1. לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 1.3.2017 כנגד המבקשת.

רקע

1. בתיק דנן הוגשה ביולי 2012 תביעה כספית בסדר דין מקוצר על ידי המשיב שהשכיר נכס בבעלותו למר איתמר מרקור (להלן: "הנתבע") לצורך הקמת מלון בוטיק. זו הוגשה בעקבות טענת המשיב כי הנתבע הפר את ההסכם עמו. מאחר שלהתחייבויות הנתבע על פי ההסכם ערבו אחיו מר גיל מרקור והמבקשת גב' סיגל ארז, הוגשה התביעה גם נגדם. על פי כתב התביעה המבקשת שהינה יועצת נדל"ן ובעלת רישיון תיווך במקרקעין הייתה בתקופה הרלוונטית בת זוגו של הנתבע.
2. הנתבע ואחיו הגישו בקשת רשות להגן שנתמכה בתצהירו של הנתבע. המבקשת לא הגישה בקשת רשות להגן. בתצהיר שניתן על ידי הנתבע בתמיכה לבקשת הרשות להגן טען זה כי בינו לבין המבקשת קיים הסכם שיפוי, כך שאם טענות ההגנה תידחנה, הוא מתחייב לשלם כל חוב בו תחוב.
3. בדיון שהתקיים ביום 3.6.2013 בפני כב' השופטת אחימן שדנה בשעתו בתיק, הודיע ב"כ המשיב כי לאחר שפגישת המהו"ת שהתקיימה בין הצדדים לא הובילה לסיום הסכסוך, הוא הודיע לבא כוחה של המבקשת כי עליה להגיש בקשת רשות להגן. מאחר שזו לא הוגשה, הוא ביקש ליתן פסק דין מותנה נגדה. בהחלטת כב' השופטת נקבע כי המשיב זכאי ליטול נגדה פסק דין וכי זה יינתן לאחר שייקבע חיובם של הנתבע ואחיו.
4. ביום 1.3.2017 ניתן על ידי בתיק פסק דין במסגרתו התקבלה תביעת המשיב בעיקרה והנתבע חויב לשלם למשיב סך של מעל 300,000 ₪. בפסק הדין ציינתי כי מאחר שלא הועלתה טענה בדבר ערבותם של המבקשת ושל אחיו של הנתבע, כל חיוב על פי פסק הדין יוטל גם עליהם.
5. ביום 4.3.2019 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין. בהחלטה שניתנה על ידי עוד באותו יום קבעתי כדלקמן: "הבקשה נדחית אף ללא קבלת תגובה מהטעמים הבאים: ראשית המבקשת טוענת כי קיבלה את פסק הדין ביום 3.12.2018, קרי הבקשה הוגשה באיחור מבלי להגיש בקשה להארכת מועד. שנית הבקשה הוגשה ללא תצהיר בתמיכה לה. שלישית בבקשתה מתעלמת המבקשת מכך שעוד ביום 3.6.2013 נקבע על ידי כב' השופטת אחימן כי התובע זכאי ליטול פסק דין מותנה נגדה בהעדר הגנה וכי פסק הדין בעניינה יינתן לאחר שייקבעו החיובים של נתבעים 1 ו 2 זאת לאחר שב"כ התובע הודיע לבא כוחה כי עליה להגיש בקשת רשות להגן (סעיף 8 לפסק הדין)".
6. ביום 11.3.2019 הגישה המבקשת "בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ועיכוב הליכי הוצאה לפועל" אליה צרפה את בקשתה לביטול פסק הדין.
7. לאחר שעיינתי בבקשות המבקשת בתגובות המשיב ותשובת המבקשת, החלטתי לדחות את הבקשה.
8. כפי שהמבקשת עצמה טענה, נודע לה על פסק הדין עוד ביום 3.12.2018. הבקשה לביטול פסק דין (אשר כאמור נדחתה על ידי) הוגשה רק ביום 4.3.2019. בבקשתה להארכת מועד לא הסבירה המבקשת מדוע המתינה עם בקשתה מעל 3 חודשים ולא מיהרה להגישה מיד לאחר קבלת פסק הדין ובתוך פרק הזמן של 30 יום כקבוע בתקנות.
9. המבקשת אמנם ציינה בבקשתה את היותה אם שכולה, אשר חלתה בעבר במחלת הסרטן ואשר לה נכות צמיתה בשיעור של 65% אולם לא צירפה כל מסמך בתמיכה לכך ואף לא הסבירה מדוע דברים אלה מנעו ממנה להגיש את הבקשה במועד. עם כל ההבנה של בית המשפט לנסיבות חייה הקשות של המבקשת, נראה מהבקשה כי אין לנסיבות אלה קשר למחדלה של המבקשת. בהעדר כל טעם מיוחד, אין מקום להארכת המועד ודין הבקשה להידחות.
10. בנוסף, המבקשת אינה מפרטת בבקשותיה מה הטעם בביטול פסק הדין ומה הגנתה לגופו של עניין. כפי שצוין בפסק הדין, זה ניתן גם נגד המבקשת ואחיו של הנתבע לאחר שלא הועלתה כל טענה נגד ערבותם. גם עתה המבקשת אינה טוענת כי אין תוקף לערבותה. כל טענותיה הן בעניין כתב השיפוי שנתן לה הנתבע אשר האחרון מודה בקיומו. טענות אלה הן במישור היחסים שבינה לבין הנתבע ואינן יכולות לשמש הגנה נגד טענות המשיב הרשאי לפעול נגד הנתבע והערבים ביחד ולחוד. לפיכך, ככל שייגבו מהמבקשת כספים על פי פסק הדין, פתוחה בפניה הדרך להגיש תביעת שיפוי נגד הנתבע.
11. אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.