וועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1. זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), המוגש ע"י גב' בוארון מסעודה אלמנת בוארון ארץ ז"ל, (ראה צו ירושה), שהלך לעולמו ביום 22.4.10. המנוח (להלן גם התובע או העורר) נולד בשנת 1936 בלוב וחי עם משפחתו בתקופת מלחמת העולם השנייה בעיר מיסרטה.

בשנת 2001 הגיש תביעה לקבלת תגמולים ונדחה. ב- 2009 הוגשה תביעה חדשה (ראה פנייה למשיבה מיום 10.11.09) כשהפעם העורר מיוצג ע"י משרד עורכי דין המייצג כיום את אלמנתו, ואף תביעה זו נדחתה – ראה החלטת המשיבה מיום 30.11.09 המפנה להחלטתה הקודמת.

1. באי כוח העורר המשיכו במגעים עם המשיבה גם לאחר הדחייה השנייה אך באופן לא מוסבר תוך התעלמות מהעובדה המהותית והמצערת כי העורר נפטר באפריל 2010, היינו, חודשים רבים לפני הפניות בשמו למשיבה כפי שיפורט להלן:
2. ב- 24.11.10 נשלח מכתב ע"י עו"ד אסף ובר למשיבה בזו הלשון: "בהתאם להחלטה המנהלית שנתקבלה בעניינם של יוצאי לוב, הריני פונה אליכם בבקשה לדון בתביעתו של מרשי בגין עילת בריחה מפחד הגרמנים. לאור גילו ומצבו הרפואי של מרשי (ההדגשה לא במקור) אודה...לטיפולכם המהיר..."
3. בתיקו של העורר שאצל המשיבה, מכתב נוסף מיום 27.9.2011 החתום ע"י עו"ד אליהו ובר ובו בקשה "לזרז את הטיפול". גם במכתב זה שנשלח שנה וחמישה חודשים לאחר מות העורר אין זכר לעובדה זו .
4. המשיבה נעתרה לבקשה המחודשת ובנובמבר 2011 קיבלה את התביעה לתגמולים על יסוד ההחלטה המנהלית החלה על יוצאי לוב והעבירה את התיק לוועדה רפואית לקביעת אחוזי נכות. מרישומי המשיבה ב"גיליון טיפול" שבתיק עולה כי במועד מתן ההחלטה לא ידעה שהעורר אינו עוד בחיים.
5. לאחר קבלת התביעה וקביעת אחוזי הנכות, בא כוח העורר הודיע לראשונה למשיבה כי מרשו נפטר ותבע לשלם לאלמנה את התגמולים להם היה זכאי המנוח עד יום מותו וכן תגמולים המגיעים לאלמנה למשך 36 חודשים בהתאם להוראת סעיף 11א(1) לחוק הרדיפות.
6. המשיבה מצידה ביטלה את ההכרה – ראה מכתבה מיום 9.1.13 וזאת משני טעמים: הזכות לתגמולים הינה אישית ואינה ניתנת להורשה. העורר לא ביקש, לאחר שנדחתה תביעתו המקורית, הכרה לפי חוק הרדיפות בחייו ועל כן לא ניתן לבקשה בשמו לאחר פטירתו; תוקף ייפוי הכוח שהיה בידי ב"כ התובע פג עם מות התובע ועל כן עורך הדין לא היה מוסמך לפנות בשמו בדרישה לקבלת תגמולים לפי ההחלטה המנהלית.

הערר על החלטת המשיבה הוגש בשם המנוח ובו התבקשנו להפוך את החלטת למשיבה ולהורות לה לשלם ליורשי המנוח את התגמול שהגיע לו לפי ההחלטה המנהלית עד יום מותו, היינו, מיום 1.4.10 ועד 22.4.10 ואת התגמולים המגיעים למשך 3 שנים לאלמנתו לפי סעיף 11(א) לחוק הרדיפות (ראה דברי עו"ד טראב עמ' 2 לפרוטוקול.

1. הדיון בערר נדחה מעת לעת לבקשת המשיבה עד למתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בבקשת רע"א (ת-א) 7767-08-11 הרשות המוסמכת נ' עיזבון המנוחה זנזורי ואח' (להלן פס"ד זנזורי). בעניין זנזורי ערערה המשיבה על החלטת וועדת העררים בראשות כב' השופט פרידלנדר (ו"ע 2758-02-10 עיזבון זנזורי ז"ל ואח' נ' הרשות המוסמכת), לדחות טענתה המקדמית לפיה עיזבונותיהם של תובעים שהגישו בקשות לתגמולים לפי חוק הרדיפות בעודם בחיים ונדחו, מנועים מלערור על החלטות הדחייה לאחר פטירת התובעים. הוועדה דחתה את עמדת הרשות, קיבלה את העררים שהוגשו ע"י יורשי התובעים שנפטרו מספר שנים לפני הגשתם, ועל כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי.

ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ופסק כי ככלל הזכות לתגמולים של ניצול שואה המוכר כנכה לפי חוק הרדיפות, הינה זכות אישית המגשימה תכלית סוציאלית לסייע לניצולי שואה לממש זכויותיהם. יחד עם זאת נקבע, ברוב דעות, כי אין לשלול לחלוטין את הזכות מהיורשים ובמקרים מצומצמים להעניקה גם לעיזבון. יודגש כי פס"ד זנזורי דן בעניינם של יוצאי לוב ומתייחס אליהם בלבד. הנימוק עליו התבססה החלטת הרוב בזנזורי הוא שינוי מהותי בגישת הפסיקה, על סמך נתונים היסטוריים, באשר להחלת "הילכת הפחד" על יוצאי לוב; ברחו ממקומות מושבם לא רק מחשש מפני ההפצצות – בריחה שלא הקנתה להם עילת נרדפות – אלא גם, ולו באופן חלקי, מפחד הגרמנים ראה פס"ד טייר: ו"ע ת-א 255/08 ג'וליה טייר ואח' נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד טייר) וסעיף 6 בחוות דעת הרוב בזנזורי. בעקבות פס"ד טייר החליטה המשיבה להכיר באופן גורף ביוצאי לוב שעילת תביעתם בריחה ממקום מושבם מפחד הגרמנים (להלן ההחלטה המנהלית - ראה בהמשך). "קו פרשת המים" כדברי ביהמ"ש המחוזי לעניין ההכרה המצומצמת ביורשים, הוא מועד מתן פס"ד טייר – 1.4.10 וההחלטה המנהלית שבאה בעקבותיו. קרי, ניצול שנפטר אחרי 1.4.10 והגיש בחייו ערר שטרם נדון, יוכלו יורשיו לבוא בנעליו (ראה סעיף 8 לחוו"ד הרוב).

בעניין זנזורי כל התובעים נפטרו מספר שנים לפני פס"ד טייר וההחלטה המנהלית. ההנחה של ביהמ"ש המחוזי היתה שערריהם, בהיותם יוצאי לוב שתביעותיהם התבססו על עילת הפחד, היו נדחים ממילא – ראה סעיף 6 הנ"ל.

1. אין חולק כי המנוח בוארון יוסף לא הגיש בחייו ערר על החלטות המשיבה לדחות תביעתו המקורית והמחודשת. הבקשה לחסות תחת ההחלטה המנהלית הוגשה 7 חודשים לאחר יום פטירתו ב- 22.4.10. המשיבה קיבלה כאמור את הבקשה אך כשנודע לה דבר מותו של התובע ביטלה החלטתה. המשיבה אישרה בפנינו כי אילו ביקש התובע בחייו להחיל עליו את ההחלטה המנהלית, היה נענה בחיוב– ראה פרוטוקול עמ' 2 ש' 22).
2. סעיף 9 לפס"ד זנזורי דן בזכויות יורשים של תובעים אשר נפטרו אחרי 1.4.10 מבלי שהיה תלוי ועומד הליך בעניינם בפני הרשות לזכויות ניצולי השואה/המשיבה או בפני וועדת העררים, ואלה דברי ביהמ"ש לגבי קבוצה זו: "לגבי ניצול שנפטר לאחר 1.4.10 שלא הספיק להגיש ערר במועדים הקבועים בדין או שטען (או שיורשיו טוענים) שלא קיבל את ההחלטה על דחיית הערר בדואר רשום...;מבלי להכריע בכך, שכן נקודה זו לא דורשת הכרעה בענייננו, אני נוטה לדעה כי גם במקרה זה יוכלו העיזבון/יורשיו להגיש את הערר במקום הניצול שנפטר".

למען הדיוק נוסיף כי היורשים שערריהם נדחו בפרשת זנזורי הגישו ברע"א לבית המשפט העליון שטרם נדונה ולא כך המשיבה.

1. באת כוח העיזבון מבקשת לאמץ את גישת שופטי הרוב בעניין זנזורי כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 9 הנ"ל לפסה"ד.

המשיבה מצידה הגישה לאחר מתן פסה"ד בקשה זהה שכותרתה "הודעה לעניין פסק הדין המחוזי" לדחייה על הסף של כל העררים כ- 200 במספר (כולל הערר הנוכחי), בהם העוררים נפטרו לפני הדיון, וזאת מבלי להתייחס כלל לעובדות הפרטניות בתיקים ולשאלות המשפטיות הספציפיות. אנו סבורים כי התנהלות זו מצד המשיבה בלתי ראויה, מעמיסה שלא לצורך על עבודת הוועדה ומקשה על העוררים.

לא היה מקום לקבלת הבקשה לדחייה על הסף ונראה כי אף המשיבה ויתרה על טענתה שכן לא חזרה עליה בדיון שהתקיים לגופו.

בדיון עצמו טענה המשיבה כי זכות העיזבון מותנית בקיום שני תנאים מצטברים:

א. התובע היה זכאי בחייו לתגמולים לפי ההחלטה המנהלית;

ב. במועד פטירתו היה הליך תלוי ועומד בעניינו;

לטענת המשיבה, במקרה הנוכחי לא מתקיים התנאי השני שכן התביעות שהגיש המנוח נדחו (ראה סעיף 1 לעיל) וביום פטירתו לא היה הליך תלוי ועומד בעניינו. באת כוח המשיבה הוסיפה, כאמור, כי אילו התובע המנוח עצמו היה מבקש לקבל תגמולים לפי ההחלטה המנהלית, תביעתו היתה מתקבלת (ראה פרוטוקול עמ' 2 ש' 18 ואילך).

נציין כי גם בעררים נוספים בהם מבקשים יורשים לבוא בנעלי התובעים שנפטרו, המשיבה חוזרת על עמדתה זו. בתיקים בהם הערר הוגש בחיי התובע הצהירה כי לפנים משורת הדין היא מוכנה לדון בעררים, אך המשתמע מטענותיה הוא כי דין העררים להידחות גם אם יישמעו לגופם.

דיון

1. לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המקרה ולטענות באי כוח הצדדים, אנו סבורים כי דין הערר להתקבל. אין חולק במקרה הנוכחי, גם לגישת המשיבה, כי התובע היה זכאי בחייו לתגמולים לפי ההחלטה המנהלית. הזכאות נולדה ב- 1.4.10 והוא נפטר 3 שבועות לאחר מכן. מדובר אמנם בתקופת זכאות של 22 יום בלבד אך מבחינה מהותית אין לכך משמעות.
2. טענת המשיבה כי דין הערר להידחות משום שעד ליום הפטירה התובע לא הגיש ערר על דחיית תביעותיו בעבר, אינה מקובלת עלינו. לדעתנו, תובעים יוצאי לוב המבקשים לקבל תגמולים מכוח ההחלטה המנהלית, אינם חייבים לנהל כל הליך בפני וועדת העררים, ונפרט:

לאחר מתן פס"ד טייר פנה ביום 5.9.10 היועץ המשפטי במשרד האוצר לשר האוצר וציין כי פסק הדין בעניין טייר משפיע על כ-1500 תובעים אשר ההליך בעניינם תלוי ועומד, וכ- 3300 תובעים אשר הגישו תביעות לפני כ-10 שנים ונדחו על-ידי המשיבה, כך שההחלטה הפכה לחלוטה. בנסיבות אלו ובהתחשב בגילם של התובעים, הוצע כי במקום עריכת בדיקות פרטניות, לרבות בשאלת מהימנות, יינתן התגמול לכל מי שתביעתו תגלה עילה וללא אבחנה בין שתי הקבוצות, ובלבד שהתגמול ישולם מיום מתן פסק הדין בעניין טייר ולא באופן רטרואקטיבי.

ואכן, ביום 14.9.10 פורסמה בהודעה לעיתונות ההחלטה המנהלית, לפיה משרד ראש הממשלה ושר האוצר החליטו להרחיב את אשר נקבע בפסק הדין בפרשת טייר, ולהעניק "זכאות גורפת ליוצאי לוב שעילת תביעתם נוגעת לרדיפות ופחד מהשלטון הנאצי". הזכאות מוענקת לכל מי שתביעתו תגלה עילה, ללא בדיקה ומבלי שיתקיימו דיונים וחקירות פרטניות בכל מקרה.

בהחלטה המנהלית מצוטטים דברי שר האוצר האומר בין היתר: "...החלטנו להנחות את הגורמים המקצועיים במשרד האוצר להעביר באופן גורף את הקצבאות לכל אוכלוסיית הקשישים ניצולי השואה ששהו בלוב, בהתאם לנתונים בסיסיים בלבד של התובעים (ההדגשה לא במקור), כפי שמתחייב בחוק."

העולה מן האמור הוא, בניגוד לטענות המשיבה, כי מי שמתקיימים לגביו התנאים לקבלת תגמולים לפי ההחלטה המנהלית, פטור מהגשת תביעה למשיבה ומניהול הליכי ערר.

1. זאת ועוד, למדנו מניסיוננו, כי בעררים של יוצאי לוב שהוגשו לפני ההחלטה המנהלית, המשיבה עצמה נהגה לפנות לתובעים ולהציע להם לחסות תחת ההחלטה המנהלית מבלי שביקשו זאת בעצמם. כמו כן נציין כי הוועדה דנה בעררים בודדים ממש שעניינם סירובה של המשיבה להעניק תגמולים לפי ההחלטה המנהלית.

כפי שנאמר בהחלטה המנהלית וע"י המשיבה במקרים רבים, ההחלטה נועדה לחסוך את קיום ההליכים. בפרקטיקה, ככל הידוע לנו, המשיבה עצמה פנתה, כאמור, לתובעים ובמקרים אחרים נענתה לבקשות שהופנו אליה ישירות, ללא הליכי ערר ובהסתמך על החומר שנמצא בתיק הרשות למרות שבעבר על סמך אותן ראיות התביעות נדחו.

1. באשר לטענת המשיבה כי יפויי הכוח למשרד עורכי הדין שייצג את התובע פג עם מותו – יש בה ממש, אך לא בשל הפגם הפורמאלי נשלול זכויות מן העיזבון כשמדובר בחוק סוציאלי.

כמו כן ברצוננו להעיר כי תמוהה בעיננו התנהלות משרד עורכי הדין אשר התייחס בהתכתבויותיו עם המשיבה לפטירתו של התובע רק לאחר אישור התביעה וזאת בהינתן לזמן שעבר מיום הפטירה ועד להגשת הבקשות בשמו, ראה סעיף 2 לעיל. על אף הסתייגותנו מהתנהלות ב"כ העורר/העיזבון, גם בכך אין בכדי לפגוע בזכויות היורשים.

סוף דבר, אנו מקבלים את הערר.

מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ג, 27 יוני 2013, בהעדר הצדדים.