עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף עקב תאונת ספורט.

נתוני רקע:

1. התובע יליד שנת 1963, ובמועד התאונה שתתואר להלן, היה בן 43 שנים ועבד אצל הנתבעת כסדרן וכנהג אוטובוס.

2. עפ"י הנטען בכתב התביעה ובתצהיר התובע, ביום 4.12.2006 בזמן שהייתו בהפסקת צהריים מעבודתו, התובע ניגש להתאמן בחדר הכושר שבבניין התחנה המרכזית 'חוף כרמל' אותו מפעילה הנתבעת לרווחת עובדיה.

בעת ביצוע תרגיל בשכיבה על הגב עם משקולות, ותוך כדי הרמת מוט עם משקולות במשקל של 30 ק"ג מעבר לראש וחזרה לכיוון בית החזה, התובע חש לפתע בכאב עז בכתף ימין (להלן – "התאונה"). התובע עדכן את מדריך חדר הכושר שהיה במקום, מר רוביו שחר (להלן – "המדריך"), במה שאירע והלה הודיע לו כי מדובר כנראה במתיחת שריר.

3. לפיכך, התובע עזב את המקום וחזר לעבודתו בסברו כי מדובר בכאב חולף. אלא שהכאבים לא חלפו ולכן פנה לקבלת טיפול רפואי כשבועיים לאחר התאונה.

4. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נותרה אצלו נכות אורתופדית לצמיתות בשיעור של 10% בגין כאבים והגבלה בתנועות כתף ימין.

דיון והכרעה:

5. בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע, ושלושה עדי הגנה, ביניהם המדריך ומנהל חדר הכושר באותם זמנים, מר משה שלמה (להלן – "מנהל חדר הכושר"), וכן המומחים מטעם הצדדים אשר הגישו חוות דעת בקשר להיבטים המקצועיים של תחום הספורט.

6. זה המקום לציין, כי המחלוקת בין הצדדים משתרעות על כל חזית הטיעון, החל מהשאלה האם התאונה אכן ארעה כנטען, המשך בשאלת האחריות של הנתבעת והאשם התורם של התובע, וכלה בשאלת הנזק.

על מנת לפשט את הדיון אדון בכל אחת מהשאלות בנפרד.

אירוע התאונה:

7. כפי שצוין מקודם, אחת המחלוקות המרכזיות שעומדות להכרעה נוגעת לשאלה, האם התאונה אכן אירעה.

לעניין זה התובע מסר גרסה ברורה ומפורטת לגבי סוג התרגיל שביצע, שמהותו חיזוק שרירי הכתפיים, האופן בו התאמן עם מוט משקולות במשקל של 30 ק"ג ובמסגרתו הניף את המוט עם ידיו מכיוון החזה ולאחור מעבר לראש ובחזרה, והשלב בו הרגיש בכאב החד תוך כדי הנפת המוט בתנועה חזרה לכיוון החזה.

8. מלבד לאמון שאני נותנת בגרסת התובע אני מוצאת חיזוק לגרסתו בעובדה כי קיים מסמך רפואי מיום 17.12.2006, כשבועיים לאחר התאונה, הכולל רישום על קשיי נשימה אך גם על כאבים בכתף. המסמך הבא לפי הסדר הכרונולוגי הוא מיום 21.2.2007, היינו, כעבור 77 ימים מיום התאונה.

9. וישאל השואל, הכיצד ניתן לשייך את התיעוד הראשון לתאונה אם בעבר התובע סבל ממספר תאונות הקשורות לכתף ימין? ומה ההסבר לכך כי התיעוד הראשון ניתן רק כעבור שבועיים מיום התאונה, ואילו התיעוד הבא אחריו לפי הסדר ניתן לאחר קרוב לחודשיים וחצי?

ובכן, מהמסמכים הרפואיים מתברר כי התובע סבל בעבר ממספר תאונות הקשורות לפגיעה בכתף מהתאריכים שלהלן: 11.1.1992, 20.12.1994, 28.11.1995, 27.2.1997, ו-4.11.1997. הנה כי כן, משך שנים ארוכות מאוד, בין שנת 1997 ועד לשנת 2006, לא נרשמה כל תלונה מפי התובע על פגיעה, כאבים או מגבלות בכתף, לפיכך יש לקבוע כי התיעוד החוזר משנת 2006 ואילך הוא בגין פגיעה חדשה – הפגיעה נשוא התאונה - ולא בהמשך לפגיעות קודמות שהיו לו.

10. כמו כן, מהמסמכים הרפואיים הראשונים שלאחר התאונה ניתן להבחין כי בין כל תיעוד ותיעוד קיים פער זמנים לא מבוטל, עד לקביעת האבחנה הסופית בחודש 10/2007 שאז התיעוד הרפואי הוא ממועדים תכופים יותר.

זאת ועוד, בשל אופי הפגיעה אני מקבלת את הסברו של התובע כי סבר תחילה שמדובר במתיחה של השריר וכי הכאבים יחלפו מאליהם עם הזמן. עיגון לסברה זו ניתן למצוא בעובדה כי בבדיקת אולטרה סאונד שבוצעה לתובע ביום 21.2.2007, יותר מחודשיים וחצי לאחר התאונה, הבדיקה הייתה תקינה – ללמדנו, כי לא היה ממצא פתולוגי חריג כגון שבר, קרע או ממצא בולט אחר שיכול היה לעורר את החשד שמדובר בפגיעה חמורה יותר מאשר מתיחת שריר סתם.

למעשה, רק בעקבות בדיקת MRI מיום 9.10.2007, היינו כעבור עשרה חודשים מיום התאונה, אובחן התובע לראשונה כסובל מקרע בשריר.

11. חיזוק לגרסת התובע אני מוצאת בדבריו של מדריך חדר הכושר אשר מסר בעדותו כי אומנם אינו זוכר מקרה בו התובע נפגע תוך כדי אימון, אך אישר כי לאחר תקופת אימונים רצופה שנמשכה כשנתיים, התובע הפסיק להגיע לאימונים בחדר הכושר באופן פתאומי. כמו כן אישר המדריך בעדותו, כי עובדים נוספים אצל הנתבעת שמעו על התאונה, וכי הוא עצמו דיבר עם התובע על התאונה כל הזמן בהיות התובע מנהל העבודה שלו (עמ' 25 שורות 13-18 לפרוטוקול).

12. הנתבעת ביקשה לטעון כי המומחים הרפואיים, מטעמה ומטעם בית המשפט, לא הצליחו לזהות אירוע תאונתי אצל התובע וכי נתון זה מלמד על היות הנכות ממנה סובל התובע תולדה של מצב קודם או של מצב תחלואתי אחר.

טענה זו אין בידי לקבל. המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר מרדכי קליגמן, קבע בחוות הדעת בפרק שדן בשאלת הקשר הסיבתי כי "הנני מסכים עם טענתו (כנראה טענת התובע או המומחה מטעמו – ג'.ט.) שמדובר בנכות כתוצאה מהתאונה במידה ובית המשפט יגיע למסקנה שאכן היה אירוע כנטען". צא ולמד, כי המומחה מטעם בית המשפט בחר שלא להביע עמדה לגבי התרחשות התאונה, שעצם התרחשותה שנוי במחלוקת, אך הוא מסכים באופן מלא עם הטענה שהנכות אשר נותרה מתיישבת לפי מאפייניה עם נכות כתוצאה מתאונה, להבדיל למשל מגורמי תחלואה אחרים.

13. די באלה לטעמי כדי לבסס את גרסת התובע לגבי אירוע התאונה ונסיבות התרחשותה.

14. לא אסיים מבלי להתעכב על טענת הנתבעת בסיכומים, כי אי זימון מדריך חדר הכושר ועובדים אחרים אצל הנתבעת ששמעו על התאונה כעדי תביעה מטעם התובע, אמורה לפעול לחובתו על כל המשתמע מכך מבחינה ראייתית.

ייתכן וטוב היה עושה התובע אילו היה פועל לזימון מי מעובדי הנתבעת אשר שמעו על התאונה בסמוך להתרחשותה, ואולם ברור כי לא ניתן היה לייחס לעדותם משקל מכריע, שכן כל שיכלו עדים אלה לתרום לענייננו הם דברים מפי השמועה לגבי מה ששמעו מהתובע בקשר לתאונה.

אשר לאי זימון מדריך חדר הכושר כעד מטעם התובע - נתון זה אינו יכול לשמש רועץ לתובע, והרי המדריך זומן בסופו של דבר כעד מטעם הנתבעת, וגרסתו נמסרה לבית המשפט, בין לטובת התובע ובין לרעתו, ולכן תהיה זו טעות משפטית לומר כעת כי אי זימונו כעד תביעה אמורה לפעול לחובת התובע.

דיון בשאלת האחריות:

15. התובע העלה טענות שונות לגבי מספר פגמים שהתגלו לדידו באופן בו התנהלו האימונים בחדר הכושר של הנתבעת ואשר הביאו בסופו של דבר לקרות התאונה. בין אלה ניתן למצוא אי הקפדה מצד המדריך על משטר חימום לפני כל אימון של המתאמנים, העדר תכנית עבודה לאימונים ועוד.

מאחר שכל טענות אלו התבררו כלא מדויקות ולא רלוונטיות להכרעה בעניין, איני רואה צורך להתעכב עליהן, והדיון יתמקד בשתיים מהטענות המרכזיות אשר יש בהן לטעמי כדי להשליך באופן ישיר על בירור שאלת האחריות, והכוונה היא להעדר אשור רפואי והעדר פיקוח צמוד של המדריך.

16. בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע, כי משך כל התקופה בה התאמן בחדר הכושר הוא לא נדרש להמציא אשור רפואי מרופא מוסמך.

לעומת זאת, מנהל ומדריך חדר הכושר העידו כי הם עומדים על קבלת אשור רפואי לגבי כל מתאמן בטרם יתחיל באימונים שלו, וכי המתאמנים נדרשים להציג אישורים כאלה מחדש מדי שנה או שנתיים. אשר לתובע, מתוקף הקפדתם על קבלת אשורים לגבי כלל המתאמנים, יש להניח בוודאות כי גם התובע מסר אשור רפואי כאמור, אלא שלא ניתן היה לאתר אותו על מנת להציגו בבית המשפט מחמת הזמן שחלף מאז קרות התאונה הנטענת ומחמת העברת חדר הכושר למקום אחר.

17. הנה כי כן, אין מחלוקת בין הצדדים אודות החובה להציג אשור רפואי טרם ביצוע אימונים בחדר כושר, ואין מחלוקת כי חובה זו חלה גם על התובע. חובה זו מעוגנת בסעיף 4(א)(1) לחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), תשנ"ד-1994 אשר קובע כדלקמן:

"מכון כושר יקבל מתאמן קבוע רק לאחר שהמציא לו תעודה רפואית המאשרת את כשירותו מבחינה רפואית להתאמן במכון כושר ואשר ניתנה במהלך 90 הימים שקדמו למועד בקשתו של המתאמן להתקבל כמתאמן קבוע במכון הכושר; השר, בהסכמת שר הבריאות רשאי לקבוע הוראות לעניין תעודה רפואית לפי פסקה זו".

18. אשר למחלוקת העובדתית, האם התובע נדרש והציג אשור רפואי בטרם החל להתאמן אצל הנתבעת ובכלל, אני מעדיפה בבירור את גרסת התובע בנדון.

אפרט – לא זו בלבד שהנתבעת לא הציגה את האשור שהיא הייתה אמורה לקבל מהתובע על פי חוק, ולא הוכיחה את טענותיה בכל הקשור לסיבה שבעטיה לא ניתן היה להציגו, אלא שהתובע לא נחקר אודות כך אף שטען זאת מפורשות בתצהירו!

ודוק, מאז התאונה ועד להגשת התביעה לא חלפו שנים, כפי שעדי ההגנה ניסו לטעון, אלא רק שנה ועשרה חודשים לערך – זמן קצר יחסית לכל הדעות, כך שיש להניח כי עד למועד הגשת התביעה ובסמוך לה האישור הרפואי לא הספיק עדיין להיעלם מחמת חלוף הזמן. זאת ועוד, עדי ההגנה לא טענו וממילא לא הוכיחו מתי העבירו את חדר הכושר ממקום למקום, האם בסמוך להגשת התביעה או שמא בסמוך למועד הגשת התצהירים, ולכן הטענה כי האישור אבד בשל המעבר נותרה בגדר טענה בעלמא.

אגב כך יצוין, כי מדריך חדר הכושר מסר בעדותו לפניי, כי חיפש את האשורים כבר עם הגשת התביעה (עמ' 25 שורות 9-12 לפרוטוקול), אך כבר אז לא מצאם. נתון זה מלמד, כי כל הטענה בדבר חלוף הזמן והמעבר למקום אחר היא לא רלוונטיות ואין בה כדי להסביר את אי הימצאות האישורים.

לפיכך, אני מקבלת טענת התובע לפיה הוא לא נדרש ולא הציג אשור רפואי לנתבעת.

19. והשאלה שנשאלת כעת היא, מה הנפקות של אי הצגת אשור רפואי לתאונה שבנדון?

בבואי לתת מענה לשאלה זו, אני מוצאת כי די לי אם אפנה לדבריו של המומחה, ד"ר צבי גורן, שכזכור הגיש חוות דעת מטעם הנתבעת בתחום רפואת הספורט. ד"ר גורן הסביר בחוות דעתו ובעדותו לפניי, כי התובע נפגע בכתף ימין כבר בשנת 1994 וכי פגיעה זו הייתה משמעותית לקרע המאוחר יותר שנגרם לשריר – הוא הקרע שבגינו נקבעה הנכות בתיק דנן. לדבריו, האירוע משנת 1994 הוא משמעותי מבחינה קלינית ורפואית, ולכן אילו היה פונה אליו אדם במצב כמו במצבו של התובע, הוא היה מזהיר אותו ממצבו (עמ' 20 שורה 11 לפרוטוקול). ולשאלה, האם היה מנפיק תעודה רפואית לתובע על מנת להתאמן במכון כושר, השיב ד"ר גורן בפירוש כי הוא היה מסייג את האישור הרפואי (שם בשורות 17-18).

20. בנסיבות אלה אין בפניי אלא מסקנה אחת שאין בלתה: אילו הייתה הנתבעת מקפידה לקיים את חובתה עפ"י דין, ואילו הייתה מעמידה את התובע על הצורך בקבלת תעודה רפואית כתנאי לתחילת האימונים שלו בחדר הכושר שהיא מפעילה, אז קרוב לוודאי שהתובע היה מקבל תעודה רפואית מסויגת שאוסרת עליו לאמן את שרירי הכתף, ובאופן זה, לא רק שהנתבעת הייתה מקפידה לאסור על התובע ביצוע תרגילים לכתף, אלא שגם התובע בעצמו היה עומד על הסכנה הטמונה בביצוע תרגילים מסוג זה והיה נמנע מביצועם.

21. יוצא אפוא, כי הצורך בהמצאת תעודה רפואית איננה בגדר דרישה צורנית שאין מאחוריה תכלית כלשהי, אלא היא דרישה מהותית שאילו הקפידה הנתבעת על קיומה עם קבלת התובע לחדר הכושר שלה, יש להניח בוודאות גבוהה כי התאונה דנן הייתה נמנעת וכלל לא מתרחשת.

22. טענה אחרת שמקובלת עליי לחלוטין נוגעת למידת הפיקוח שמדריך חדר הכושר צריך היה לקיים בקשר לתרגיל הספציפי אותו ביצע התובע וממנו נפגע. לעניין זה טען המומחה לענייני אימוני כושר מטעם התובע, מר טייפלד חנן, כי התרגיל הספציפי אותו ביצע התובע הקרוי 'פול-אובר' מצריך השגחה וביקורת צמודה של המדריך משני טעמים: האחד, לנוכח הסכנה הכללית הטמונה בתרגיל זה לחגורת הכתפיים, והשני, לאור המשקל הכבד שהתובע נשא באותה עת – משקולות של 30 ק"ג. המומחה הוסיף, כי גם המשקל הנ"ל של המשקולות הינו חריג ולא סביר לסוג התרגיל שבוצע, וכי מדריך סביר אמור היה להורות לתובע לבצע את התרגיל עם משקל נמוך בהרבה מזה שבו התאמן התובע.

המומחה נחקר בפניי בחקריה נגדית ואולם הוא לא נשאל על הנושאים הנ"ל – המשקל החריג והלא סביר של המשקולות והעדר פיקוח צמוד – ולכן יש לראות במסקנותיו ככאלה שלא נסתרו.

אגב כך אוסיף, כי המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר צבי גורן, אשר הגיש חוות דעת בתחום רפואת הספורט, לא ביקש לחלוק על מסקנות אלו של המומחה מטעם התובע, ולא מסר בחוות דעתו ובעדותו נתונים אחרים לגבי המשקל הראוי ולגבי הפיקוח המתאים לתרגיל מהסוג המדובר.

23. מעדות התובע עולה, כי מדריך חדר הכושר היה קרוב מאוד אליו עת התאמן ביום התאונה (מרחק של 4 מ'), וכי המדריך הדריך אותו ואף הדגים בפניו את התרגיל (עמ' 13 שורות 5-18 לפרוטוקול). לכאורה, ניתן היה לסבור כי מדובר בפיקוח קרוב ובהדרכה נאותה מצד מדריך הכושר, ברם לנוכח האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ברי כי מדריך חדר הכושר אמור היה להיות צמוד לתובע בזמן ביצוע התרגיל ואמור היה לאסור על התובע להתאמן במשקל בו התאמן, ומשלא עשה כן יש לקבוע כי הוא התרשל כלפי התובע.

24. על יסוד כל המפורט לעיל, אני קובעת כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, וכי התרשלות זו היא שהביאה להתרחשות התאונה ולנזק שנגרם בעטיה.

25. לא אסיים את פרק האחריות מבלי להתעכב על טענת הנתבעת כי טענות רבות מגרסת התובע בסיכומים בקשר לשאלת האחריות הן בגדר הרחבת חזית אסורה. ובכן, טענה זו דינה להידחות, זאת מכיוון שעיקרי הדברים ורבים מהפרטים שעמדו בבסיס הטיעון שבסיכומים קבל ביטוי בכתב התביעה ובפרט בתיאור פרטי הרשלנות המיוחסים לנתבעת.

כך או כך, כי התובע פירט את גרסתו כדבעי בתצהירו ולנתבעת הייתה הזדמנות נאותה להביא את ראיותיה בעניין – כפי שאכן עשתה.

כך או כך, כי התובע פירט את גרסתו כדבעי בתצהירו ולנתבעת הייתה הזדמנות נאותה להביא את ראיותיה בעניין – כפי שאכן עשתה.

יחד עם זאת רואה אני להעיר, כי קיימת הרחבת חזית לגבי עילת התביעה המוזכרת בסיכומי התובע והמבוססת על העוולה של הפרת הוראה חקוקה, שכן עוולה זו לא נטענה בכתב התביעה. ואולם, לנוכח הוכחת עוולת הרשלנות מעבר לנדרש לפי מבחן ההסתברות, אין עוד צורך להידרש לעוולות נוספות.

האשם התורם:

26. הנתבעת טענה, כי אם בית המשפט יטיל עליה אחריות כלשהי בגין התאונה, כי אז יש להשית על התובע אשם תורם משמעותי.

לעומת זאת טען התובע, כי אין להטיל עליו אשם תורם כלשהו, וזאת לנוכח החובות אשר הופרו על ידי הנתבעת.

27. לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני מוצאת כי חרף רשלנותה של הנתבעת, אין לומר כי התובע פטור מאחריות למצבו. התובע עצמו אישר בעדותו לפניי כי התקשה בביצוע התרגיל בשל המשקל הכבד של המשקולות, ועל אף הקושי האמור והמשקל הכבד שהוא חש בזמן ביצוע התרגיל, הוא לא הפעיל שיקול דעת ולא עצר את האימון (עמ' 15 שורות 12-17 לפרוטוקול).

28. לאור האמור, אין מנוס מהקביעה כי גם התובע תרם בהתנהגותו לאירוע התאונה. בנסיבות העניין, אני מעמידה את אשמו התורם של התובע על 30%.

הנכות הרפואית והתפקודית של התובע:

29. התובע הגיש חוות דעת רפואית של האורתופד ד"ר יעקבי טים, ולפיה נכותו לצמיתות עומדת על 10% בגין קרע בשריר הכתף מימין הגורם להגבלות בטווח התנועות.

הנתבעת הגישה אף היא חוות דעת של אורתופד מטעמה, של ד"ר וייס, ולפיה נכותו של התובע עומדת על 2.5% בלבד.

ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה אורתופד מטעם בית המשפט, בדק את התובע והגיש חוות דעת ולפיה טווח תנועות הכתף טוב יותר מהמתואר בחוות הדעת של ד"ר טים, ואולם שיעור נכותו של התובע הינו כפי שקבע ד"ר טים, 10% לצמיתות, לנוכח סוג הפגיעה שנגרמה.

זה המקום לציין, כי המומחה מטעם בית המשפט היה ער לתאונה המשמעותית הקודמת משנת 1994 בה נפגע התובע בכתף ימין, אך המומחה לא מצא כי יש לייחס לפגיעה זו חלק מהנכות הקיימת כיום.

30. בהיות המומחה מטעם בית המשפט מומחה אובייקטיבי ולנוכח המעמד והמשקל שיש לייחס לחוות דעתו לפי האמור בפסיקה, אני מקבלת את מסקנותיו של ד"ר קליגמן וקובעת כי הנכות הרפואית של התובע בעקבות התאונה היא 10% לצמיתות.

31. אשר לנכות התפקודית - בבואי לבחון את השפעתה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד של התובע, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי עסקינן בנכות שבמהותה קשורה לגריעה בכושר התנועה, ובנסיבות אלו ברור כי היא נכות תפקודית עפ"י מאפייניה, כפי שהוא המצב בדרך כלל לגבי נכויות בתחום האורתופדי.

בבואי להעריך את שיעור הנכות התפקודית, שוכנעתי כי הנכות התפקודית תואמת את הנכות הרפואית. מסקנה זו מתחזקת על רקע העובדה כי בשנת 2007, קרי בשנה הראשונה שלאחר התאונה, ניתן להבחין בירידה בשכר בסכום של כ-1,700 ₪ לחודש לעומת השכר אותו קבל התובע עובר לתאונה – שהם 10% מהשכר החודשי שלו אשר עמד על כ-17,000 ₪ לחודש.

דיון בשאלת הנזק:

הפסדי שכר בעבר:

32. עובר לתאונה התובע עבד אצל הנתבעת כנהג אוטובוס וכסדרן והשתכר כ-17,000 ₪ לחודש ברוטו (נומינלי). לטענתו, זמן מה לאחר התאונה, ומשהתברר מצבו הבריאותי לקראת שנת 2008 כמי שסובל מקרע בשריר הכתף, הנתבעת סירבה להתיר לו לעבוד כנהג ולכן שכרו ירד באופן משמעותי.

התובע טען כי יש לחשב את הפסדי השכר שנגרמו לו בעבר לפי בסיס השכר שלו כמפורט בדו"ח הרציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי. לפי האמור בדו"ח, ממוצע השכר השנתי שלו לשנת 2006 (התאונה ארעה לקראת סוף השנה בתאריך 4.12.2006) עמד על כ-203,000 ₪ נומינלי, ואילו הכנסתו לשנת 2007 ירדה לסך נומינלי של כ-183,000 ₪, ואילו בשנת 2008 ההכנסה השנתית ירדה לשפל של כ-99,000 ₪ וכך הוא המצב לגבי השנים 2009 ו-2010.

לפיכך טוען התובע כי יש לחשב את הפסדי השכר על בסיס ההפסדים שנגרמו בפועל, כמתואר לעיל, ובפרט בכל הקשור להפסדים שנגרמו משנת 2008 ואילך, אז מנעה ממנו הנתבעת לחזור לעבודתו כנהג.

33. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי אין ממש בטענות אלה, וכי התובע נמנע במכוון מלצרף תלושי שכר מהשנים שלאחר התאונה. כמו כן טוענת הנתבעת, כי התובע לא צירף תעודות אי כושר או אישור לגבי היעדרות בפועל ממקום העבודה.

34. מתלושי השכר שצורפו לתיק וגם מדו"ח הרציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי ניכר כי בשנת 2007 חלה ירידה שנתית בשכר בסך של כ-20,000 ₪ לעומת השכר השנתי בשנת 2006.

מהתיעוד הרפואי שצורף עולה, כי הטיפולים הרפואיים והתלונות המשמעותיות בגין כאבים בכתף, החלו מחודש 9/2007 וביתר שאת במחצית הראשונה של שנת 2008. באותה תקופה ניתן לראות כי התובע היה באי כושר ממושך ופנה כבר לרופא תעסוקתי אשר הגביל אותו בעבודתו כנהג ואסר עליו ביצוע עבודות הדורשות הרמת משאות כבדים. כמו כן ניתן להתרשם מהמסמכים המצורפים לתצהיר התובע, כי מחודש נובמבר 2007 ועד לתחילת חודש אפריל 2008, התובע נעדר מעבודתו כליל.

בנסיבות אלה אני מוצאת, כי יש לפצות את התובע בגין הירידה שחלה בהכנסתו בשנת 2007 בסכום של 20,000 ₪, שהם סך של 28,000 ₪ (במעוגל) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום.

35. אשר לשנת 2008 המצב הוא מורכב יותר, זאת משום שעד תחילת חודש אפריל 2008 התובע עדיין לא חזר לעבודתו בשל הכאבים והמגבלות בכתף, והדבר מעוגן היטב במסמכים אשר הוגשו מטעמו וצורפו לתצהירו. ברי גם שבגין תקופה זו זכאי התובע לפיצוי מלא בגין אובדן כושר העבודה. ואולם, משאר המסמכים עולה, כי ביום 15.6.2008 התובע נפגע בתאונת עבודה כאשר סובב קרסול רגל ימין והיה בתקופת אי כושר ולאחר מכן בנכויות זמניות שנעו בין 100% ל-10% עד סוף חודש יוני 2009. בנסיבות אלה אין לשלול את האפשרות כי זו הסיבה שבעטיה מופיעה הכנסה שנתית נמוכה במיוחד בדו"ח הרציפות בעבודה, כאשר ברור מתוך הרישום המופיע בו כי התובע קבל בתקופה זו חלף שכרו גמלה מהביטוח הפנסיוני שלו בחברת כלל.

לא זו אף זאת, בין החודשים 4-6/2008, קרי מתום תקופת אי הכושר ועד לתאונת העבודה, התובע לא קיבל שכר אלא גמלה מהביטוח הפנסיוני שלו.

לפיכך, אין כל דרך לעמוד על הפסד השכר שנגרם לתובע לאחר שחזר לעבודתו בחודש אפריל 2008 ועד תום תקופת הנכות הזמנית בעטיה של תאונת העבודה (שאינה קשורה לענייננו).

בהעדר נתונים ברורים, יש לפצות את התובע בגין 3 חודשי אי כושר מלא (מינואר ועד תחילת חודש אפריל 2008) לפי שכר של 17,000 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום, בסכום של 66,000 ₪ (במעוגל).

36. אשר לשנים 2009-2010, כפי שציינתי מקודם עד לחודש יוני 2009 התובע היה בתקופת נכות זמנית בשל תאונת עבודה מחודש יוני 2008. בהמשך לכך ניתן לראות לפי דו"ח הרציפות בעבודה, כי התובע קבל באותה שנה תשלום בגין גמלה מהביטוח הפנסיוני, אם כי לא ברור בגין מה, ולקראת סוף שנת 2010 התובע נפגע כנראה בתאונת עבודה נוספת ובגינה שולמו לו דמי פגיעה.

37. בהינתן הדברים הנ"ל, ועל אף שניכר כי חלה ירידה ניכרת בהכנסתו הכללית של התובע החל משנת 2008, אין כל דרך להתמודד עם אי הבהירות האופף את הסיבות שהביאו לירידה זו. לפיכך, אין בידי לקבוע כי הירידה בהכנסה נובעת כל כולה ובאופן בלעדי מהתאונה נשוא הדיון.

אשר על כן, ולאור העובדה כי הוכח לפניי כי התאונה גרמה לירידה בהכנסתו של התובע בשנה הראשונה שלאחר התאונה כך שסביר להניח כי המשיכה להשפיע על הכנסתו גם לאחר מכן, ולאור השכר הגבוה יחסית של התובע ומנגד הירידה הדרסטית בשכרו, אני קובעת כי התובע זכאי לתשלום פיצויים בגין תקופת העבר משנת 2009 ועד היום על דרך החישוב הגלובאלי שלוקח בחשבון את כל האמור לעיל, בסכום של 60,000 ₪.

38. יוצא אפוא כי מכלול הפיצויים להם זכאי התובע בגין הפסדי השכר בעבר עומד על
154,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

39. אין ספק שהנתונים עליהם עמדתי לעיל בפרק הפסדי השכר לעבר משליכים על שאלת הפיצויים לעתיד. בגדר זאת יש לקחת בחשבון את אופייה של הנכות כנכות תפקודית, את בסיס השכר הגבוה יחסית, את ההפסד המוכח, ואת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ההפסד בשנה וחצי שלאחריה.

מנגד, מחודש יוני 2008 ועד לשנת 2010 קיימת אי בהירות ביחס למצבו הבריאותי והתעסוקתי של התובע בשל מעורבותו בתאונות נוספות, באופן שאינו מאפשר הצבעה ברורה על גובה ההפסד שנובע מהתאונה.

רק בשנת 2011 ניתן להצביע על הכנסה משכר בסכום שנתי של כ-161,000 ₪ - שברור כי הוא נופל משכרו עובר לתאונה ואפילו בשנה הראשונה שלאחריה. משנת 2012 ואילך אין כל נתונים לגבי גובה השכר של התובע.

בהתחשב בכל האמור וכן בתקופה שנותרה לתובע עד גיל פרישה (התובע כיום בן 51 שנים), אני מעמידה את הפסדי השכר של התובע לעתיד על סכום גלובאלי של 150,000 ₪ - שהם כמחצית מהחישוב האריתמטי.

עזרה בעבר ובעתיד:

40. בשים לב למהות הנכות ושיעורה, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. יחד עם זאת, יש להניח כי בשנה הראשונה לתאונה נזקק התובע בשל מצבו לעזרה מוגברת ממשפחתו, ובנסיבות העניין אני פוסקת סך של 10,000 ₪ בגין עזרה לעבר.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:

41. התובע טען כי יש לפצותו בגין ההוצאות שנגרמו לו בראש נזק זה בסכום גלובאלי, הן לעבר והן לעתיד.

מנגד טוענת הנתבעת כי אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי כאמור, שכן התובע לא הוכיח את הוצאותיו, בפרט לנוכח העובדה כי כל הטיפולים הרפואיים להם נזקק עד כה הושטו לו במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים.

הגם שלא צורפו קבלות, יש להניח כח לתובע נגרמו הפסדים בגין נסיעותיו למוסדות הרפואיים השונים. לנוכח המסמכים הרפואיים שצורפו לתיק אשר יש בהם כדי להאיר את עיניי לגבי היקף הנסיעות, אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב הנסיעות לעבר על סכום גלובאלי של 5,000 ₪. לאור שיעור הנכות איני מוצאת הצדקה לפסיקת סכום כלשהו לעתיד.

אשר לרכיב ההוצאות הרפואיות, לא מצאתי אינדיקציה להוצאות שנגרמו לתובע בראש נזק זה, ולכן אני נמנעת מפסיקת פיצוי כלשהו בגינו.

כאב וסבל:

42. בהתחשב בנכות שנותרה אצל התובע, מחד גיסא, והתקופה הארוכה שבה היה מטופל בטיפולים שונים ובמהלכה סבל מכאבים ומהגבלות בתנועת הכתף כמתועד במסמכים הרפואיים, מאידך גיסא, אני פוסקת לתובע סכום של 35,000 ₪ בגין כאב וסבל.

אחרית דבר:

43. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין הפסדי השתכרות לעבר: 154,000 ₪

בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד: 150,000 ₪

בגין עזרה בעבר: 10,000 ₪

בגין הוצאות לנסיעות בעבר: 5,000 ₪

בגין כאב וסבל: 35,000 ₪

סה"כ: 354,000 ₪

44. מהסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30%, כך שסכום הפיצוי לתשלום יעמוד על סך של 248,000 ₪ (במעוגל).

לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ, וכן החזר הוצאותיו של התובע בגין אגרה (ראשונה) ושכר טרחה למומחים מטעמו (בכפוף להצגת קבלה) ולחלקו בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט, כאשר סכום ההוצאות משוערך מיום ההוצאה ועד היום.

45. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.