למערערת טען עו"ד עפו שחאדה

למשיבה טען עו"ד שגב אדלר

פתח דבר:

1. לפניי ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 11/04/12 על ידי השופט אינאס סלאמה- (ס. נ.) בתיק 1965-03-11.

2. המערערת הובאה לדין בגין כך שביום 19/11/10, נהגה ברכב בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה, כשהיא נוסעת במהירות של 154 קמ"ש. המהירות המותרת בכביש היא 90 קמ"ש

3. על יסוד העובדות דנן, ייחסה המשיבה למערערת עבירה לפי תקנה 54 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961.

4. המערערת זומנה לדיון וכפרה בעובדות כתב האישום, על כן שמע בית משפט קמא את ראיות הצדדים. בסופו של יום המערערת הורשעה בדין וכנגד הרשעתה מופנה הערעור שבפני.

ההליך בבימ"ש קמא:

5. מטעם המשיבה העיד ביום 31.1.12, רס"מ קקון ירון בלבד ובתום פרשת התביעה טענה המערערת שאין להשיב לאשמה, טענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא. בשלב זה, החליטה המערערת שלא להעיד וגם לא הביאה ראיות מטעמה.

6. הצדדים הסכימו כי לאחר שיסכמו את טענותיהם, הכרעת הדין תינתן בהיעדרם ותישלח אליהם בדואר ואכן ביום 11/04/12, (בטעות נרשם בהכרעת הדין התאריך 11/04/11), נתן בית משפט קמא את הכרעת דינו, תוך שהוא קובע כי המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות הנטענות בכתב האישום ועל כן, המערערת הורשעה בדין.

7. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין. יצוין כי על המערערת הוטלו העונשים הבאים:

קנס כספי בסך של 1200 ₪ שישולם בארבעה תשלומים שווים, 4 חודשי פסילה בפועל בניכוי 15 ימי פסילה מנהלית ו- 3 חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים.

טענות המערערת:

8. המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה משהרשיע את המערערת, הואיל והמשיבה לא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בדין הפלילי, את העובדות שפורטו בכתב האישום.

9. עוד נטען על ידי המערערת כי לאחר בחינת חומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא, לרבות העדויות שנשמעו, היה עליו לקבוע כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.

10. לדעת המערערת, בית משפט קמא טעה משדחה את טענתה שאין להשיב לאשמה.

11. בית משפט קמא טעה משנתן הכשר ולגיטימציה לתקינות הבדיקה שבוצעה בממל"ז על ידי המפעיל בתחילת המשמרת ובסיומה.

12. עוד טעה בית משפט קמא משקבע כי השוטר ביצע את הנדרש והמוטל עליו לעניין מיקום המכשיר וביצוע הבדיקה, תוצאותיה והנתונים שנרשמו על ידו בגב הדו"ח.

13. לדעת המערערת, בית משפט קמא טעה משקבע כי מכשיר הממל"ז היה תקין בעת הפעלתו.

14. עד התביעה ביצע 4 בדיקות נדרשות בתחילת המשמרת ובסופה. אומנם עד זה ציין כי הבדיקה העצמית ובדיקת התצוגה היו תקינות אך מבדיקת הכיול לא ברור אם בדיקת התיאום תקינה היא אם לאו. משהמשיבה לא רשמה את תוצאות בדיקת התיאום יצרה מחדל חקירתי ועל כן היה על בית משפט קמא לזכות את המערערת.

15. המערערת אינה חולקת על ביצוע הבדיקה, אך אינה מסכימה לתוצאות ולרישומים שנעשו על ידי המפעיל. עוד טענה המערערת, שהגם שהמפעיל רשם כי ביצע את בדיקת התיאום בתחילת המשמרת בתחנת זבולון ובסופה בתחנת נהריה, ברור הוא שלא רשם את תוצאות הבדיקות דנן. בהיעדר רישום של תוצאות הבדיקות, לא ניתן לקבוע, לדעת המערערת, שהמכשיר היה תקין.

16. המערערת סבורה כי קביעת בית משפט קמא שהמכשיר תקין למרות היעדר רישום תוצאות הבדיקה, אינה עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט העליון בע"פ 4682-01, גבריאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (1) 304 - (2003), (להלן – "פרשת לוי"). על המשיבה להוכיח ביצוע ארבע בדיקות ולהראות שהתוצאות של בדיקות אלו היו תקינות בתחילת המשמרת ובסופה.

17. בא כוח המערערת טען עוד כי בית משפט קמא טעה משלא התייחס להחלטת בית משפט לתעבורה בבאר שבע בתיק 1636-09, פסק דין שניתח את האלמנטים של בדיקת התיאום תוך שהוא קובע כי אי ביצוע בדיקה אחת מתוך ארבעת הבדיקות פוגע בתקינות המכשיר ומעלה ספק סביר, ספק שיש בו כדי לתת למערערת ליהנות ממנו.

18. בא כוח המערערת הפנה את טענותיו גם כן, ביחס למיומנות המפעיל, תוך שהוא מפנה לפס"ד בע"פ 535-90, אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (5), עמוד 40.

שוב טעה בית משפט קמא, לדעת המערערת, משקבע כי החובה להוכיח שמדובר במפעיל לא מהימן ומיומן, מוטלת על המערערת, כשהוא מסתמך על העובדה כי בא כוחה נמנע מלחקור את המפעיל בחקירה נגדית. חובת ההוכחה מוטלת על המשיבה. משלא עשתה כן, לא מצא בא כוח המערערת צורך בחקירת השוטר, חקירה נגדית.

19. המערערת הפנתה את טענותיה גם ביחס למרחק בו נמדדה המהירות בה היא נסעה. השוטר ציין בכתב האישום שהמהירות נמדדה במרחק 295.9 מטר. השוטר הודה שלא השתמש בחצובה וכי אין מחלוקת כי במהירות של 159 קמ"ש, רכב המערערת עובר כ- 45 מטרים בשניה וכי בזמן של 0.3 מהשנייה יוצאים הפולסים מהממל"ז ונשלחים לעבר המכונית שמהירותה נמדדת וחוזרים אליו.

בא כוח המערערת סבור כי המכשיר קלט את הרכב של המערערת במרחק העולה על 300 מטרים, תוך שהוא מסתמך על מהירות הרכב והמרחק שבו הרכב נקלט והגיע למסקנה כי רכב המערערת נקלט במרחק העולה על המרחק המותר למדידה. קרי, מרחק החורג מהמרחק הדרוש לביצוע הבדיקה הנכונה ושהוא 300 מטר. לכן היה על בית משפט קמא לקבל את הטענה שאין להשיב לאשמה ולזכות את המערערת בדין.

טענות המשיבה:

20. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור.

הכרעת הדין של בית משפט קמא מנומקת ומפורטת. בית משפט קמא שקל ובחן את כל טענות הצדדים, לאחר ששמע את עדותו של השוטר. עוד נטען כי בית משפט עליון קבע כי טווח המדידה צריך להיות 300 מטר וזאת על מנת ליצור שולי בטחון לשם ביצוע מדידה מדויקת של המהירות. עם מדידת המהירות במרחק 295.9 מטר, בפנינו מדידה נכונה שבוצעה בטווח המותר על פי הפסיקה.

21. לדעת המשיבה אין כל בסיס לטענת המערערת שמהירות רכבה נמדד בהיותו במרחק אחר מזה שהמכשיר הצביע עליו. המערערת הייתה אמורה להוכיח את טענותיה ביחס למדידת המהירות באמצעות חוות דעת מטעמה ומשלא עשתה כן, הרי שטענותיה מתבססות על השערות והנחות.

22. המשיבה סבורה כי אין כל ממש בטענות המערערת ביחס לבדיקת התיאום. במסמך הרלוונטי נרשם כי בדיקת התיאום בוצעה ואף צוין מקום ביצועה. נתונים אלו נמצאים בעמודה שכותרתה "וידאתי את הפרטים הבאים", דהיינו, השוטר נדרש לערוך מספר בדיקות שונות למכשיר בתחילת המשמרת ובסופה וכך הוא נהג.

23. בא כוח המשיבה טען כי לו אחת הבדיקות לא הייתה תקינה, ניתן להניח ברמה גבוה של וודאות, שהשוטר לא היה מבצע את המדידה במכשיר זה. גישה שנתקבלה בפסיקה, לטענת ב"כ המשיבה.

מה גם, שהשוטר לא נחקר בעניין זה בבית משפט קמא והמערערת העלתה טענותיה בעניין זה רק, במסגרת הסיכומים.

24. עוד הפנתה המשיבה לעדות השוטר שהוא מפעיל מוסמך של הממל"ז ואף ציין מועד הכשרתו.

דיון והכרעה:

25. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט קמא, בפרוטוקול העדויות, בראיות שהוגשו, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

26. בית משפט קמא שמע את הראיות ואת עדותו של השוטר וציין בסעיף 5 להכרעת הדין כי הרכב נמדד במרחק של 295.9 מטרים וכי אין לפגוע באמינות המדידה, הואיל וטווח המדידה (המרחק בין הממל"ז לבין הרכב הנמדד), מופיע במכשיר הממל"ז, לאחר ביצוע המדידה, כך שהמדידה בוצעה במרחק תקין שאינו עולה על 300 מטרים.

27. בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערערת ביחס למיומנות השוטר. מדובר במי שנושא תעודת מפעיל מוסמך לממל"ז 20-20 LTI מתאריך 13/01/06. המדידה בוצעה במכשיר שנתוניו הולמים את הכשרת השוטר והסמכתו.

28. הגם שלא הוגשה תעודת המפעיל אין לתת לכך כל משקל, הואיל והשוטר לא נדרש בחקירתו להציג תעודה זו. מה גם, שבדוח נרשמו הדברים באופן ברור, דברים שלא נסתרו. בית משפט קמא קבע שהימנעות מחקירה נגדית פועלת לחובת אותו צד שנמנע מלחקור, כך נהג בית משפט קמא גם בעניין תקינות הממל"ז והבדיקות שבוצעו בתחילת המשמרת ובסיומה. גישת בימ"ש קמא מקובלת בפסיקה - ראו ע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 26.7.12), שם נאמר:

" כמה מטרות עיקריות נודעו לחקירה הנגדית. האחת, על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה. השנייה, על מנת להוציא מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה הראשית, אך שהן עשויות לתמוך בגרסתו של החוקר. השלישית, היא לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד "מגן" על גרסתו, ולאפשר לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי (הרנון, בעמ' 108-106; קדמי, בעמ' 1949; McCormick, סעיף 29, בעמ' 109-108). אשר על כן, בדרך כלל, כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד, ההנחה היא, כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית המשפט להביא את עובדת היעדר החקירה הנגדית בין שיקולי אותה עדות. לא זו אף זו, על בית המשפט לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהיעדר החקירה הנגדית לא ניתנה לו ההזדמנות "להגן" על עמדתו (ראו גם:Phipson on Evidence, §12-35, p. 332 (Hodge M. Malek ed., 6^th ed., 2005) (להלן: Phipson); קדמי, בעמ' 1906). עם זאת יודגש, כי אף שלעובדת היעדר חקירה נגדית של עד יריב יש משקל בהערכת עדותו, עדיין אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד כגרסת אמת לכל דבר, ובכל מקרה נתון הדבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כך, למשל, אל לו לבית המשפט להתעלם מראיות סותרות, שהובאו על ידי בעל הדין שנמנע מחקירה נגדית, רק משום שלא עשה כן (ע"פ 38/61 יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 514, 530 (1962); ע"פ 2603/90 אלפאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 799 (1991); הרנון, בעמ' 110; Phipson, סעיף 12-35, בעמ' 333-332)." .

בענייננו המערערת לא זו בלבד שלא חקרה את השוטר בחקירה נגדית, היא אף בחרה שלא להעיד ולא להביא מטעמה כל ראיה סותרת. 

29. בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו כי מדידת המהירות בוצעה כדין וכי הרכב שנקלט בממל"ז היה הרכב של המערערת כרכב ראשון בכיוון נסיעתו. כאמור היו בפני בימ"ש קמא ראיות לכאורה ואף ראיות טובות, שהיה בהן כדי לדרוש תשובת המערערת לאישום ומכאן המסקנה, שההחלטה הדוחה את הטענה שאין להשיב לאשמה, מבוססת ונכונה היא.

30. סוגיה זו שבפני נידונה לאחרונה על ידי בית משפט עליון ברע"פ 7093/10 מדינת ישראל נגד דניאל כהן, (רע"פ 2977/11 אורנה דריזין נגד מדינת ישראל), (ניתן ביום 1.7.12), (להלן – "עניין דריזין").

בעניין דריזין הסוגיה הוכרעה, תוך שבימ"ש עליון (השופט ס. ג'ובראן בהסכמת השופטים רובינשטיין והנדל)) מפנים להלכה שנקבעה בפרשת לוי (ועטיה), שם נאמר:

" פעולת הממל"ז מתבססת על ההנחה כי מהירות האור באוויר קבועה, לפי כך שיגור פעימות של קרני לייזר לעבר רכב המטרה( להלן – פולסים) ומדידת זמן מעופם לרכב וחזרתם ממנו מאפשרים לקבוע את המרחק מהמכשיר אל הרכב על פי הנוסחה: זמןXמהירות. מדידת המרחק לרכב המטרה בעקבות שני פולסים בהפרש זמן ידוע מאפשרת לקבוע את המרחק שעבר הרכב, ובעזרת נתון זה ורכיב הזמן ניתן להוסיף ולקבוע את מהירות תנועתו של הרכב. לכאורה היה די בשני פולסים לצורך קביעת המהירות, אולם עקב החשש מטעויות משגר המכשיר 43 פולסים בפרק זמן של שליש השניה, והמהירות שהמכשיר מציג היא המהירות הממוצעת המתקבלת מכלל המדידות."

בימ"ש עליון שב ודן בסוגיה שבפני בעניין דריזין וחזר על קביעתו כי קיימת חזקה שמכשיר הממל"ז אמין ועל הטוען אחרת לסתור חזקה זו בראיה מספקת וכנדרש על פי דין. כאמור, נקבע כי המכשיר אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן ולפי הנחיות היצרן. אמנם הנחיות היצרן מחייבות לבדוק את המכשיר בכל פעם מחדש בטרם הפעלתו. המדובר בבדיקת כיול יומית ואין צורך בביצוע בדיקה תקופתית במעבדה.

31. בענייננו העיד השוטר שביצע את הבדיקה היומית ורשם זאת בדו"ח והגם שלא רשם שתוצאות הבדיקות היו תקינות, אין בכך כדי לפסול את תוצאות המדידה. חזקת התקינות פועלת לא רק על המכשיר אלא על פעולות איש המרות, ובענייננו השוטר שהפעיל את הממל"ז. השוטר ציין כי ביצע את הבדיקות הדרושות ופעל בהתאם להנחיות היצרן, מכאן שפעולת מדידת המהירות נעשתה במכשיר תקין.

לכן וכפי שציינתי קודם לכן, היה בראיות שהוצגו בפני בימ"ש קמא כדי לחייב את המערערת להשיב לאשמה ומשלא עשתה כן, ובחרה שלא להעיד ואף לא להביא עדים, נותרה בפני הערכאה הדיונית גרסת המשיבה המרשיעה את המערערת.

32. לטעמי, צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי המשיבה הניחה בפניו ראיות מספיקות שיש בהן כדי לבסס את העובדות שנטענו בכתב האישום. המשיבה הוכיחה במידה הדרושה בהליך פלילי את העובדות שנטענו בכתב האישום ומכאן שהרשעת המערערת בדין יסודה.

33. על יסוד כל האמור לעיל אני דוחה את הערעור. על כן, צו עיכוב ביצוע גזר הדין, בטל בזה ועל המערערת להפקיד את רישיונה לאלתר ולשלם את הקנס בהתאם להחלטת בימ"ש קמא, כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 8.12.12 ובכל 8 לכל חודש שלאחריו.

34. המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק דין זה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ב בחשון תשע"ג, 07 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.