ידי נהגת התובע כפי שהמחישה במועד הדיון באמצעות רכבי צעצוע, כי הינה הססנית מתחמקת ולא החלטית.

שנית, הן מעדותה בפניי [פרוטוקול בעמ' 2 שורה 11] והן מ-"הודעה על קרות מקרה ביטוח" שהגיש נהג הנתבעים ושצורף כנספח לכתב ההגנה, עולה, כי נהגת התובעת הייתה בעיצומו של תמרון בניסיון להיכנס למקום חנייה.

שלישית, נהגת התובע הציגה ותיארה בפני בית המשפט את אופן קרות התאונה באופן שהיא נכנסה למקום חנייה ויצאה ממנו לצורך שיפור מיקום הרכב בחנייה. מבחינה זו, סבורני, כי דין תמרון זה כדין יציאה מחנייה. שכן, יש ביציאה מחנייה משום סטייה ממקום החנייה לנתיב נסיעת כלי רכב. סטייה זו מהווה הפרעה וסכנה לנוסעים בנתיב הנסיעה אליו מבקש היוצא מחנייה להיכנס.

רביעית, ניסיונות החנייה של התובעת אינן בידיעת הנוסעים בדרך ויש בהם כדי להפתיעם בהיותן בלתי צפויות על ידם. מאידך, על המבקש לצאת מחנייה ולו למטרת תמרון ושיפור מקום חנייה לצפות מראש את הסכנה הנשקפת ממעשיו לנוסעים בדרך בנקיטתו פעולה בלתי צפויה, כאמור.

בהקשר זה, יצויין, כי בשום מקום, הן ב-"הודעה על תאונת דרכים" שהוגשה לחברת הביטוח ושצורפה כנספח לכתב התביעה, הן בכתב התביעה והן בעדותה בפני, לא ציינה נהגת התובע, כי הפעילה את אורות האיתות שעה שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי עסקינן בשעת לילה מאוחרת ומזג אוויר גשום תנאי דרך בהם הראות לקויה.

בנסיבות אלה, על הנוהג ברכב היוצא מחניה להאט ולתת זכות קדימה לכלי הרכב האחרים הנוהגים באותה עת בכביש בטרם ישתלב בו וכן, להפעיל אורות איתות על מנת להביא לידיעת הנוהגים בדרך את דבר הפעולה אותה הינו מבקש לבצע. התובעת הייתה צריכה, איפוא, לנהוג בזהירות עת יצאה מהחניה ולתת זכות קדימה לנתבע 3.

כמו כן, אין בידי לקבל טענת התובע, כביכול, כי דברי נהג הנתבעים בהודעה על מקרה הביטוח תומכים בטענתו כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג הנתבעים. שכן, אין לקרוא את תיאור קרות התאונה באופן חלקי ומגמתי, אלא יש לקורא את תיאור התאונה במלואו ולבחון את הדברים שנאמרו בהקשר הרחב שלהם. אומנם, נהג הנתבעים ציין, כי לא הספיק לבלום ולעצור את רכבו בגלל הכביש הרטוב ואולם, זאת, בשל יציאת רכב התובע מחנייה באופן פתאומי.

נוכח האמור, הנני מעדיף את גירסת נהג הנתבעים על פני גירסת התובע וקובע, כי התאונה ארעה עת יצאה נהגת התובע מחנייה במפתיע ומבלי ליתן תשומת ליבה לרכבים הנוסעים באותה עת בנתיב הנסיעה.

לאור האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה ולחייב את התובע לשאת בהוצאות משפט לנתבעים בסך 550 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ג, 18 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.