השופטת ת' שרון-נתנאל:

האישום והערעור

1. לפנינו ערעור המדינה על גזר הדין, מיום 19.5.2013, שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד ס. הנשיא השופטת א. קנטור), בת.פ. 18531-07-2 (להלן: "גזה"ד").

בבימ"ש קמא הואשם המשיב והורשע, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, על פיו תוקן כתב האישום והצדדים טענו לעונש באופן חופשי. כן סוכם בהסדר הטיעון, שהנאשם יבקש כי יוכן תסקיר שירות מבחן לענין העונש ואילו המאשימה תתנגד לכך.

הנאשם הואשם בכך, שביום 7.7.12, לאחר ששתה מספר כוסות של משקה אלכוהולי, הוא ניגש אל המתלונן, אשר ישב על ספסל בגן ציבורי, ביחד עם ידידתו, וביקש ממנו לסור עימו הצידה מאחר שהוא רוצה לשוחח עימו.

משנעתר המתלונן לבקשתו, שאל אותו המשיב מדוע הוא עונד עגילים והאם הוא "הומו". כאשר המתלונן השיב לו שאין זה עניינו, אחז המשיב בחזקה במכנסי המתלונן והפשיל אותם בכח מגופו, תוך שהמתלונן דוחף את המשיב מעליו.

בתגובה לכך, תקף המשיב את המתלונן באמצעות שבר זכוכית שאחז בידיו וגרם לחתך בין שתי עיניו של המתלונן, במצחו ובאפו. כתוצאה מכך נגרמה למתלונן פציעה בדמות חתכים ותלישת עור באורך של 5 ס"מ במצחו ועד גשר האף. הפצעים נשטפו בחומרי חיטוי ונסגרו בתפרים ובסיכות ונמסר למתלונן כי יתכן ויידרש לטיפולים נוספים וכי תיוותר על פניו צלקת.

2. בגין האמור לעיל הואשם המשיב, בכתב האישום המתוקן, בעבירה של פציעה כשהעבריין מזויין - עבירה על סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. לאחר שהמשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורתה השופטת קמא על הזמנת תסקיר שירות המבחן, תוך שהיא מציינת: "לטעמי יש מקום לבחינת הליך של 'צדק מאחה', כפוף להסכמת המתלונן והנאשם" (החלטה מישיבת יום 22.10.12).

שירות המבחן בחן אפשרות לקיום הליך של צדק מאחה והמשיב נמצא על ידו מתאים לכך, אולם ההליך לא בוצע עקב חוסר שיתוף פעולה מצד המתלונן.

בישיבת יום 18.2.13, לאחר שהתקבלו תסקירי שירות המבחן, אשר המליץ על הטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, הופנה המשיב לממונה על עבודות השירות, לשם קבלת חוות דעתו, תוך שביהמ"ש ציין במפורש, כי "אין בהפניה משום קביעת עמדה לגבי העונש שיוטל בסופו של דבר".

בנוסף, הוגשה הצהרת קרבן העבירה, על פיה נותרו למתלונן צלקות בולטות באף ובמצח, דבר הגורם לו חוסר נעימות ופוגע בביטחונו העצמי. כמו כן מציין המתלונן, כי הרקע לתקיפה, שהיה רקע מיני, גרם לו לפחדים ולבושה והוא נרתע מלצאת לבדו מהבית, מחשש שמא ייפגע שוב.

4. בימ"ש קמא קבע כי מתחם העונש ההולם למעשה העבירה הוא בין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל וגזר על המשיב את העונשים כדלקמן:

א. 6 חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות.

ב. מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים, לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

ג. צו מבחן לתקופה של 18 חודשים, במהלכה ישולב המשיב בתכנית טיפולית ייעודית.

ד. פיצוי למתלונן בסך של 20,000 ₪.

5. ביצוע העונש עוכב עד למתן פסה"ד בערעור.

טעוני המדינה

6. המדינה טוענת, כי העונש שהשית בימ"ש קמא על המשיב, סוטה באופן קיצוני, לקולא, מרף הענישה הנוהג במקרים כגון אלה ואינו מבטא הלכה למעשה את החומרה הגלומה במעשיו של המשיב.

לטענתה, המשיב נהג באכזריות ובאלימות חסרת מעצורים, על רקע זהותו המינית של המתלונן ובמקרה זה יש ליתן משקל בכורה לשיקולי גמול והרתעה ומשקל מופחת לנסיבות האישיות של המשיב. לדבריה, בימ"ש קמא לא נתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בעבירת אלימות על רקע גזעני, המשליכה לא רק על המתלונן אלא על ציבור שלם והיא מפנה לדברים שנאמרו בענין זה בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 82) (עבירות בשל השתייכות לקבוצה), התשס"ד-2004.

7. עוד נטען, כי כל ההליך לווה בהקלה ובסלחנות כלפי המשיב, על אף שלא נמצא נימוק המצדיק התחשבות בו, בוודאי לא על רקע המעשים ולאור הנתונים שהובאו בפני בימ"ש קמא.

לדעת המדינה, לא היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן, הן לאור האמור בתסקיר, בהתייחס למשיב ובכלל זה העובדה שהמשיב שותה אלכוהול כדרך התמודדות עם קשיים. כן נטען, כי שגה בימ"ש קמא בקבעו, כי תיקון 113 לחוק העונשין הקנה מעמד בכורה לשיקול השיקומי, מה גם שהמשיב לא החל בתהליך אמיתי של שיקום. לטענתה, יש לראות את הפן השיקומי כשיקול העומד לצד השיקול של הגנה על שלום הציבור.

טיעוני ב"כ המשיב

8. ב"כ המשיב עתרה לדחיית הערעור, בטענה, כי גזר הדין לא חרג, חריגה משמעותית מהענישה המקובלת במקרים דומים, לא במתחם הענישה ואף לא לאור נסיבות ביצוע העבירה והנסיבות האישיות של המשיב ולפיכך אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בעונש שהוטל על המשיב.

לטענתה, העונש שנגזר על המשיב הינו עונש הולם, במסגרתו איזן בימ"ש קמא בין כל השיקולים ובין היתר התחשב בגילו הצעיר של המשיב, שהיה בן 22 בלבד, בכך שמדובר בארוע חד פעמי ראשון מסוגו, אצל הנאשם, שבוצע על רקע שתיית אלכוהול. נטען, כי ביצוע המעשה "מפתיע ביותר על רקע שיוכו התרבותי, המשפחתי וההשכלתי" של המשיב וכי יש ליתן משקל לכך שהמשיב נשאר במקום וביקש מהנוכחים להזמין אמבולנס, דבר המצביע על כך שהוא התחרט על מעשיו. לטענת ב"כ המשיב, נבע מעשהו של המשיב מתחושת בהלה, כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא, בגזר דינו.

עוד נטען, כי גם מתסקירי שירות המבחן עולה חרטה כנה של המשיב, אשר אף הסכים לקחת חלק בהליך של צדק מאחה, כי המשיב היה נתון במעצר בית מלא שנה תמימה, כי משפחתו התגייסה לעזור לו וכי הוא החל הליך טיפולי, בקבוצה של שליטה בכעסים ובדחפים, במסגרת צו המבחן והשלים עד כה 5 מפגשים.

9. הסנגורית הפנתה למספר פסקי דין בהם נגזרו על נאשמים בתקיפות דומות עונשים שיקומיים, ללא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

דיון והכרעה

10. סבורה אני כי העונש שגזר בימ"ש קמא על המשיב חורג באופן קיצוני לקולא ממתחם הענישה ההולם, ללא שהתקיימו נסיבות המצדיקות זאת ולפיכך קמה עילה להתערבותנו בענישה שהושתה עליו.

11. מדובר בתקיפה חמורה, שנסיבותיה חמורות ותוצאותיה, שהותירו, לתמיד, צלקת על פניו של המתלונן ואף פגעו בנפשו, חמורות אף הן.

המשיב נהג בבריונות של ממש. הוא נטפל, סתם כך, אל המתלונן, אשר ישב לתומו על ספסל בגן ציבורי והציק לו על רקע גזעני, מאחר שסבר שהוא הומוסקסואל. מדובר בפשע שנאה, שהשלכותיו חורגות מהמקרה הספציפי אשר בפנינו ועובדה זו מעצימה את הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים ומצדיק החמרה בענישה.

לאחר שהמתלונן בחר שלא להגיב תקף אותו המשיב תקיפה משפילה, על ידי כך שהפשיל בכח את מכנסיו. על כך הגיב המתלונן תגובה מינורית ומובנת ביותר, בכך שניסה להדוף את המשיב ממנו, אולם המשיב לא הסתפק במעשיו עד כה ותקף את המתלונן באופן חמור, באמצעות שבר זכוכית, תוך שהוא גורם לו פצע קרוע במצחו ובאפו, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ומהתמונות המצויות בתיק בימ"ש קמא.

12. בהביאי בחשבון את האמור לעיל, לרבות חלקו של המשיב בביצוע העבירה ואת נסיבותיה, את הנזק החמור שנגרם מביצועה, כמו גם את הנזק החמור יותר שהיה צפוי להיגרם, את הסיבות שהביאו את המשיב לביצוע העבירה ואת האכזריות שבביצועה, סבורה אני כי מתחם הענישה שבין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, אינו הולם את מעשה העבירה. לטעמי, המתחם ההולם את מעשה העבירה נע בין שנה לשלוש שנות מאסר בפועל.

סבורה אני, כי במקרה זה לא מתקיימות נסיבות שיקומיות, המצדיקות חריגה לקולא ממתחם הענישה. המשיב אמנם הביע רצון לקחת חלק בהליך של צדק מאחה ואף להיות בפיקוח שירות המבחן והוא לוקח חלק בקבוצת טיפול, אולם, מנגד, תיאר שירות המבחן את המשיב כמי שגילה, לעיתים, עוד בצעירותו התנהגות פורצת גבול ומהתסקיר עולה, כי המשיב מגלה אמנם תובנה באשר לפגיעה הפיזית שגרם למתלונן, אך הוא מתקשה לגלות הבנה לחומרת הפגיעה בו, על השלכותיה. התסקיר מתעלם מהאמור בהצהרת המתלונן.

הובהר לא אחת, כי ביהמ"ש אינו מחויב להמלצת שירות המבחן, המתמקד בטובתו של הנאשם ואין הוא מופקד על הראייה הכוללת הבוחנת גם שיקולים אחרים שעיקרם בטובת הכלל ובאינטרס הציבורי. בע"פ 2669/00 - מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' . פ"ד נד(3), 685 ,עמ' 690-691 הובהר, כי "... חוות דעת שירות המבחן מתמקדות בפן השיקומי הנוגע להם ואילו חובת בית המשפט לתת דעתו לשיקולים הכוללים של ההליך הפלילי וביניהם לעניינים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם". המלצת שירות המבחן הינה "חלק מתמונה כוללת, שיש בה רכיבים שונים. שירות המבחן, זרוע חשובה בעבודתו של בית המשפט, נדרש בראש וראשונה לפרט שלפניו; על בית המשפט לשרטט את התמונה במכלולה ולשקללה". ראו: רע"פ 3515/09 - מנחם פדאל נ' מדינת ישראל . (21.5.2009) וראו גם: ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4)313.

בענייננו, המלצת שירות המבחן אינה הולמת את חומרת העבירה, על נסיבותיה ועל נסיבותיו של המשיב.

העובדה שהמשיב היה שתוי בעת ביצוע המעשה והאמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו הוא ביצע את המעשה על רקע תחושות נחיתות וכשלון, המעוררות אצלו כעס ותוקפנות וכן הקושי של המשיב לווסת את כעסיו ונטייתו להגיב באופן אימפולסיבי, אינם פועלים לזכותו של המשיב, אלא לחובתו.

13. סעיף 40ד' לחוק העונשין קובע, כי ביהמ"ש רשאי לחרוג ממתחם הענישה ההולם אם "נמצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". סבורה אני, כי לא די בהבעת רצון לעבור הליך טיפולי או בהסכמה לקחת חלק בהליך של צדק מאחה, כדי שניתן יהיה לקבוע כי יש "סיכוי של ממש" שהנאשם ישתקם. יש צורך בסימנים נוספים על כך.

בענייננו, שירות המבחן לא קבע כי קיים סיכוי של ממש שהמשיב ישתקם ולא יבצע עבירות דומות בעתיד וכל שנקבע בתסקיר הוא כי "שירות המבחן התרשם שהמשיב "עשוי להתרם מתהליך טיפולי בשירותנו" והמליץ על שיתוף המשיב בתכנית טיפולית שמטרתה "להפחית את הסיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד".

האמור לעיל אינו מאפשר קביעה כי קיים סיכוי של ממש שהמשיב ישתקם. בהקשר לכך חשוב להצביע על כך, שחרף העובדה שהמשיב ביצע את המעשה לאחר ששתה אלכוהול וחרף הגשת כתב האישום נגדו וקיומו של ההליך הפלילי, לא בחר המשיב להתרחק משתיית אלכוהול. נהפוך הוא - על פי האמור בתסקיר, הוא החל לצרוך אלכוהול באופן מוגבר "כדרך התמודדות" עם הקשיים שחווה במסגרת "מעצר הבית". מכך עולה שהמשיב לא הפנים את החשיבות שבשליטה על מעשיו ועל התנהלותו ויש בכך כדי להטיל ספק בסיכויי שיקומו.

14. בניגוד לנטען, פעמים רבות, בימים אלה, תיקון 113 לא העניק עדיפות לשיקולי שיקום. העיקרון המנחה בתיקון 113 הוא עיקרון ההלימה והכלל הוא גזירת הדין בתוך מתחם העונש ההולם. חריגה מהמתחם ההולם, הן לחומרא והן לקולא, מצויה בשיקול דעתו של ביהמ"ש, אולם היא מותנית בקיומם של התנאים הספציפיים שנקבעו בסעיפים 40ד' עד 40ז'.

ביהמ"ש העליון קבע, ברע"פ 7572/12 קמאל הזייל נ' מדינת ישראל, (23.10.2012), כי סעיף 40ד', אשר בתיקון 113 "אינו עומד לבדו, שכן, מיד לאחריו מגיעים סעיפים 40ה ו-40ו, אשר דנים בחריגה ממתחם העונש ההולם, לחומרא, לשם הגנה על שלום הציבור או לשם הרתעה אישית של הנאשם. כלומר, בניגוד לטענת באת-כוח המבקש, המחוקק אינו מעניק עדיפות ברורה לשיקולי שיקום על-פני שיקולים אחרים..." וחזר על כך בהחלטה שניתנה לפני ימים ספורים, ברע"פ 7311/13 ניסים הושיאר נגד מדינת ישראל (16.7.2013).

לא למותר להפנות, בהקשר זה, גם אל סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, הקובע:

"(ב) היו מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם, כאמור בסעיף קטן (א), אף אם הנאשם השתקם או אם יש סיכוי של ממש שישתקם, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין".

לטעמי, מעשהו של המשיב, בנסיבותיו ובכלל זה - היותו פשע שנאה, הינו בעל חומרה יתירה, כך שגם אם ניתן היה לקבוע כי קיים סיכוי של ממש שהמשיב ישתקם (ולא היא), ספק רב אם היה מקום לחרוג לקולא ממתחם הענישה ההולם.

גם בהביאי בחשבון, לענין גזירת העונש, במסגרת מתחם הענישה, את כל הנסיבות לקולא שנמנו ע"י בימ"ש קמא, לרבות גילו הצעיר של המשיב, עברו הנקי, הרקע של המשיב, הפגיעה של העונש בו ובמשפחתו, בין היתר לאור התקף הלב שעבר אביו והתנהלותו של המשיב, לאחר האירוע ומאז האירוע ועד היום ואת האינדיבידואליות שבענישה, אין בכך כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם.

15. בפסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ המשיב הוטלו, אמנם, עונשים דומים לעונש שהטיל בימ"ש קמא על המשיב, אולם, מטבע הדברים, נסיבותיהן של העבירות ו/או נסיבותיהם של הנאשמים ונתוניהם, שם, אינם זהים לאלה שבפנינו וכל מקרה יש לבחון לגופו ולנסיבותיו. מנגד - מצויים פסקי דין, בהם הוטלו עונשים חמורים יותר, בגין העבירה בה הורשע המשיב.

עוד אומר כי, לשיטת ב"כ המשיב, מצוי המשיב בקבוצה המכונה "הבגירים הצעירים", אליה התייחס ביהמ"ש העליון, לאחרונה, בע"פ 7781/12 פלוני נגד מדינת ישראל (25.6.2013). אלא ששם, בעת ביצוע העבירות, היה הנאשם בן 18 ו- 3 חודשים בלבד (ולמרות זאת לא הופחת עונש מאסר שהושת עליו למאסר שיבוצע בעבודות שירות, אלא למאסר לתקופה של 18 חודשים, במקום 22 חודשים בפועל), בעוד שבמקרה דנן המשיב היה, בעת ביצוע העבירה, בן 22 פחות 3 חודשים. ביהמ"ש התייחס שם, במפורש, לאותם צעירים, שבעת ביצוע העבירה היו קרובים לגיל הקטינוּת ואינני סבורה שניתן לראות את המשיב שבפנינו, כמי שמשתייך לקבוצת "הבגירים הצעירים", אליה התייחס פסק הדין הנ"ל.

16. בנסיבות הענין סבורה אני, כי ראוי היה לגזור על המשיב 18 חודשי מאסר בפועל, אולם בהתחשב במשמעות הקשה שיש להבדל בין עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, שנגזר על המשיב בבימ"ש קמא ובין עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח ואף בשים לב לכלל, לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, אמליץ לחבריי להסתפק בעונש מאסר לתקופה של 12 חודשים, שיבוא במקום 6 חודשי המאסר, בעבודות שירות, שנגזרו בבימ"ש קמא.

בהתאם - יבוטל צו המבחן.

יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.

השופט ר' שפירא [אב"ד]:

אני מסכים עם חברתי כי יש להחמיר בעונשו של המשיב ומצטרף לתוצאה אליה הגיעה, תוצאה שגם היא מקלה עם המשיב.

מכאן להגדרתו של הנאשם כ"בגיר צעיר" בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון - אין חולק כי יש בגירים שהתנהגותם נשאר ילדותית ואולם לא לשם הגנה על אלו פותח המונח הפסיקתי של "בגיר צעיר". אם ננסה לתחום את גבולו העליון של מונח זה סבור אני כי לכל היותר ניתן להגדיר כ"בגיר צעיר" מי שטרם מלאו לו 21 שנים. גם המחוקק ראה בקבוצת גיל זו (18 – 21) כקבוצת גיל ייחודית כאשר ציווה שקודם לגזירת עונש של מאסר על בגיר שגילו פחות מ-21 שנים, יתבקש תסקיר של שירות המבחן. ניתן ללמוד מכך שלקבוצת גיל זו יש הכרה מסוימת כקבוצת גיל ייחודית, בגבול שבין הבגירות הכרונולוגית לבגירות הנפשית. מכאן סבור אני כי לכל היותר ניתן להחיל את המונח של בגיר צעיר על מי שטרם מלאו לו 21 שנים ושבהתנהגותו ניתן לראות שעל אף גילו הכרונולוגי טרם בגר. כך במקרים חריגים. ככלל, סבור אני כי המונח של "בגיר צעיר" אמור לחול על כאלו שזה עתה בגרו מבחינת גילם הכרונולוגי ואולם הם משתייכים לאוכלוסיית הקטינים כגון: תלמידי כיתה יב' אשר עברו במהלך שנת הלימודים האחרונה את גיל 18 וכד'.

המשיב שבפנינו אינו נמנה על אוכלוסיית הבגירים הצעירים. גילו, בעת הרלוונטית לאישום, כ-22 שנים. לא ניתן למתוח את ההגדרה הנ"ל עד לגילו של המשיב ולהקל בדינו מטעם זה.

בהתאם סבור אני כי יש להחמיר בעונשו ומצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת תמר שרון נתנאל.

השופט א' קיסרי:

עיינתי בחוות דעתם של חבריי ואין בידי להסכים עימם ולו דעתי נשמעה היינו דוחים את הערעור.

בפסק הדין נקבע שמתחם העונש ההולם הוא בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין שמונה עשר חודשי מאסר בפועל ואילו חברתי, השופטת ת' שרון-נתנאל, סבורה שמתחם העונש ההולם הוא בין שנה לשלוש שנות מאסר.

מתחם העונש ההולם הוא מונח שבא לעולם עם תיקון 113 לחוק העונשין וכפי שנפסק אין זהות בינו לבין רף הענישה הנוהגת. בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (5.6.13), אמר בית המשפט כי:

"אין לטעות ולזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. מדובר ב"יצורים" שונים. מתחם העונש ההולם מגלם, כאמור, הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הנדונה הוא רק אחד מהם. טווח הענישה הנהוג בפסיקה, לעומת זאת, הוא נתון אמפירי-עובדתי, המורכב מהעונשים המקובלים בגין עבירה מסוימת בדין הנוהג" (ההדגשות במקור, א"ק).

על אף האבחנה האמורה, כוונו טענות המדינה בערעור רק כנגד כך שהעונש שנגזר אינו תואם את רף הענישה הנוהג במקרים דומים ולא התייחסו כלל לשאלת מתחם העונש ההולם ואני מסופק לכן אם יש מקום שנתערב בקביעתו של בית המשפט קמא את מתחם העונש ההולם. ספק זה מתעצם נוכח ההלכה המושרשת בדבר אי התערבותה של ערכאת ערעור בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית (ראו, בין רבים, ע"פ 4526/12 פלוני נ' מדינת ישראל (29.7.13)). הלכה זו הוחלה גם בנוגע לקביעת מתחם העונש ההולם (ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (18.7.13)) ולכן נראה לי שהפער, לפחות בנוגע לתחום התחתון של מתחם העונש ההולם, בין קביעתו של בית המשפט קמא לבין זה שמציעה חברתי, אינו גדול דיו כדי להצדיק את התערבותנו בפסק הדין.

לאור כל אלה, דעתי היא, כאמור, שיש לדחות את הערעור.

הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור, באופן שבו ירצה המשיב עונש מאסר לתקופה של 12 חודשים, שיבוא במקום 6 חודשי המאסר בעבודות שירות, שנגזרו בבימ"ש קמא. צו המבחן יבוטל. יתר חלקי גזר הדין שגזר בית משפט קמא יישארו בעינם ללא שינוי.

אנו מורים כי המשיב יתייצב לריצוי מאסרו ביום 1/9/13 שעה 09:00 בבית מעצר קישון, כשהוא מצויד בתעודת זהות.

המשיב רשאי לפנות לשב"ס בבקשה למיון מוקדם, וככל שיורה לו שב"ס להתייצב במקום אחר, תימסר על כך הודעה לבית המשפט.

ניתן היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, במעמד הצדדים ובאי כוחם.