פסק דין

בפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט משה סובל), שניתן בתא"ק 614-03-11, ביום 25.06.12, במסגרתו חוייב המערער לשלם למשיב סך של 100,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 29.6.09 וכן הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

העובדות

1. המשיב הגיש נגד המערער כתב תביעה בסדר דין מקוצר, בו טען כי הלווה למערער ביום 29.6.09 סך של 100,000 ₪, אותם התחייב המערער להשיב בצירוף ריבית בסך 5,000 ₪ בחודש. נטען, כי ההלוואה ניתנה כמחווה חברית על סמך מסמך מיום 29.6.09, עליו חתמו הצדדים (להלן: "ההסכם").

2. מנגד, טען המערער כי מדובר בהסכם שנחתם על רקע עסקי הימורים פסולים בהם עוסקים הצדדים, ולכן בהיות ההסכם בלתי חוקי - אין לאוכפו. עוד טען המערער, כי מדובר בחוזה למראית עין, ההסכם הוא פיקטיבי, וכל מטרתו היתה לאפשר למשיב להציג בפני אשתו ומשפחתו כי הילווה למערער את הכסף, וכי לא מדובר בהפסד סכום זה בקזינו.

עוד טען המערער להגנתו, כי בפועל הוא לא קיבל את ההלוואה מהמשיב, לא במישרין ולא בעקיפין, אלא באמצעות צד שלישי, שלא היה צד לדיון, ועל כן דין התביעה להידחות.

בנוסף טען המערער, כי המשיב הוא זה שהפסיד בקזינו את הסך של 100,000 ₪, ועל כן היה עליו לשלם לבעל הקזינו את הסכום הנ"ל, וכי לו - למערער - אין כל חלק בחוב הנ"ל. לטענתו, המשיב שיחק בקזינו עבור שניהם בשותפות כאשר אז, לאחר שהפסידו במשחק, הוא - המערער - יצא מהמשחק, אך המשיב לא שעה לאזהרותיו, והמשיך לשחק לבדו, ויצר את החוב האמור.

3. שני הצדדים הודו בפני בית משפט קמא שהם נוהגים להמר בבתי קזינו כאלה ואחרים, והודו כי באותה שבת שיחקו שניהם בקזינו כאשר בסופו של אותו יום נותר חוב לבעל הקזינו בסך של 100,000 ₪, ואולם הצדדים חלוקים בשאלה מיהו זה שהפסיד, וחייב את הכספים לבעל הקזינו.

המערער מודה כי הוא זה שחתם עלההסכם, וכי הצדדים נפגשו במגרש למכירת מכוניות ששייך לאדם בשם אבי בן שלמה (להלן: "בן שלמה"), וכי ההסכם נחתם בנוכחותו במגרש המכוניות.

מנגד, טוען המשיב, כי בן שלמה הביא את הכסף ומסר אותו לידי המערער, אך דרש כי המשיב הוא זה שיהיה הלווה מבחינתו ולכן החתים את המערער על מסמך הסכם ההלוואה.

כאמור, המערער הכחיש כי קיבל מהמשיב או מבן שלמה את הסכום הנ"ל, והכחיש כי הוא ראה את המשיב מקבל כספים מבן שלמה, וטען כי המשיב והעדים מטעמו חברו יחד, בקנוניה, כדי להוציא ממנו כספים שלא כדין.

פסק דינו של בית משפט קמא

4. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים וציין כי בחן בקפידה את כל הראיות שהונחו לפתחו, התרשם אמנם כי הצדדים לא הציגו בפניו תמונה מלאה ושלמה של ההתנהלות, ציין כי השתכנע שאכן מדובר בהימורים בקזינו, פעולה לא חוקית, ממנה צמחה הרעה, אך בצדק ציין כי יש מקום להפריד בין עסקת ההימורים לבין עסקת ההלוואה, מושא המחלוקת שבין הצדדים.

בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי מדובר בהסכם למראית עין, וציין כי "העובדות שהוכחו שוללות את הטענה לחוזה למראית עין. בעצם העובדה שפנו הצדדים לבן שלמה לקבלת ההלוואה (גם אם מכחיש הנתבע שקיבל את הכספים) . אם פנו הצדדים לבן שלמה, משמע שלא התובע (המשיב) הוא המושך כספים ממקורותיו שלו באופן המצריך אותו ליתן הסברים לבני משפחתו, וממילא לא זקוק להסכם הפיקטיבי".

בית המשפט הוסיף וציין, כי המערער נמנע מלהזמין עדים שיכלו לתמוך בגירסתו, כך לא זימן לעדות את השחקנים בקזינו שהיו אמורים לתמוך בטענתו כי המשיב הוא זה שהימר והפסיד את הסכום, לא זימן לעדות את בעל הקזינו שיעיד ממי הוא תובע את החוב, וכך גם לא הזמין את אותו "בורר" אליו פנו הצדדים בשעתו. בית המשפט ציין שהוא מעדיף את גירסתו של המשיב על פני גירסתו של המערער, וקבע כי המערער אכן קיבל את הסך של 100,000 ₪ בהתאם להסכם. בית המשפט ציין כי הסבריו של המערער אינם משכנעים, וקבע:

"אינני מאמין לנתבע כי בשל הטרדות טלפוניות של התובע, ככל שבכלל היו, היה מסכים לחתום על ההסכם. אם אכן חתם הנתבע באילוץ על חוזה בלתי מחייב, לא הבהיר מדוע לא הודיע על ביטול ההסכם, ובמיוחד לאחר שלטענתו פנה אליו התובע אחרי כשנתיים בענין ההסכם".

מנגד, לא אימץ בית המשפט את הסכמת הצדדים כי הריבית שתחול על ההלוואה עד לסילוקה הסופי יהיה בסך 5,000 ₪ לחודש. בצדק ציין בית המשפט כי שיעור ריבית בסך 5,000 ₪ לחודש משמעותה כ-60% לשנה, דבר שהוא בלתי חוקי בעליל, ועל כן חייב את המערער להשיב את הסכום אך ורק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד הסכם ההלוואה.

טענות הצדדים בערעור

5. המערער חוזר ומעלה את כל הטענות אותן העלה בבית משפט קמא, כמפורט לעיל, וטוען, כי שגה בית משפט קמא כאשר העדיף את גירסת המשיב על פני גירסתו. לטענתו, זה המקרה שעל בית משפט של ערעור להתערב בקביעות בית משפט קמא, הגם שמדובר בקביעות עובדתיות.

6. מנגד, טוען המשיב, כי מדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ובוודאי שזה לא המקרה החריג שבו תתערב ערכאת הערעור.

בערעור שכנגד שהגיש המשיב, טען שטעה בית משפט קמא כאשר לא אימץ את ההסכמה שבית הצדדים בדבר גובה הריבית.

ד י ו ן

7. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור והערעור שכנגד - להידחות.

8. כל הטענות שהעלה המערער נדונו בפני בית משפט קמא שדן בהן אחת לאחת, קבע ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם, כאשר הממצאים שנקבעו תומכים במסקנתו המשפטית של בית משפט קמא. כך לגבי הקביעה, כי אכן המערער הוא זה שהפסיד את הכסף בקזינו, והוא זה שקיבל את ההלוואה מהמשיב, זאת גם אם הכסף בפועל הועבר באמצעות בן שלמה, שמסר את הכסף למשיב על מנת שהוא ילווה אותו למערער.

הלכה היא כי ככלל ערכאת הערעור לא להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים - בוודאי כאשר התרשמותו של בית המשפט מנומקת ומפורטת באופן משכנע. התערבות מסוג זה תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. לא כך הם פני הדברים במקרה זה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר ב-רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.10):

"... ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת מכיוון שמלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה. יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. התערבות זו תעשה במשורה ובפרט במקרים חריגים בהם:

'קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות או אם מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעות העובדות....'".

9. אמנם במקרה זה, כפי שציין והתרשם בית משפט קמא, שני הצדדים לא גילוי בפני בית המשפט את כל התמונה במלואה, והטעמים שמורים עמהם, אך בית המשפט ניתח ונימק כראוי הן את מסקנותיו העובדתיות והן את מסקנותיו המשפטיות, ואין כל מקום להתערב בהן.

10. עוד יצויין, כי בכל הקשור לטענת המערער להעדר יריבות עם המשיב שכן בכל מקרה לא הוא זה שנתן את ההלוואה, אלא לכל היותר בן שלמה שלא היה צד לדיון, די לצטט את קביעתו והתרשמותו החד משמעית של בימ"ש קמא שקבע כדלקמן:

"שוכנעתי כי בן שלמה אכן נתן מכספו את הסך של 100,000 ₪ ואף הסביר הגיונית מדוע דרש כי הלווה מבחינתו, יהיה התובע ולא הנתבע ואף החתים את התובע על התחייבות מולו ולא נערך ההסכם על פיו נתן הנתבע כיסוי לתובע לסכום ההלוואה, ואלמלא קיבל את הכסף נראה שלא היה מתחייב בחתימתו, גם לא "בחוזה למראית עין".

בכל מקרה כאשר מדובר בהלוואה כספית הרי שדי בכך שהכסף הובא ע"י בן שלמה ונסמר למערער בנוכחות המשיב, כאשר הוסכם שהכסף ניתן על ידי בן שלמה למעשה למשיב כדי שהוא ילווה אותו למערער, ואין כל צורך להוכחה שהכסף "עבר" בפועל מידו של בן שלמה לידי המשיב תחילה.

11. גם ככל שמדובר בהחלטת בית משפט שלא לאמץ את הריבית החריגה שהוסכמה על ידי הצדדים, הרי שמדובר בריבית דרקונית ובצדק ציין בית המשפט כי חישוב פשוט מלמד שמדובר בריבית של 60% לשנה, ריבית שאין מקום לאמץ אותה בשום קנה מידה.

12. בנסיבות אלה, ובהתאם לסעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אני סבורה, שדין הערעור והערעור שכנגד להידחות מהנימוקים שפורטו לעיל, ובהתאם לכל הנימוקים של בית משפט קמא שפירט ונימק מסקנותיו, אותן אני מאמצת ואין מקום להוסיף עליהן.

13. בטרם אסיים, ומעבר לדרוש אני מוצאת לציין, כי חבל שהמערער ובא כוחו לא קיבלו את המלצת בית המשפט לנסות ולהגיע להסדר פרקטי עם המשיב ובא כוחו, אשר היו נכונים אף להותיר לבית המשפט להכריע במחלוקת, על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א וללא נימוקים.

סוף דבר

14. לאור כל האמור, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחים, ופסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

הפיקדון, ככל שהופקד על ידי הצדדים, יושב להם באמצעות באי כוחם.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט"ו באדר, תשע"ג (25.02.13), בהעדר הצדדים.