כללי;

1. בפניי תביעה כספית לתשלום סכום של 200,000 ₪.

2. ביום 23.11.2011 הטילה עיריית נהריה (להלן: "העירייה" או "הנתבעת") עיקול על חשבונו של התובע המתנהל בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף הרצליה פיתוח (146) שמספרו 200204 על סך 64,536.90 ₪.

3. העיקול הוטל בגין חוב ארנונה שלא שולם עבור דירת מגורים ברחוב הרצל 83/1 נהריה (להלן: "הדירה").

4. בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה הגב' קטי תיכון (להלן: "קטי") שכרה את הדירה וגרה בה עד לחודש יולי 1996 לטענתה, בעוד רישומי הנתבעת מצביעים על כך כי החזיקה בנכס משנת 1993 ועד לשנת 1998. בתקופה זו , כאמור, נוצר חוב ארנונה לזכות הנתבעת על פי חוק.

5. ע"פ תמצית מרשם האוכלוסין שצורף לכתב התביעה, כתובת המגורים של התובע בשנים הרלוונטיות לתביעה לא הייתה ברחוב הרצל 83/1 אלא בכתובות אחרות (בתל אביב מ- 10/1994 עד 9/1996, בהרצליה ב 12/1997, בנתיב השיירה ב 6/1998 ובנהריה עד 2003 בכתובת שאינה הרצל 83/1).

6. התובע וקטי תיכון ניהלו מערכת יחסים ממנה נולדו להם שלושה ילדים בשנים 1990, 1998 ו- 2000 ובשנת 2000 הם נישאו בנישואים אזרחיים.

7. בשלב יותר מאוחר החוב בגין דירת המגורים נרשם ע"ש משלם "תיכון קטי ובן זוגה" (כעולה ממכתב העירייה שנשלח לגב' קטי ולתובע לכתובתם ברחוב קישון 18 בכפר ורדים ביום 8.12.11), ומכאן העיקול על חשבונו של התובע.

8. העיקול על החשבון בוטל ביום 20.9.12, לאחר הגשת התביעה. העירייה שבה והטילה עיקול על חשבון התובע ב- 17.2.13 וזה בוטל ב- 5.5.13 מכוח החלטת ביהמ"ש ולבקשת התובע. אם כך, העיקול הראשון נמשך כ- 5 חודשים, והעיקול השני נמשך כ- חודשיים.

טענות התובע:

9. התובע טען בכתב התביעה כי, מעולם לא גר בדירה מושא החוב, ומעולם לא קיבל מכתב דרישה מהנתבעת לתשלום החוב.

10. התובע טען בכתב התביעה כי לאחר קבלת ההודעה מפקידת הבנק על הטלת העיקול, פנה לאחר זמן מה לעירייה על מנת לברר את פשר הטלת העיקול אולם לא קיבל תשובה עניינית מפקידי העירייה, וביום 4.12.2011 שלח מכתב ובו דרש נתונים. בתשובת העירייה נרשם כי החוב רשום ע"ש משלם "תיכון קטי ובן זוגה" ובו מודיעה העירייה כי קיים חוב שלא שולם על אף קיום הסדר.

11. במכתבו של התובע מיום 25.1.12 לעירייה טען כי מעולם לא גר בדירה מושא החוב במועדים הרלוונטיים להצטברותו של החוב הנטען וכי הוא נישא לקטי בשנת 2000. למכתב נטען כי צורפה תמצית מרשם האוכלוסין ותעודת נישואין. העירייה השיבה ביום 16.2.12 למכתב מיום 25.1.12 מפי הגב' שושנה תורג'מן, מנהלת הארנונה דאז, כי עם המצאת אישור נישואין כדין, יוסר העיקול, אך חובה של קטי שריר וקיים.

12. התובע טוען כי ביום 19.2.12 נשלח מכתב לעירייה בידי בא כוחו, לביטול העיקול ולמכתב צורפה תעודת נישואין. אך אף על פי כן, העירייה לא ביטלה את העיקול. נשלח מכתב נוסף ביום 23.3.12 אך גם הוא לא נענה ע"י העירייה ומכאן הוגשה תביעה לביהמ"ש.

13. התובע טוען כי הטלת העיקול גרמה לו נזקים כספיים בדמות:

א. פגיעה במוניטין, דמותו התגמדה ומעמדו בעיני הבאים עמו בקשר מסחרי פחת והוקשחו תנאי האשראי שניתנו לו.

ב. התרוצצות בין נושים שונים לשלם להם חובותיו במזומן, כגון :בזק, נטוויז'ין, כרטיסי אשראי, כביש 6 וכיו"ב מה שגרם לו לטרטורים בשל אי כיבוד הוראות הקבע שלו.

ג. התרוצצות בין מקבלי שיקים אותם הוציא מהחשבון, וחזרו מהסיבה כי החשבון "מעוקל", אחד משיקים אלו ניתן לפקודת פקיד שומה ובעקבות החזרת השיק זומן לפקיד השומה וספריו היו עלולים להיפסל.

ד. עוגמת נפש רבה, צער וסבל נגרמו לו בשל העובדה כי הבאים אתו בקשרי מסחר ושאר הספקים החלו לחשוש מעמידותו הכלכלית.

ה. נשא בתשלום של 5,850 ₪ בגין עמלות החזר שונים כתוצאה מהחזר הוראות קבע ושיקים.

ו. העיקול מנע ממנו שימוש בכרטיס אשראי והוא נאלץ להשתמש במזומנים בחו"ל, התנהלות מכבידה ומסוכנת.

14. התובע טוען כי במועד הטלת העיקול הוא לא חב לעירייה מאומה, ולכן היא פעלה ללא כל זכות שבדין ובחוסר תום לב כלפיו. לעיקול אין כל בסיס כלפיו שהוצא עבור חוב שאינו שלו אלא של קטי שבזמן הטלתו הייתה אישה זרה לתובע (סעיף 34 לסיכומים). התובע טוען כי הטלת העיקול על חשבונו מהווה התנהלות שרירותית וחסרת תום לב.

15. התובע טוען כי, למרות שהעירייה הודתה כי אינו חייב לה כספים, היא לא ביטלה את העיקול והיא הנציחה את נזקיו הרבים שפורטו לעיל. אי ביטולו של העיקול מהווה התנהלות בוטה מצד רשות ציבורית, המגלה ערלות לב, אדישות כלפי צרכיו הצודקים של האזרח שהוא בענייננו, התובע.

16. בנוסף, טוען התובע (סעיף 26 לכתב התביעה) כי: "התנהלותה השרירותית וחסרת תום הלב של הנתבעת כלפיו, התנהלות שהסבה לו את הנזקים המפורטים בכתב תביעה זה- מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, בגינה עליה לפצותו – ללא הוכחת נזק- בסכום של 100,000 ₪".

טענות הנתבעת:

17. הנתבעת טוענת בסעיף 14 לכתב ההגנה כי עם נישואיהם של התובע וקטי אוחדו מספרי הזהות שלהם יחד וכל התשלומים אשר היו על שם מי מהם בנפרד שויכו לתא המשפחתי החדש של שניהם יחד ומכאן העיקול. ובסעיף 19 לסיכומיה טוענת כי ע"פ רישומיה התובע חב לה כספים ורישומים אלו מהווים ראיה לנכונותם בהתאם להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות והתובע לא הצליח להוכיח אי נכונות הרישומים דהיינו שלא גר בדירה בתקופה שבה נוצר החוב. נהפוך הוא, עולה מהראיות כי התובע וקטי ילדו 3 ילדים ביחד 2 בטרם הנישואין ואחד בסמוך.

18. הנתבעת הכחישה קבלת המסמכים אודות תעודת נישואי התובע שנטען כי נשלחה ביום 19.2.12. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח כי לא היה שותף בנכס ולא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו וגם לא הוכיח טענותיו אודות לשון הרע. הנתבעת טוענת כי, התובע לא הוכיח את הנזקים אליהם טען ועדותו הינה עדות יחידה של בעל דין שאין לקבלה אלא מטעמים מנומקים ואין כך במקרנו.

19. הנתבעת טוענת כי במסגרת ההליכים בבית המשפט הסכים להגיש השגתו למנהלת הארנונה, אולם זו נדחתה והוא לא הגיש ערר ולכן שומת מנהלת הארנונה הפכה להיות סופית. דרך ההשגה קבועה בחוק ואין לעקוף אותה. טענת התובע כי לא החזיק בנכס דינה להידחות לאור העובדה כי לא מיצה את ההליכים בהתאם לחוק הערר. בנוסף, סעיף 3 לחוק הערר מעניק לביהמ"ש שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק" אף אם לא הוגשה השגה במועד רק אם מדובר בנושא עקרוני ובעל חשיבות כללית וחשיבות ציבורית ולא כך בענייננו ומסיבה זו יש לדחות את תביעתו. הנתבעת טוענת כי התכתובת שהוצגה מצביעה על כך כי מכתב הדרישה נשלח לתובע וגם לגב' קטי.

20. הנתבעת טוענת כי על מנת להוכיח פגיעה בשם הטוב יש תחילה להוכיח כעניין ראשוני ועקרוני את השם הטוב האמור ולא כך הדבר בעניין התובע שעיקולים הוטלו על חשבונו מדי פעם בפעם כפי שעלה מעדותו, ולכן העיקול מושא התביעה לא פגע בשמו הטוב של התובע. הנתבעת טענה כי כלל לא הוכח שמו הטוב של התובע בכל הנוגע לעיקולים שהוטלו אלא ההיפך הוא הנכון- עיקולים הוטלו על חשבונותיו מעת לעת.

21. בסעיפים 43 עד 49 לסיכומי הנתבעת מובאים ציטוטים של מספר פסקי דין בהם נקבעו פיצויים של עד 10,000 ₪ בגין תביעות של לשון הרע בגין עיקולים שהוטלו, והנתבעת מבקשת פסיקת פיצויים ברף האמור, ככל שביהמ"ש יחליט לקבל טענת לשון הרע של התובע.

הכרעה:

א. סמכות ביהמ"ש לדון בתביעת התובע:

22. בטרם אצלול לבדיקת טענות התובע, יש להכריע בסוגיית סמכותו של ביהמ"ש לדון בתביעה כפי שהוגשה בפניי. טענת "אינני מחזיק " מאוזכרת בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). מדובר על הסדר מיוחד.

סעיף 3 (ג) לחוק הערר קובע:

"(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

סעיף 3(ג) לחוק הערר שהובא לעיל קובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי להשיג על החיוב לפני מנהל הארנונה, בין השאר בטענה כי אינו מחזיק בנכס. על פי הוראות סעיף 3(ג) נקבעה סמכות מקבילה גם לבית המשפט להידרש לטענה זו.

בעניין זה כבר נקבע כי לביהמ"ש שיקול דעת רחב להתיר העלאת טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" גם אם לא הוגשה השגה במועד (ראה רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נגד גיא לוי בע"מ (פורסם בנבו)). הפסיקה הכירה בסמכותו הכללית של ביהמ"ש לדון, במקרים מסוימים בעניינים שהובאו בפניו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, בעיקר כשמדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (ראה עת"מ (מינהליים ת"א) 31871-01-10 ברוריה שגיא נגד עיריית ראשון לציון (פורסם בנבו, 15.3.2011) , וגם ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, 780-781 (2002)).

23. הפסיקה הרחיבה את העניינים הנכנסים בגדר מקרים שביהמ"ש מאפשר לדון בהם במסגרת תביעה אזרחית ולא במסגרת השגה מכוח סעיף 3(ג) לחוק הערר, ונקבע לא אחת כי מקום שמועלית טענה מפורטת של התרשלות העירייה יש לאפשר לדון בטענה זו במסגרת הליך אזרחי ולא בדרכי השגה מנהליים (ראה סקירה מרחיבה בתא (נצ') 56709-12-12 רוזנפלד תחנות דלק והשקעות בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, ניתן ביום 4.5.14, כב' השופט ע. טאהא; רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ. נתן זקס, פ"ד נב (2) 214 (1998); גם שיקולי צדק ומניעת עשיית עושר של הרשות שלא כדין על חשבון הנישום הינה נימוק להפעלת שיקול הדעת והתרת דיון בטענת אינני מחזיק בפני ביהמ"ש (ראה בש"א (שלום אשקלון) 5271/00 עזיזי אהרון נ. עיריית אשקלון (פורסם בנבו, 11.4.2002); שיקולים נוספים אם הוכח שהאזרח לא היה מודע להליכי השגה מנהליים .

ספק אם אחד החריגים האמורים אמנם התקיים בענייננו , אולם לטעמי, במקרים בהם טענת "אינני מחזיק" הינה הטענה העיקרית המועלית בתביעה, יש להתיר דיון בה בבית המשפט האזרחי (ראה ת"א ( ראה בעניין זה ת.א (שלום י-ם) 47317-12-13 עיריית ירושלים נ. אריה מזרחי (פורסם באתרים, 24.7.14) ועוד את תא (חי) 35413-11-16 נעימה נכסים בע"מ נ. עיריית חיפה- אגף הארנונה, (פורסם באתרים, 20.3.17).

משכך, מבחינת הסמכות העניינית, במקרנו, ומאחר שהטענה "אינני מחזיק" הינה הטענה המרכזית של התובע, ניתן לטעון אותה בפני בית משפט אזרחי והסמכות היא מקבילה גם אם לא מוצו הליכי הערר.

ב. האם העיקול הוטל כדין:

24. הדין מאפשר לעירייה להטיל עיקול על חשבונו של חייב בארנונה משלא שילם את חובו ונשלחו דרישות תשלום כאמור בפקודת המסים. אם יוכח כי התובע לא החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, משמע כי בעת הטלת העיקול לא היה קיים חוב נגד התובע והמסקנה היא העיקול הוטל שלא כדין בחשבונו;

ב.1. החזקה בנכס- על מי נטל ההוכחה:

25. התובע שעילת התביעה העיקרית שלו הינה כי "לא מחזיק בנכס" עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי לא היה מחזיק בנכס;

בפני ביהמ"ש נפרשו העובדות הבאות: במרשם האוכלוסין, כתובת הרשומה של התובע מעולם לא הייתה בהרצל 83/1; התובע נישא לקטי בשנת 2000 בנישואים אזרחיים, לתובע ולקטי 3 ילדים משותפים שנולדו ב- 1990, 1998 ו- 2000.

התובע הצהיר וגם העיד בפניי כי הוא לא גר בדירה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הוא תמך את עדותו בתמצית מרשם האוכלוסין לפיו לא גר בנכס בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

ע"פ סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין תשכ"ה - 1965: "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2" ; מכאן, שנוכח הצגת תמצית מרשם האוכלוסין לפיה כתובת מגורי התובע לא הייתה ברחוב הרצל 831/1 בנהריה, הדבר יוצר חזקה לפיה לא היה מחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, במקרה זה עובר נטל ההוכחה על הנתבעת להפריך את החזקה ולהביא ראיות מפריכות לפיהן, התובע החזיק בפועל בנכס מושא התביעה. (ראה ת"פ (עבודה ירושלים) 103/00 מדינת ישראל נ' שושנה שמריה (פורסם בנבו, 04.06.2002; ב"ל (אזורי י-ם) 11795-04-11 יחיא ג'יטאן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 19.02.2014).

26. אני סבור כי הנטל הבאת הראיות עובר לנתבעת, אך זו לא הציגה ולו בדל ראיה לכך שהתובע הינו מחזיק בנכס ועל יסוד איזה נתונים צורף לחוב בשלב מאוחר. רשות מקומית המבקשת לגבות ארנונה צריכה לברר את זהותו המדויקת של המחזיק בנכס. את דרישת התשלום עליה להפנות לאישיות המשפטית המחזיקה בנכס.

ראשית, הגב' שוש תורג'מן העידה בפניי כי חברת מילגם היא זו שביצעה את החקירות, חברה שאינה קיימת עוד לפי עדות הגב' שוש, דוחות חקירה לא הוצגו בפניי ולכן, עדות זו אין בה כדי להפריך את החזקה לעיל.

שנית, הנתבעת טענה כי כתמיכה לטענתה אודות מגורי התובע, בזמנים הרלוונטיים לתביעה לתובע וקטי נולדו ילדים משותפים; גם אם הוכח בפניי כי התובע וגב' קטי היו בקשר זוגי בתקופה הרלוונטית לתביעה ואף אם נולד להם ילד משותף באותה תקופה, אין בכך די כדי להפריך את חזקת הרישום; זוגות רבים בוחרים לחיות בדרכים שונות והולדת ילד אינה ראיה כי בני הזוג גרים ביחד.

שלישית, אין כל עילה בדין המסמיכה את הנתבעת לצרף את התובע לחוב עבור הדירה רק מעצם היותו בן זוגה. חוב ארנונה מוטל על "המחזיק" (סעיף 1 לפקודת העיריות וסעיף 1 לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א-1950: "אדם המחזיק בנכסים כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...". המחזיק לצורך חיוב בארנונה פורש בפסיקה כמי שבנסיבות העניין הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס כאשר השאלה נענית לפי מבחן עובדתי ולא משפטי. "בעל הזיקה הקרובה ביותר הוא זה שעושה שימוש פיזי בנכס ונהנה ממנו בפועל (ולמצער מי שיכול בכוח ליהנות מהנכס באופן זה). ראה למשל בר"ם 7856/06 איגוד ערים איילון (ביוב ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (מאגר נבו). על פי המבחן שצוין לעיל, כמובן שיכול להיות יותר ממחזיק אחד בו זמנית. כך בוודאי משעה שמדובר על בני זוג המתגוררים יחדיו בנכס מזה שנים ואין זה משנה כלל למי מוקנית הבעלות בדירה: לבעל, לאישה או לשניהם. דין הארנונה המהותי מטיל החיוב בארנונה על שניהם לתקופת החזקה בנכס ואין לעניין זה דבר וחצי דבר עם חזקת השיתוף אליה הפנה ב"כ הנתבעת" (השופט פרידמן ב תא"מ (שלום חי') 17115-05-09 לוטפיה נעאמנה נ' מועצה מקומית עראבה (פורסם בנבו, 07.10.2010).

לאור המקובץ לעיל, אני קובע כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו כי לא היה "מחזיק" בדירה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה.

ב.2. דרישות התשלום;

26. בשולי דבריי, ועל אף שפסק דין זה מתמקד בטענתו העיקרית של התובע לכך שמקור הפגם בעיקול הינו עובדת אי קיום חוב בהיותו לא מחזיק בדירה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אתייחס גם לעניין משלוח דרישת התשלום לתובע שיכולה בפני עצמה להוביל לקביעה כי העיקול הוטל שלא כדין;

התובע לא טען בהרחבה לעניין אי קבלת דרישות התשלום שנשלחו כבר באוקטובר 2010, עיון במסמכים מעלה כי הנתבעת לא צירפה דרישת תשלום כלשהי שנשלחה לתובע במהלך השנים למעט מסמך אחד מיום 24.10.2010 שנשלח ל "קטי ואוליבר אליעזר", במכתב זה קיימת דרישת תשלום בגין הדירה מושא התביעה, מספר המשלם הינו מספר תעודת הזהות של קטי ולא של התובע.

לא ברור מתי החליטה הנתבעת כי התובע מחזיק בנכס ומתי התחילה לחייב אותו בגין חוב הארנונה. אומנם היא מוסמכת לשנות רישומי הנישומים מכוח הוראות הפקודה אך עליה לפעול לפי הוראות הפקודה ולהמציא לתובע שומת ארנונה, ולאחר מכן דרישת תשלום ורק אם התובע לא נענה, היא יכולה לעבור למסלול פעולה מכוח פקודת המסים. העירייה המציאה לתובע תדפיס פעולות בתיק עבור הדירה, וממנו לא ברור לאן נשלחה הדרישה מיום 24.10.2010 ולא רשום כלל ליד רישום משלוח הדרישה את הכתובת אליה נשלח המכתב. מלבד מכתב זה העירייה לא הראתה כי המציאה שומה כלשהי לתובע ולא דרישת תשלום כלשהי בטרם משלוח ההתראה לפעול לפי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המסים.

לפי דברי המלומד רוסטוביץ בספרו "ארנונה עירונית", עמ' 1074 , כל עוד התובע לא ידע על קיום החוב משום שלא נשלחה לו שומת ארנונה ודרישת תשלום, אין לנקוט נגדו בהליכי גבייה על פי פקודת המסים. מכאן שעיקול שהוטל ללא משלוח שומת ארנונה ודרישת תשלום אינו כדין. יש לומר כי גם אם אקבל את הטענה לפיה דרישת התשלום מיום 24.10.2010 הגיעה לידי התובע, עדיין אין מדובר בדרישה שממלאת אחרי הוראות החוק מאחר ולעניין דרישת התשלום קיימת חובה לשלוח דרישה הערוכה לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות המסים (גביה) תשל"ד – 1974, כאשר בין היתר בראש הדרישה יש לרשום שם החייב, מספר הזהות/התיק ואת זיהוי הנכס (רוסטוביץ, עמ' 1079- 1080). ובמקרנו דרישת התשלום כללה תעודת זהות של "קטי" ולא של התובע, ועל כן אינה עומדת בדרישת סעיף 4 לפקודת המסים. וגם מסיבה זו יש לקבוע כי העיקול הוטל שלא כדין. דהיינו גם בהנחה שאותה דרישה התקבלה אצל התובע, היא ערוכה שלא כדין ולא ניתן לפעול בהתאם לה.

ג. לשון הרע:

27. התובע טוען כי הטלת העיקול בבנק הסבה לו נזקי מוניטין ופגיעה בשמו הטוב, גם מול הספקים איתם הוא בקשר עסקי וגם מול נותני האשראי, היא הייתה אדישה כלפיו וגם לאחר שהבטיחו לו להסיר את העיקול לאחר המצאת תעודת נשואים כדין, היא לא עשתה זאת והעיקול המשיך להסב נזקים רבים.

הנתבעת כאמור לעיל, הכחישה וביקשה לדחות את טענות התובע וטענה כי על מנת להוכיח פגיעה בשם הטוב, יש תחילה להוכיח כי היה שם טוב, לאור עיקולים שהוטלו בעבר על חשבונו של התובע אין לומר כי הוא נהנה משם טוב ולכן בעצם לא הייתה פגיעה בו. בנוסף, טענה הנתבעת כי מאחר והיה קיים חוב בעת הטלת העיקול ולא היה קיים פוטנציאל נזק (לאור העדר שם טוב), אין מקום לפסוק כי היה פרסום לשון הרע .

לחילופין, כאמור, הנתבעת טענה כי ככל ויקבע כי יש לפצות את התובע, הפיצוי הראוי נעם בין 3,500 ₪ עד 10,000 ₪ (ראה סעיפים 43 – 49 לסיכומיה).

28. באשר לשאלה אם הטלת העיקול על חשבון הבנק עשויה להוות "לשון הרע" – דומה שהתשובה חיובית, שכן העיקול מציג את בעל החשבון כמי שאיננו פורע את חובותיו, והדבר עלול לבזותו או לפגוע במשלח ידו. אפנה כאן למספר פסקי דין אשר בכולם נפסק כי הטלת עיקול על חשבון בנק עולה כדי "פרסום לשון הרע" (בכפוף להגנות אפשריות): ע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.2011); ע"א (מחוזי ירושלים) 33073-07-12‏‏ עיריית ירושלים נ' שגב (6.1.2013); ת"א (שלום חיפה) 26845-10-12 ת"א (שלום נצרת) 15583-10-11 כהן נ' עיריית נצרת עילית (17.01.2014); תא"מ (שלום ירושלים) 628-11-12 חי אלא נ' עירית ירושלים (11.07.2013); ת"א (שלום תל-אביב) 17615-03-10 גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו (24.2.2011); ת"ק (ירושלים) 22219-08-13 פקשר נ' חברת הגיחון (04.02.2014); ת"ק (קריות) 34409-07-13 אטיאס נ' יאסין (09.11.2013).

לכן, באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבון הבנק של פלוני, ללא כל הצדק, עשויה להוות פרסום של לשון הרע. מכאן, שהטלת העיקולים על ידי העירייה בנסיבות המקרה דכאן, נכנסת תחת הגדרת "פרסום לשון הרע", ובוודאי שהדברים נכונים לגבי התובעת, אשר ברי כי אין לה כל קשר לחוב ביצחק שדה, או לכל חוב אחר שנוצר במסגרת תפקידו של התובע ככונס נכסים.

29. יודגש, אין אומר הדבר כי בכל מקום בו מוטל עיקול, קמה מניה וביה עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שהרי במובחן מפרסומים אחרים, הטלת עיקול הינה פעולה לגיטימית, אשר נקבעה בדין ואמורה לסייע לנושה בגביית חובותיו. הטלת עיקול, אפוא, תקים עילה על פי חוק איסור לשון הרע, רק מקום בו ימצא כי היא נעשתה שלא כדין. (ראה ת"א (שלום טב') 37418-01-15 פאי נפט לישראל בע"מ נ' מועצה מקומית יבנאל (פורסם בנבו, 09.11.2016)).

30. לטעמי, עצם הטלת עיקול בחשבון הבנק של התובע (וגם אם הוא לא העיקול הראשון וגם אם מדובר באדם שהוטל על חשבונו עיקולים בעבר) יש בה כדי להציג את התובע באור שלילי בעיני "האדם הסביר", כבעל חוב ארנונה כלפי הנתבעת, המתחמק מתשלום חובותיו (שהרי אם לכאורה היה משלם את חובו לא היה מוטל העיקול). דבר הטלת העיקול בחשבונו יש בו, מבחינה אובייקטיבית, פוטנציאל להשפלתו בעיני הבריות ולפגיעה בשמו הטוב, ובעיקר כשהתובע מנהל עסקים באמצעות חשבונו.

31. נוכח העובדה כי הוכח שהעיקול הוטל שלא כדין, דהיינו כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו כי בעת הטלת העיקול הוא לא החזיק בדירה, משמע כי לא היה לו כל חוב בגין הדירה ולכן הוטל עיקול שלא כדין על חשבונו, ומי שאחראית לפעול הזו הינה הנתבעת.

מכאן, שהטלת העיקולים על חשבונות הבנקים של התובעת 1 מהווה לשון הרע נגדה כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

נוסף לכך, וכאמור לעיל, מתקיים יסוד הפרסום, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח על ידי הנתבעת לבנק התובע, נראה ע"י פקידת הבנק שיצרה קשר עם התובע ומסרה לו עובדת הטלת העיקול.

נשאלת השאלה האם עומדת לנתבעת הגנה כלשהי לפי חוק איסור לשון הרע. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם ועל בסיס קביעותיי לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין בפי הנתבעת כל הגנה על פי החוק, שעשויה הייתה להצדיק את הפרסום הפוגע כנגד התובע.

הנתבעת טענה כי מדובר בפרסום אמת, דהיינו כי קיים חוב נגד התובע וכי הוטל מכוח סמכותה שבדין. בנסיבות שבפניי, בהם הגעתי למסקנה כי בזמנים הרלוונטיים התובע לא החזיק בנכס נשוא העיקול ולא חב כל חוב של ארנונה לנתבעת, לא הייתה לנתבעת סמכות כדין להטיל את העיקולים.

ראו בהקשר זה את דבריו של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), בעמ' 204: "ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך". (עוד ראו: ע"א (מח' ים) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (ניתן ביום 24.3.2011)).

מאותם הטעמים אין הנתבעת רשאית ליהנות מהגנת אמת בפרסום. בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הגנת אמת בפרסום מבוססת על פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי. משבאתי למסקנה כי העיקולים הוטלו שלא כדין, אין בפרסום האמור כל אמת שיכולה לשמש כאצטלה עבור הנתבעת.

לסיכום, הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע, ולא נמצא בפיה כל הגנה על פי חוק איסור לשון הרע, שעשויה הייתה להצדיק את הפרסום הפוגע.

32. הפיצוי:

לאחר שנקבע לעיל כי הטלת עיקול שלא כדין בחשבון בנק של מי שאינו החייב, מהווה פרסום לשון הרע, וכן לאחר שנקבעה שאלת האחריות לפרסום, עולה שאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

לעניין הנזק הישיר עתר התובע לחייב את הנתבעת בסך 100,000 ₪ פיצויים בגין נזק ישיר שנגרם מהטלת העיקול. בכתב התביעה (סעיף 26 ו-27) לא הגדיר את מהותן, אך בתצהירו טען כי נגרמו לו הפסדים עקב הטלת העיקול .

התובע לא הציג כל ראיה על נזק שנגרם לו, בתצהירו ובעדותו לא הובאו הוכחות לעניין הנזק שנגרם לתובע עקב הטלת העיקול, מלבד העלאת טיעונים כללים בדבר ההפסד שנגרם לו, אך לא הוצגו ראיות ביחס לנזק הישיר עקב העיקול ואיך כומת הנזק על ידו בסך 100,000 ₪ , בהעדר הוכחה למרכיב הנזק, דינה סעד זה להידחות.

ברור הוא, שלצורך קבלת פיצוי מכוח פקודת נזיקין יש להוכיח נזק בפועל – ונזק שכזה לא הוכח . אין בתצהיר או במסמכים שצורפו עדות לקיומו של נזק ישיר שנגרם , לכל היותר יש נסיבות(כגון החזרת שיקים) שיש לשקלל בעת פסיקת הפיצוי ללא הוכחת נזק.

משכך, הנני דוחה את הסעד של פיצוי ישיר מפעולת הטלת העיקול.

לעניין עתירת התובע לכפל פיצוי מהפיצוי הסטטוטורי שנקבע בחוק ע"ס 100,000₪, וזאת בשל הפגיעה הגדולה שנגרמה לו לטענתו, מהטלת העיקול.

לטענתו, בית המשפט צריך להתחשב בעוגמת הנפש שנגרמה לו בכך שלאורך תקופה ארוכה לא היה לו כרטיס אשראי, לא יכול להשתמש בהוראות קבע ולא בשיקים, נאלץ להתרוצץ בין ספקים ונושים כדי לכסות הוראות קבע שחזרו ושיקים שחזרו, וכן חברות שהיה בקשר איתם בחו"ל היה להן קושי להעביר אליו את הכספים המגיעים לו לאור קיום עיקול בחשבון. בנוסף, עצם הטלת עיקול על חשבון התובע מציג אותו באור שלילי במערכת הבנקאית ומשפיע על דירוגו כלקוח, ויש בו כדי להשפיע על יחס הגורמים העסקיים איתם הוא בקשר עסקי על תנאי האשראי שבפועל הוקשחו כתוצאה מהעיקול שהוטל על חשבונו. אין צורך להכביר במלים על חשיבות ניהול חשבון תקין במיוחד לאדם שמנהל באמצעותו עסקים עם גורמים שונים ובין היתר עם חברות חוץ.

אומר כי , לדידי, אין תחולה לסעיף 7 א (ג) העוסק בפסיקת כפל הפיצויים שכן לא הוכח כי הפרסום היה בכוונה לפגוע. מדובר במקרה בו הפרסום נעשה ברשלנות, אך לא בכוונה. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע ולהחילה גם בפסיקה האזרחית רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.8.2008).

בבוא בית המשפט להכריע בעניין שיעור הפיצוי אותו הוא רשאי לפסוק ללא הוכחת נזק ע"י הניזוק, שיכול שיהא בסכום נמוך מהרף שנקבע באותה הוראה בחוק, יש לבחון בין השאר את היקף הפגיעה בניזוק בהתחשב במעמדו בקהילתו, היקף הפרסום ותקופתו ובהתנהגות הניזוק לפני ולאחר הפרסום על מנת לעמוד על נזקו ראו: רע"א 7943/01 נור נ' יערי ( 16/10/01) ת.א. (מחוזי נצרת) 643/97 חברת ארמן הגמון (קיסר אל מוטראן) בע"מ נ' חורי (29/12/05).

עוד נתתי את הדעת לסכומי הפיצויים שנפסקו במקרים שנדונו בפסקי הדין בעילה דומה וחלקם אוזכר על ידי בסעיף 28 לעיל: בת"א (שלום נצרת) 15583-10-11 - נפסק פיצוי בסך 15,000 ₪; בתא"מ (שלום ירושלים) 628-11-12 – 15,000 ₪; בת"א (שלום חיפה) 26845-10-12 - 10,000 ₪; בע"א (מחוזי ירושלים) 33073-07-12‏‏ - 5,000 ₪; בע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10 - 5,000 ₪; בת"ק (שלום קריות) 34409-07-13 – 3,000 ₪; בת"א (שלום ירושלים) 11374/09 - 3,000 ₪; ובת"ק (שלום ירושלים) 22219-08-13 - 1,000 ₪ .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ואת מכלול הנסיבות הקשורות להטלת העיקול מושא התביעה: גובה העיקול, מועד הטלת העיקול, מועד ביטול העיקול, משלח ידו של התובע, מהות הפרסום ותפוצתו ופוטנציאל הפגיעה שבו על שמו הטוב של התובע, החזרת שיקים מסיבת עיקול (על אף שלא הוכח על ידי התובע כי העיקול שהוטל הוא העיקול היחידי על חשבונו) נחה דעתי להעמיד את הפיצוי ע"ס 10,000 ₪.

התובע ניסה להאדיר את נזקו ולכלול פיצוי שלא הוכח, ולדרוש כפל פיצוי בהתאם להוראות סעיף 7(א) (ג) לחוק, כשברור שאין כוונה לפגוע בו מצד העירייה ובכך להגדיל את סכום האגרה שלא לצורך. להוסיף את התנהלותו, לו היה ממציא את המסמכים שנדרש להמציא בדרך שביקשה העירייה.

בפסיקתי סכום זה הבאתי בחשבון שהנני מבטל את ההוצאות שנפסקו לחובת התובע בגין מחדליו בניהול התביעה מיום 12/4/16 . סכום הוצאות שוקלל על ידי בעת כימות הסכום שהנני פוסק לטובתו . סכום ההוצאות מיום 12/4/16 מבוטל בזאת.

33. סוף דבר ;

אשר על כן אני מקבל את התביעה באופן חלקי בלבד ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 10,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע החזר אגרה בסך 1,000 ₪ ( לא הייתה הצדקה לסכום התביעה המפורז)

ותישא בשכר טרחת עו"ד בסך 1,755 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ד' אב תשע"ז, 27 יולי 2017, בהעדר הצדדים.