11 אוגוסט 2013

1. לפנינו תביעת התובע כנגד הנתבעת לתשלום בגין פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, תמריץ אי היעדרות, והפרשות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין לקרן פנסיה, אבדן כושר עבודה, קרן נכות מקצועית וקרן השתלמות. סכום התביעה הוא 286,773.

2. הנתבעת היא חברה העוסקת בביצוע עבודות בנייה. אין מחלוקת כי חלים על הנתבעת ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף הבנייה, כפי שהיו בתקופות הרלבנטיות לתביעה.

3. התובע יליד 1979. אביו של התובע היה בתקופה הרלבנטית לתביעה בעל מניות עיקרי בנתבעת, ואף שימש בה כדירקטור ונשא בתפקיד ניהולי בנתבעת מראשית שנות ה-90 ועד סוף שנת 2010 (סעיף 5 לתצהירו של מר זגורי יניב, אשר היה סמנכ"ל ומהנדס הנתבעת בתקופה הרלבנטית). עוד יצוין, כי אביו של מר יניב זגורי, מר אשר זגורי, אף הוא בעל מניות בנתבעת.

טענות הצדדים

4. התובע טען כי החל לעבוד באופן חלקי בנתבעת כבר בשנת 1995, וברצף החל מחודש מרץ 1999 ועד ספטמבר 2009; דהיינו 10 שנים ו-7 חודשים. התובע טען, כי החל את דרכו כפועל פשוט, אך בארבע השנים האחרונות עסק בתפקידי ניהול. בשנת 2006 אף מונה כסגן מהנדס החברה (ראשי) וראש הזרוע הביצועית של הנתבעת. התובע טען, כי הנתבעת לא שילמה לו את הזכויות שהגיעו לו על פי דין, ולאחר שפנה אל מנהל הנתבעת בראשית 2009 כדי לקבל את זכויותיו, פיטרה אותו הנתבעת בספטמבר 2009, בתירוץ שנקלעה לקשיים כלכליים, זאת ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.

התובע טען, כי במהלך עבודתו הנתבעת לא הפרישה לו את ההפרשות שהיה עליה להפריש מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה, המגיעות ל-23.3% ממשכורתו: 12% הפרשות לפנסיה; 2.5% לדמי מחלה; 1.3% לקרן נכות מקצועית; ו-7.5% לקרן השתלמות.

התובע טען עוד, כי הנתבעת לא שילמה לו תמריץ אי העדרות מכוח ההסכם הקיבוצי. בעניין זה טען התובע, כי משך כל תקופת עבודתו לא נעדר מן העבודה אף לא יום עבודה אחד, אלא בהוראת הנתבעת. לפיכך, הוא זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות בגין כל אחד מחודשי עבודתו.

5. הנתבעת טענה כי התובע הועסק על ידה רק מחודש אוקטובר 2007 ועד לחודש ספטמבר 2009, דהיינו תקופה של שנתיים ימים. הנתבעת הכחישה שהתובע עבד בתקופות שקדמו לאוקטובר 2007. בין היתר טענה הנתבעת, כי בתקופות אלו היה התובע חייל בשירות סדיר, עוד קודם לכן היה עתודאי ולמד לימודי תעודה משך שנתיים של הנדסאי אלקטרוניקה, ולאחר שירותו הצבאי היה סטודנט להנדסה משך ארבע שנים. במקביל, במהלך לימודיו התובע אף בנה את ביתו. לפיכך, ממילא לא יתכן שיכול היה לעבוד בתקופות אלה בנתבעת, כטענתו. הנתבעת טענה כי אביו של התובע, אשר היה מנהל, דירקטור ובעל שליטה בנתבעת, דרש להעביר לתובע – בנו – כספים מן הנתבעת, באמצעות תלושי שכר, זאת למרות שהתובע לא היה עובד של הנתבעת כל אותה תקופה. בתחילה, כאשר היה חייל, מדובר היה ב"דמי כיס", ולאחר מכן סייעו הכספים במימון לימודיו של התובע. לטענת הנתבעת, נוכח מעמדו של האב, מילאה הנתבעת אחר הוראותיו, העבירה כספים לתובע ואף הוציאה תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת, אין בכך כדי לשנות את העובדה שהתובע לא היה עובד שלה אותו זמן.

הנתבעת טענה כי נוכח עיסוקיו של התובע באותן תקופות, כפי שפורט לעיל, גם אם ייקבע בניגוד לעמדתה כי התובע הועסק על ידה, אין לקבל את טענת התובע, כי לא נעדר מעבודתו. לפיכך, יש לקבוע כי אין הוא זכאי לקבל תמריץ אי היעדרות בגין תקופות אלו. הנתבעת טענה עוד, כי התובע אינו זכאי לקבל סכומים כלשהם בגין תמריץ אי העדרות גם נוכח ההלכה כי תמריץ זה כלול בשכר שמקבל העובד על פי טבלאות השכר המפורטות בהסכם הקיבוצי.

ביחס לסיום העבודה, הנתבעת טענה כי התובע הוא שיזם את סיום עבודתו והודיע על התפטרותו ולפיכך לא היה זכאי לפיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת. לחלופין טענה הנתבעת כי תביעת התובע לפיצויי פיטורים ביחס לתקופה הקודמת לשנת 2004 (כולל) – התיישנה.

6. מן האמור עולה כי הצדדים חלוקים בשלושה עניינים עיקריים. הראשון – מה היתה תקופת העסקתו של התובע בנתבעת; השני – מה היו נסיבות סיום עבודת התובע; והשלישי – מהן הזכויות להן זכאי היה התובע בתקופות עבודתו בנתבעת, והאם שילמה לו הנתבעת זכויות אלה.

הכרעה

תקופת העסקתו של התובע

7. אין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבעת בתקופה שמחודש אוקטובר 2007 ועד לחודש ספטמבר 2009. השאלה היא, האם הועסק התובע עוד קודם לכן על ידי הנתבעת, האם מדובר היה בהעסקה ברצף, ומה היה היקף משרתו של התובע.

8. לתמיכה בטענתו כי הועסק על ידי הנתבעת ברציפות הגיש התובע תלושי שכר שהפיקה הנתבעת לתקופה שמחודש 3/99 ועד 4/04 ולתקופה שמחודש 10/07 ועד 9/09 (נספח א' לתצהיר התובע), מהם עולה כי מועד תחילת העסקתו הוא 1.3.99; על פי דו"ח של הביטוח הלאומי "תקופות דיווח ושמות מעסיקים" (נספח ב' לתצהיר התובע; להלן: דו"ח הביטוח הלאומי, או הדו"ח), הנתבעת דיווחה על התובע כמועסק על ידה בשנים 2005 – 2008; מתדפיס חשבון בנק לשנת 2004 (נספח ג' לתצהיר התובע), עולה כי במהלך שנה זו הופקדה משכורת חודשית בחשבונו של התובע; במכתב המלצה מטעם הנתבעת, אשר ניתן לו עם סיום עבודתו בשנת 2009 (נספח ד' לתצהיר התובע), נאמר במפורש כי התובע הועסק על ידי הנתבעת במהלך תקופת לימודיו ועוד קודם לכן, וכי עם סיום לימודיו מונה כסגן מנהל חברה (ראשי) וראש הזרוע הביצועית של הנתבעת משנת 2006. לטענת התובע, גם ממכתב זה ניתן ללמוד כי הועסק בתקופת שירותו הצבאי ובתקופת לימודיו.

9. הנתבעת לא הכחישה ששילמה לתובע סכומי כסף במהלך השנים, אך לטענתה היה זה בשל דרישת אביו של התובע, אשר היה אותה עת בעל שליטה בנתבעת, עקב העובדה שהחזיק ב-40% ממניות הנתבעת (סעיפים 25, 35 לתצהירו של מר זגורי). מר זגורי אף העיד על כך בעדותו לפנינו (פרוטוקול עמ' 23 ש' 18-23; עמ' 24 ש' 17-24, 28-29; עמ' 25 ש' 1-6). בשל דרישת האב אף הופקו תלושים לתובע, למרות שלא היה עובד של הנתבעת. הנתבעת טענה לפיכך כי אין לראות בתלושי השכר והדיווח לביטוח הלאומי כמשקפים את המציאות. באשר למועד תחילת העבודה המופיע בתלושים, הנתבעת טענה כי מדובר בעניין טכני, שכן די שהתובע עבד יום אחד במהלך 1999, על מנת שהמערכת תשוב ותגדיר יום זה כמועד תחילת העבודה. ממילא אין בכך כדי ללמד על עבודה ממושכת או רצופה.

10. התובע הודה כי אביו היה בעל מניות בנתבעת (סעיף 3.2 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית ניסה לטעון שאביו לא היה בעל 40% מן המניות, אך הודה כי מספר מניותיו פחת רק לאחר סיום עבודת התובע. התובע אף הודה שאביו כיהן כדירקטור בנתבעת (פרוטוקול עמ' 1 ש' 11-16).משכך אבי התובע הינו עד מהותי בתיק זה אשר יכול היה לשפוך אור הן על טענות התובע והן על טענות הנתבעת ביחס לדרישות אביו של התובע, אותן הכחיש התובע מכל וכל. התובע אף ציין בעדותו כי אביו היה מעורב בחלק מן הפרויקטים בהם עבד התובע עבור הנתבעת (פרוטוקול עמ' 18 ש' 24-25). לפיכך, לכאורה יכול היה אביו להעיד על כך ולחזק את טענת התובע, כי עבד במהלך לימודיו ובמהלך שירותו הצבאי. למרות זאת, התובע לא הביא את אביו להעיד מטעמו. כשנשאל מדוע לא הביאו, ענה התובע "זה עניין שלו. הוא גם לא רוצה לבוא" (פרוטוקול עמ' 18 ש' 24-27).

עוד נציין בעניין זה, כי דווקא הנתבעת ביקשה להביא את האב לעדות, ולבקשתה הוצאה לו הזמנה אותה היה על הנתבעת להמציא במסירה אישית (ראו החלטה מיום 2.5.13). אלא שהנתבעת הודיעה לבית הדין, כי לא עלה בידה להמציא את ההזמנה לאביו של התובע, משזה סירב לקבלה.

11. בעניין אי הבאת עד נקבע כבר כי "הלכה היא, כי אי-הבאת עד רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו..." (ע"ע (ארצי) סוזי וסילבסקי – ריביירה יצור ושיווק רהיטים בע"מ (17.10.10) (להלן: עניין וסילבסקי); ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (26.8.12)). משלא הביא התובע את העד אשר יכול היה לתמוך בגרסתו ביחס לתקופת עבודתו, במיוחד כאשר העד הוא אביו, ואף לא הציג הסבר סביר לאי הבאת העד, חזקה היא כי עדות האב לא היתה תומכת בגרסת התובע.

עוד נציין, כי לא מצאנו שדו"ח הביטוח הלאומי אותו הגיש התובע, מחזק את טענותיו. בעניין זה יש ממש בטענת הנתבעת, כי אמיתות המסמך לא הוכחה, ואף לגופו של עניין אין לקבל את האמור בו, שכן על פניו הוא אינו מדויק. זאת, כיוון שעולה מן המסמך לכאורה כי התובע לא עבד כלל בשנת 2009, כאשר אין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבעת בשנה זו משך 9 חודשים. לאור זאת, אין הדו"ח מהווה הוכחה לכך שהתובע עבד בתקופות שקדמו לאוקטובר 2007.

12. מעבר לאמור לעיל, לאחר שבחנו את העדויות והראיות אשר הובאו לפנינו, לא מצאנו כי התובע הוכיח שהועסק על ידי הנתבעת בתקופה שמ-3/99 ועד 10/97 או שביצע עבודה כל שהיא.

13. מן הראיות עלה כי עד שנת 2007 היה התובע עסוק במסגרות שונות, אשר דרשו חלק ניכר מזמנו - אם בלימודים גבוהים או בשירות צבאי סדיר. התובע העיד, כי דחה את תחילת שירותו הצבאי לגיל 21, שכן היה עתודאי (פרוטוקול עמ' 7 ש' 15-21). לאחר מכן היה חייל בשירות סדיר בבסיס חיל האוויר בתל נוף, ולאחר מכן למד לימודי הנדסה במכללה האקדמית על שם סמי שמעון. התובע טען בעדותו כי הוא אינו זוכר מתי בדיוק סיים את שירותו הצבאי או מתי החל את לימודיו ומתי סיים אותם. עם זאת, בדו"ח הביטוח הלאומי צוינו התקופות בהן היה התובע במסגרת צבאית ולימודית, כאשר הצדדים לא חלקו על האמור בדו"ח לעניין זה:

3/2000 - 10/2003: התובע שירת כחייל בשירות סדיר;

1/2002 – 12/2002: התובע היה חייל בשל"ת (שירות ללא תשלום);

10/2003 - 9/2007: התובע היה סטודנט במכללה האקדמית להנדסה.

כאמור, מעדותו של התובע עלה כי טרם גיוסו למד הנדסת מכונות. בשים לב לכך שהתובע התגייס בשנת 2000, המסקנה היא כי בשנת 1999 ועד לגיוסו היה התובע סטודנט להנדסת מכונות.

14. התובע הציג גרסאות שונות ביחס להיקף המשרה שעבד בנתבעת. בתחילה טען כי עבד "בכל התקופה". לאחר מכן טען שבזמן שירותו הצבאי עבד "און אנד אוף", בידיעת הצבא וכי משך שנה שלמה במהלך השירות הצבאי היה "בגימלים" ובתקופה זו עבד. עוד הוסיף, כי משך כל תקופת לימודיו עבד במשרה מלאה (ראו עדות התובע בדיון מיום 9.1.13, פרוטוקול עמ' 1 ש' 14-19). בתצהירו הדגיש התובע כי במהלך כל תקופת העסקתו לא החסיר יום עבודה אחד, אלא בהוראת הנתבעת (סעיף 7.4.1. לתצהיר התובע).

עם זאת, בחקירתו הנגדית, משעומת התובע עם השאלה כיצד יתכן שהגיע מידי יום לעבודה בתקופת הצבא ובתקופת לימודיו, שינה התובע את גרסתו וטען שהן בתקופת שירותו הצבאי והן בתקופת לימודיו לא הגיע לעבודה מידי יום, אלא קיבל שכר ביחס למה שעבד (פרוטוקול עמ' 7 ש' 5-6, 26-29; עמ' 14 ש' 8-10, 29-31).

ביחס לתקופת לימודיו, עלה מן המסמכים שהועברו על ידי המכללה האקדמית על שם סמי שמעון (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) כי לתובע היתה מערכת שעות עמוסה למדי מדי יום ולמשך כל היום. התובע העיד אמנם ש"חוץ משיעורי חובה לא הלכתי כל כך ללימודים" (פרוטוקול עמ' 13 ש' 10), אך לאחר מכן אמר "אי אפשר ללמוד הנדסה בלי ללכת. הייתי בשיעורי תגבור..." (פרוטוקול עמ' 14 ש' 30).

התובע לא ידע להגיד כמה ימים החסיר בשל לימודיו אך הבהיר כי לא הגיע לעבודה מידי יום בשל לימודיו: "ברור שהיו ימים שלא הייתי. אני לא זוכר. היומנים אצל החברה". כשנשאל כמה ימים החסיר, ענה "זה תקופה של 4 שנים לימודים. לא יודע." (לעיל, עמ' 13 ש' 25-30).

15. התובע נשאל גם האם הגיע כל יום לעבודה בזמן שירותו הצבאי והשיב "אני אמרתי שהגעתי כל יום? ... לפי מה שהגעתי כך קיבלתי שכר." (פרוטוקול עמ' 7 ש' 26-29). התובע אף הודה בחקירתו הנגדית כי בניגוד לאמור בתצהירו, לא היה לו אישור מן הצבא לעבוד בתקופה שהיה בגימלים. לטענתו, לא היה צריך אישור. עם זאת, הודה כי כלל לא ביקש אישור (לעיל, עמ' 10 ש' 18-21).

16. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית הודה התובע כי במהלך תקופת לימודיו, בשנה השלישית או הרביעית, בנה את ביתו הפרטי, כאשר הבניה נמשכה שנה וחצי - שנתיים (פרוטוקול עמ' 17 ש' 24-28).עוד ציין התובע, כי הוא ואביו ניהלו את פרויקט בנית ביתו (לעיל, עמ' 18 ש' 5-6). התובע הוסיף, כי התמורה שניתנה לקבלן תמורת בניית ביתו של התובע, שולמה בכספים של הנתבעת: "הבאתי קבלן ושולם על ידי החברה. אלו כספים שהעברתם." (עמ' 17 ש' 31).

17. עולה מן האמור לעיל, כי בין השנים 1999 ועד 2007, היה התובע במסגרות שונות, אשר כל אחת מהן לא אפשרה לו לעבוד במקביל במשרה מלאה, אם בכלל. תחילה היה התובע סטודנט עתודאי, לאחר מכן חייל בשירות סדיר ולבסוף סטודנט ללימודי הנדסה. כאמור, בחקירתו הנגדית התובע הודה במפורש כי לא הגיע לעבודה מידי יום, שכן היה עסוק במחויבויות האחרות שהיו לו. עם זאת, הוא לא יכול היה לומר כמה ימים עבד בכל אחת מן התקופות וממילא לא הביא ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד מה היה היקף המשרה. לא למותר לציין, כי הגרסה לפיה התובע עבד משרה חלקית עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, והינה מנוגדת לאמור בתצהירו ולאמור בכתב התביעה, כי לא החסיר ולו יום עבודה אחד, אלא בהוראת הנתבעת.

18. התובע גם לא התמודד עם טענת הנתבעת, כי הסכומים שהועברו אליו לא היו שכר עבודה, אלא שולמו על פי דרישת אביו. לא רק שהתובע לא הביא את אביו להעיד כאמור, אלא שהוא לא ידע להסביר מדוע אין התאמה בין הסכום ששולם לו, לבין מספר הימים המופיע בתלוש (פרוטוקול עמ' 11 ש' 1-10). התובע טען כי הנתבעת היא שאחראית לתלושים. עם זאת, הוא לא חלק על הסכומים המופיעים בהם. מן התלושים עלה, כי בין השנים 1999 ל-2004 התובע קיבל סכום חודשי שנע בין 1,000 ש"ח ל-4,000 ש"ח, ופעמים ספורות אף 5,000 ש"ח. התובע לא הסביר מדוע השתנו הסכומים, מעבר לגרסה החדשה שהציג בחקירתו הנגדית, כי "קיבל בהתאם למה שעבד". לטעמנו, הסכומים המופיעים בתלושים תומכים דווקא בגרסת הנתבעת, כי מדובר היה ב"דמי כיס" ולאחר מכן בכספים שנועדו למימון לימודי התובע. לשם השוואה, החל מחודש 10/07, דהיינו בתקופה בה אין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבעת, עמד שכרו של התובע על 7,500 ש"ח ולאחר מכן על 9,000 ש"ח.

19. המסקנה היא, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי ביצע עבודה עבור הנתבעת בתקופה שמחודש 3/99 ועד לחודש 9/07. לפיכך, תביעותיו בגין תקופה זו – נדחות.

עם זאת, משאין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבעת בתקופה שמחודש 10/07 ועד 9/09 (להלן: התקופה הרלבנטית), יש לבחון האם זכאי התובע לתשלומים מן הנתבעת בגין תקופה זו, ובכלל זאת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת וזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי.

נסיבות סיום עבודת התובע

20. הנטל להוכיח כי הנתבעת היא שפיטרה אותו, מוטל על התובע (ראו עניין וסילבסקי, לעיל, וכן ע"ע (ארצי) 4442-01-11 עצאם עותמאן אבו אלרוז – חיים וייצמן (9.5.12)).

בענייננו, דעתנו היא כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי הנתבעת פיטרה אותו.

21. התובע טען כי הנתבעת הודיעה לו שהיא נאלצת לסיים את עבודתו עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה. עוד טען, כי פיטוריו היו מספר חודשים לאחר שדרש מן הנתבעת לקבל את הזכויות המגיעות לו מכוח ההסכם הקיבוצי (סעיפים 6.1 - 6.3 לתצהיר התובע). עם זאת, התובע לא נתן תיאור כלשהו של הודעת הפיטורים, כיצד ועל ידי מי נעשתה.

22. הנתבעת טענה כי התובע החליט לסיים את עבודתו. מר זגורי העיד, כי התובע פנה אליו באופן אישי וביקש לעזוב, כיוון שרצה לקדם את הקריירה שלו. התובע אף ביקש מכתב המלצה, והנתבעת נענתה לבקשתו (סעיפים 11-15 לתצהירו של מר זגורי; מכתב ההמלצה צורף כנספח ד' לתצהיר התובע).

מר זגורי חזר על הדברים גם בחקירתו הנגדית, והוסיף כי בשל היחסים הטובים שהיו בין הנתבעת לתובע, הנתבעת לא עמדה על תקופת ההודעה המוקדמת (פרוטוקול עמ' 26 ש' 25-32; עמ' 27 ש' 1-3). עוד ציין, כי הנתבעת כלל לא יכלה לפטר את התובע אותה עת, שכן אביו של התובע היה עדין בעל שליטה בנתבעת וממילא נדרש אישורו לצעד שכזה.

23. התובע מנגד, לא הביא ולו ראשית ראיה לכך שפוטר על ידי הנתבעת ואף לא פירט את נסיבות הפיטורים.

התובע אישר בחקירתו כי ביקש מכתב המלצה מן הנתבעת לאחר סיום עבודתו. לטענתו, היחסים בינו לבין הנתבעת היו טובים, עד שביקש שישולמו לו פיצויים (פרוטוקול עמ' 17 ש' 16-21). עם זאת, לטעמנו מכתב ההמלצה תומך דווקא בגרסת הנתבעת, שכן לו היו פיטורי הנתבעת קשורים לדרישותיו לקבל זכויות שלא שולמו לו, כפי שרמז התובע, ספק אם הנתבעת היתה נענית לבקשתו בעניין מכתב ההמלצה. גם טענת התובע כי הנתבעת נקלעה לקשיים ובשל כך פיטרה אותו לא נתמכה בראיה כלשהי, כאשר בחקירת מר זגורי עלה כי הנתבעת נקלעה לקשיים בשנת 2007 דווקא, ולא בשנת 2009 (פרוטוקול עמ' 22 ש' 8-13).

יתרה מכך, התובע לא התמודד עם טענת הנתבעת, כי לא ניתן היה לפטרו ללא אישורו של אביו. גם כאן, העובדה שהתובע לא הביא את אביו כדי לסתור טענת הנתבעת בעניין זה, עומדת כנגדו. המסקנה היא, כאמור, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר על ידי הנתבעת.

משלא מצאנו כי התובע הוכיח שפוטר על ידי הנתבעת, התביעה לקבלת פיצויי פיטורים – נדחית.

24. נוכח האמור לעיל, אין מקום לקבל גם את התביעה לחלף הודעה מוקדמת – ולפיכך היא נדחית.

זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי

25. התובע טען כי מכוח ההסכם הקיבוצי לענף הבנייה, היה על הנתבעת לשלם לו 12% הפרשות לפנסיה; 2.5% לדמי מחלה; 1.3% לקרן נכות מקצועית; ו-7.5% לקרן השתלמות. בסך הכל מדובר על 23.3% ממשכורתו.

הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח בסיס חוקי או חוזי להפרשות אותן הוא תובע. עם זאת, הנתבעת ציינה כי "לכל היותר ובהתאם להסכם הקיבוצי הוא יכול לתבוע 6% משכר היסוד שלו, כפי שהוא מופיע בתלושי השכר" לתקופה שמחודש 10/07 (סעיף 32 לסיכומי הנתבעת). עוד טענה, כי התובע לא היה זכאי לתשלום בגין קרן השתלמות, הניתנת רק למנהלי עבודה, זאת משגם לגרסת התובע הוא מעולם לא מילא תפקיד של מנהל עבודה בנתבעת.

26. ההסכם הקיבוצי הכללי לענף הבנייה משנת 2010 (להלן: הסכם 2010) אינו חל על הצדדים, שכן הוא נכנס לתוקף לאחר שהסתיימו יחסי העבודה ביניהם. ההסכמים אשר חלו על הצדדים בתקופה הרלבנטית הם אלו שקדמו להסכם 2010: ההסכם הקיבוצי הכללי לענף הבנייה משנת 1968; ההסכם הקיבוצי משנת 1999 (להלן: הסכם 1999); ההסכם הקיבוצי משנת 2004 (להלן: הסכם 2004); וצווי ההרחבה אשר הרחיבו הסכמים אלה לכלל העובדים והמעבידים בענף הבנייה.

27. באשר להפרשות לדמי מחלה ולקרן נכות מקצועית – התובע לא הראה מכוח מה הוא תובע זכויות אלה עם סיום עבודתו, או מדוע הוא זכאי לקבל סכומים אלה, למרות שלא אירע לו אירוע מזכה כלשהו, של מחלה או נכות. לאחר שעיינו בהסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים, לא מצאנו כל הוראה, לפיה זכאי העובד לקבל הפרשות אלה עם סיום עבודתוג ם אם לא הופרשו ובהעדר אירוע מזכה. לפיכך – התביעה ברכיבים אלה – נדחית.

28. הפרשות לקרן השתלמות – התובע טען כי היה זכאי לקבל תשלום בגין קרן השתלמות בשיעור של 7.5%. עם זאת, התובע לא הפנה לסעיף מסוים מכוחו הוא טוען שקמה לו זכות זו.

בהסכם הקיבוצי משנת 2004 ניתנה הזכות להפרשה לקרן השתלמות למנהלי עבודה בלבד (סעיף 5 להסכם 2004). בענייננו, התובע לא טען כי שימש כמנהל עבודה בנתבעת בשלב כלשהו בתקופת עבודתו. בתצהירו תיאר התובע את תפקידיו בנתבעת: "בתחילת דרכי הייתי עובד פשוט אך ב-4 השנים האחרונות עסקתי בתפקידי ניהול ופיקוח ואף מוניתי כס. מהנדס חברה (ראשי) וראש הזרוע הביצועית של החברה משנת 2006" (סעיף 3.4 לתצהיר התובע). אין בתיאור כל אזכור של תפקיד "מנהל עבודה". גם בחקירתו הנגדית לא טען התובע כי שימש כמנהל עבודה. אמנם טען שניהל מספר פרויקטים באופן אישי, אך הוסיף כי בכל אותם פרויקטים כלל הצוות מנהל עבודה (פרוטוקול עמ' 16 ש' 23-28). התובע אף אישר כי אין לו תעודת מנהל עבודה (פרוטוקול עמ' 12 ש' 17-18).

משלא נטען וממילא לא הוכח כי התובע שימש כמנהל עבודה בנתבעת, לא קמה לו הזכות להפרשות לקרן השתלמות. למעלה מן הדרוש נציין, כי בהסכם 2010 הורחבה הזכות גם לעובדים אחרים בענף הבניה, אך באחוזים נמוכים יותר - 2.5%, וכפוף לוותק של 3 שנים בענף (סעיף 35 להסכם). עם זאת, הסכם זה לא חל על התובע.

לאור כל האמור, התביעה להפרשות לקרן השתלמות – נדחית.

29. הפרשות לפנסיה – התובע טען כי הוא זכאי להפרשות בשיעור 12% לפנסיה. הנתבעת הסכימה בסיכומיה כי מכוח ההסכם הקיבוצי זכאי התובע להפרשות של 6% בלבד משכר הבסיס שלו. המחלוקת אם כן היא ביחס ל-6% הנוספים אותם תובע התובע.

בצו ההרחבה להסכם הקיבוצי משנת 2004 (להלן: צו ההרחבה) נקבע כי מעביד יפריש 12% משכרו של העובד לטובת פנסיה מקיפה (סעיף 12.1 לצו ההרחבה).

לפיכך, הצדק עם התובע, כי היה על הנתבעת להפריש עבורו 12% משכרו לטובת פנסיה מקיפה. לסכום זה התובע זכאי ללא קשר לנסיבות סיום עבודתו.

התובע טען כי שכרו הקובע לצורך חישוב ההפרשות לפנסיה עומד על 4,000 ש"ח (סעיף 16.3.3 לסיכומי התובע). נעיר, כי שכרו של התובע לתקופה הרלבנטית היה גבוה יותר. עם זאת, משקבע התובע מהו גובה השכר לפיו הוא תובע ואף חישב לפיו את תביעתו, אין לפסוק לו שכר גבוה יותר.

לאור האמור, בסך הכל היה על הנתבעת להפריש לטובת התובע סך של 11,520 ש"ח לפנסיה בגין תקופת עבודתו:

11,520 = 12% × 24 חודשים × 4,000

התובע הגיש דו"ח ערכי פדיון בו מפורטות ההפרשות שנעשו לטובתו על ידי הנתבעת (נספח ה' לתצהיר התובע; דו"ח דומה הוגש על ידי הנתבעת יחד עם סיכומיה).

מן הדו"ח עולה כי לטובת התובע הופרשו בסך הכל 12,702 ש"ח.

מסכום זה יש להפחית את ההפרשות לפנסיה אשר נוכו משכרו של התובע, כפי שמופיע בתלושי השכר לתקופה הרלבנטית.

מן התלושים עולה, כי בסך הכל נוכה משכרו של התובע סכום של 2,420 ש"ח (ראו תלושים לחודשים 1-9/2009; לא בוצעו הפרשות בחודשים שקדמו לכך). מכאן, הסכום שיש לקחת בחשבון כהפרשות שבוצעו לטובת התובע הוא 10,282 ש"ח (10,282 = 2,420 – 12,702).

התוצאה היא, כי הנתבעת צריכה לשלם לתובע סך של 1,238 ש"ח בגין הפרשות לפנסיה (1,238 = 10,282 – 11,520).

30. תמריץ אי העדרות – התובע טען כי לא נעדר כלל מעבודתו ולפיכך מגיע לו תמריץ אי העדרות בגין כל אחד מחודשי עבודתו. הנתבעת טענה כי בהתאם לפסיקה, תמריץ אי העדרות כלול בשכר שמקבל העובד לפי הטבלאות.

31. במחלוקת בין הצדדים, יש לקבל את עמדת הנתבעת. בשורה של פסקי דין נקבע, כי לאחר חתימת ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה מיום 21.12.99, נכלל תמריץ אי העדרות בטבלאות השכר החדשות של העובדים בענף הבנייה. לפיכך, מכח הסכם הקיבוצי זה, עובד בענף הבנייה זכאי לשכר בהתאם לטבלאות שפורטו בהסכם, ולא יהיה זכאי בנוסף לכך לתשלום בגין תמריץ אי העדרות (ס"ק (ארצי) 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללים החדשה – הסתדרות עובדי הבניין והעץ (15.11.09)). אמנם, בפסק הדין בעניין בוג'ו (ע"ע 188/06 סמי בוגו' - קל בניין בע"מ (28.11.10)) נראה היה כי ההלכה סויגה רק לאותם מקרים בהם הסכימו הצדדים במפורש כי שכרו של העובד יכלול תמריץ אי העדרות, וככל שלא היתה הסכמה מפורשת כזו קמה הזכות לקבל התמריץ; עם זאת, בע"ע (ארצי) 72/08 מיכאלצ'ה ניקולאי - עומר הנדסה ובניה בע"מ (30.12.10) הבהיר בית הדין הארצי כדלקמן:

"הנה כי כן, לטעמנו, אין בנפסק בעניין בוג'ו כדי להשליך על העקרונות, כפי שנקבעו בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים לעניין הזכאות לתמריץ אי היעדרות. ולמען הסר ספק נשוב ונבהיר, כי תמריץ אי היעדרות, כמו גם תוספת 2000, כלולים בטבלאות השכר שבהסכם 2000 ובהסכם 2004. "

32. מתלושי השכר לתקופה הרלבנטית (נספח א' לתצהיר התובע) עולה כי שכרו של התובע לא פחת מן השכר המפורט בטבלאות השכר בהסכם הקיבוצי. ממילא התובע אף לא טען כי שכרו היה נמוך מן השכר בטבלאות. לפיכך, התביעה לתשלום תמריץ אי העדרות - נדחית.

סיכום

33. לאור האמור, אנו קובעים כדלקמן:

א. הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,238 ש"ח בגין הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה (9/2008) ועד התשלום בפועל.

ב. התביעות לפיצוי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשות לדמי מחלה, הפרשות לקרן לנכות מקצועית והפרשות לקרן השתלמות – נדחות.

34. בנסיבות העניין, משנדחתה מרבית התביעה – התובע ישלם לנתבעת סך של 15,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

נציגת ציבור (עובדים)

גב' ורד הלל

אילן סופר, שופט

נציג ציבור (מעבידים)

מר משה אהרוני