לפניי תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וזאת בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 1948, בעקבות תאונת דרכים שאירעה ביום 7.9.01.

1. אין מחלוקת בין הצדדים אודות שאלת החבות והמחלוקת היחידה הינה בשאלת גובה הנזק.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 7.9.01 בשעה 19:00 התהלך התובע בחורשת "צ'רצ'יל" שבנצרת עילית, כשלפתע פגע בו רכב אשר היה נהוג ע"י נתבע 1.

3. ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים האנגלי בנצרת עם חבלות בראש ובגפיים. בבדיקה שנערכה הוא לא זכר את פרטי התאונה, היה ישנוני ולא התמצא בזמן ובמקום. עקב ירידה ברמת ההכרה הועבר לבית חולים רמב"ם למחלקה הנוירוכירורגית, שם אושפז משך יומיים להשגחה ושוחרר להמשך טיפול שיקומי בבית חולים אלישע. במהלך אשפוזו עבר טיפול פיזיותראפי וריפוי בעיסוק. ביום 20/9/01 שוחרר מבי"ח אלישע כשהוא מתהלך חופשי ועצמאי לחלוטין.

4. מטעם בית המשפט מונו שני מומחים רפואיים:

ד"ר מיכאל טנצמן – מומחה בתחום הכירורגיה אורתופדית. ד"ר טנצמן בדק את התובע ומצא כי בעקבות התאונה לא נותרה לתובע נכות אורתופדית כלשהי.

ד"ר עאיד מחאג'נה – מומחה בתחום הנוירולוגיה. ד"ר מחאג'נה בדק את התובע וקבע כי כתוצאה מהתאונה סבל התובע מזעזוע מוח, דימום תת דורלי ותת עכבישי קלים. הוא היה במעקב בקופת חולים ובמרפאה הנוירוכירורגית והתלונן על כאבי ראש וסחרחורת. בדיקתו הנוירולוגית על ידי המומחה הייתה בגדר הנורמה. התובע התלונן בפני המומחה על כאבי ראש וסחרחורות.

המומחה קבע כי בגין כאבי הראש והסחרחורות מהן סובל התובע הרי שנכותו הנוירולוגית הצמיתה הינה בשיעור של 10%, לפי סע' 34(ב) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), אולם רק מחציתה (5%) הינה בעקבות התאונה ואילו המחצית השנייה הינה בגין מצב קודם.

כאן המקום לציין, כי ככל הנראה המומחה הסתמך על הסעיף הנ"ל בנוסחו הקיים לפני התיקון האחרון של התקנות כשסעיף זה קבע נכות של 10% בגין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה.

5. מלבד התובע לא היו כל עדים.

דיון

6. לטענת התובע עובר לתאונה הוא היה אדם בריא אשר נהג לעבוד ולשלב אף בין שני עסקים שונים אשר נוהלו על ידו: סוכנות ביטוח ומאפייה. בעקבות התאונה החל מצבו הרפואי להידרדר. הוא סובל מכאבי ראש כרוניים, חוסר ריכוז ועצבנות יתר. כתוצאה מכך הוא נאלץ לצמצם את שעות העבודה שלו דבר אשר גרם לירידה בהכנסותיו. אי לכך יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 25%.

7. מנגד טענו הנתבעים כי מדובר בנכות מזערית ביותר שחסרה כל השלכה תפקודית על התובע אשר חזר לעבודתו תקופה קצרה לאחר שאירעה התאונה. התובע לא הציג אישורי מחלה כלשהם. מה גם, לטענת הנתבעים הוא לא הביא ראיות מהימנות שיש בהן כדי לתמוך בטענותיו לגבי הפסדי השכר ואף נמנע מלהציג שומות מס הכנסה, דוחות רווח והפסד ודוחות מע"מ של החברות אשר הינו מנהל.

8. למעט טענותיו הסובייקטיביות של התובע אודות כאבי הראש, סחרחורת וחוסר הריכוז, לא הובאו ראיות שיש בהן כדי להעיד על השפעה תפקודית כלשהי על התובע. ד"ר מחאג'נה אשר קבע את הנכות הנוירולוגית, ציין בחוות דעתו כי בדיקתו הנוירולוגית של התובע הינה בגבולות הנורמה, ללא רמז לליקויים בתחום הקוגניטיבי.

9. למעט עדותו היחידה של התובע אודות ההידרדרות במצבו הרפואי בעקבות התאונה, כאבי הראש, הסחרחורת, וחוסר הריכוז שמהם סובל לדבריו, לא הוצגה כל אסמכתא או ראיה בעניין. יודגש כי לא הוגשו מסמכים רפואיים המעידים על הטיפולים שקיבל בעקבות התאונה. מחוות הדעת ניתן להסיק כי לאחר שחרורו הוא המשיך במעקב רפואי נוירוכירורגי, בבי"ח רמב"ם, בתאריכים 16/10/01 ו-27/11/01, שם התלונן על כאבי ראש, סחרחורות, כאבי צוואר ורגל ימין. בדיקת C.T. מוח, מיום 28/9/01, היתה בגדר הנורמה. כן צוין כי לא היה מעקב רפואי רצוף בתחום הנוירולוגי שקשור לתאונה, אם כי בביקור בודד אצל רופא המשפחה, מתאריך 20/8/07, הועלו תלונות על כאבי ראש וסחרחורות והפרעות שינה, זיכרון ובעיות ריכוז.

10. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נכות רפואית בשיעור של 5% הינה נכות מזערית ביותר וספק אם יש לה השלכה תפקודית כלשהי על התובע.

יתירה מזו, כל מה שנטען ע"י התובע הוא שכתוצאה מפגיעתו הוא נאלץ לצמצם שעות העבודה שלו – דבר אשר גרם לירידה בהכנסותיו, לטיעון זה לא נמצא כל חיזוק או ביסוס, כפי שיפורט להלן. הוא הדין גם לגבי טענתו שבעקבות פגיעתו מהתאונה שתי החברות שבבעלותו נקלעו לקשיים כספיים.

11. יש לחזור ולהדגיש כי מדובר בתובע אשר שימש כבעלים של שתי חברות: סוכנות ביטוח ומאפייה ואשר עבד כשכיר בשתי חברות אלו.

למעשה, עומדת בפנינו השאלה האם, כפי שנטען על ידי התובע, נגרם הפסד כלשהו בהכנסותיו, הן בשל ההפסדים הכספיים של שתי החברות שבבעלותו והן בשל הירידה במשכורת שנהג לקבל בתור שכיר בחברות אלו?

12. אקדים ואציין שהתשתית הראייתית אשר הוצגה ע"י התובע בכל הנוגע לשאלת הפסד השתכרותו בעקבות פגיעתו מהתאונה, הינה תשתית חסרה ולקויה.

כך, למשל, לעניין ההפסדים שנגרמו לתובע בעקבות הירידה בהכנסות שתי החברות. בעניין זה יש להבדיל בין הכנסה שהינה הכנסה הונית לבין הכנסה פירותית. הכנסת שכיר בחברה תסווג כהכנסה פירותית, זאת להבדיל מהכנסה אשר מתקבלת מכוח היות השכיר הבעלים של החברה. הכנסה אחרונה זו תסווג כהונית כאשר החברה או הנכס עצמו נמכר (ע"א 9412/03 חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט(5) 538 (2005) ו-ת.א. 9202-07-10 (מחוזי-ת"א) קסטרו נ' רודיטי (19.12.13)).

בענייננו לא נטען כי התובע מכר את שתי החברות. אלא נטען ששתי החברות נקלעו לקשיים וכתוצאה מכך הוא הקים שתי חברות במקומן (עמ' 3, ש' 8-17). לא הוצגו בפני ראיות כלשהן באשר לשתי החברות הנ"ל, אלא אך ורק להכנסות התובע, בתור שכיר, מעבודתו באותן חברות.

מה גם, בעדותו הצהיר התובע כי בתקופה שקדמה לתאונה שתי החברות שבבעלותו נקלעו לקשיים, וזאת לאור היעדרותו מהעבודה בעקבות התאונה שאירעה בחודש 2/01, ובמילים שלו:

"בפברואר 2001 נעדרתי מהעבודה 6 חודשים ולא עבדתי בכלל. באותה תקופה שני העסקים נקלעו לקשיים, אני הייתי האדם המרכזי בעסקים ובלעדיי היה שם קשה. חזרתי לכמה ימים לעבוד ב-31.8.01 ואז הייתה לי עוד תאונה. אחרי התאונה השנייה כ-4 חודשים הייתי בבית, לאחר מכן החלטתי ללכת למשרד כי כבר לא יכולתי לסבול את המבקרים בבית..." (עמ' 5, ש' 11-15)

מכך למדים אנו כי הסיבה שבגללה שתי החברות נקלעו לקשיים נעוצה בפגיעה שנגרמה לו בעקבות התאונה הקודמת. במילים אחרות, לא הוכח קשר סיבתי בין קיומם של הפסדים אלו לבין פגיעתו מהתאונה עסקינן. מה גם, התובע לא הוכיח קיומם של הפסדים כלשהם אשר נגרמו לשתי החברות, שכן הוא לא הציג ראיות או מסמכים מטעם שתי החברות שיש בהם כדי לספק תמונה כלכלית ברורה ושלמה שמעידה על מצבן הכלכלי של חברות אלו, עובר לתאונה ואחריה. כך גם לגבי שתי החברות החדשות אשר הוקמו, לטענתו, בעקבות הקשיים הכלכליים שנקלעו אליהם החברות הנ"ל.

13. יתירה מזו, התובע גם לא הוכיח כי משכורתו החודשית הייתה מושפעת ותלויה בשיעור ההפסדים או אפילו הרווחים של החברות.

משכך הם פני הדברים, הרכיב שעל פיו יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע, הינו המשכורת שהתובע קיבל בתור שכיר מעבודתו בשני העסקים הנ"ל, ולא ההפסדים שנגרמו לחברות, כפי שנטען ע"י התובע.

14. לצורך הוכחת הירידה במשכורת אשר נגרמה, לטענתו, בעקבות פגיעתו מהתאונה, בחר התובע להציג ראיות חלקיות בלבד, ראיות המעוררות תהיות רבות אודות הכנסתו עובר לתאונה ואחריה. התובע בחר להציג מסמכים שונים ממקורות שונים מהם עולה תמונה בלתי ברורה כלל אודות ההכנסה, כאשר הוא מנסה בדרך זו להוכיח כי הכנסתו משני העיסוקים הנ"ל, עובר לתאונה, עמדה על סך של 24,000 ₪ (16,000 ₪ מהמאפיה ו-8,000 ₪ מהסוכנות) (ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 3/10/13, ש' 21-20).

15. להלן פירוט המוצגים שהוגשו על ידי התובע והנתונים העולים מהם:

א. שני תלושי משכורת בגין עבודתו במאפיה (ת/2, ת/3) לחודשים 12/00 ו-1/01, לפיהם ההכנסה ברוטו, בניכוי מס הכנסה, לאותם חודשים הינה 11,351 ₪.

אולם מתלוש חודש 12/00 (ת/2) עולה כי ההכנסה החודשית הממוצעת לאותה שנה הייתה 9,738 ₪ (ראה "סכומים מצטברים מתחילת שנת המס" בתלוש המשכורת- ת/2).

ב. התובע לא הציג תלושי משכורת או טופס 106 לשנת 2000 בגין עבודתו בסוכנות הביטוח. אולם, הוא הגיש תקצירי שומה ליחיד (ת/6).

מ"תקציר שומה ליחיד" לשנת 2000 עולה כי הכנסתו החודשית הממוצעת הייתה 5,507 ₪.

ג. אישור בדבר תשלום דמי פגיעה בעקבות התאונה מיום 1/2/01 (ת/1).

באישור צוין כי ההכנסה הרבע-שנתית שקדמה לפגיעה הנ"ל הינה 73,209 ₪. משמע שההכנסה החודשית לפי אישור זה הינה 24,403 ₪.

ד. לגבי ההכנסה בשנת 1999 הוצג תקציר שומה, ממנו עולה כי ההכנסה (ברוטו, בניכוי מס הכנסה) החודשית הממוצעת לאותה שנה – 4,535 ₪.

16. עינינו הרואות שמתוך שלל המוצגים שהוצגו על ידי התובע מתעורר ספק אודות גובה הכנסתו האמיתית עובר לתאונה, אולם אין ספק שלא ניתן לקבל את טענתו לפיה הכנסתו החודשית עמדה על 24,000 ₪ כפי שלא ניתן להסתמך על אישור המל"ל (ת/1) לקביעת ההכנסה, לאור הנתונים העולים מתלושי מהמוצגים המתוארים לעיל.

17. באשר להכנסת התובע לאחר התאונה, שוב הוצגו ראיות חלקיות, טפסי 106 שהוצגו התייחסו רק לעבודתו בסוכנות הביטוח, ורק לשנים 2001-2002 ו-2005-2009. התובע לא נתן הסבר להגשה החלקית הזו של מוצגים אלה, כפי שלא נימק מדוע לא הציג טפסי 106 לעבודה במאפייה. כמו כן, תלושי שכר נוספים כלשהם, מעבר לשני התלושים (ת/2) לא הוצגו על ידו.

18. למעשה, המוצגים היחידים, ביחס להכנסה, אשר הוצגו בצורה שלמה וברצף מבחינת שנים, ואשר מתיחסים להכנסת התובע משני העסקים בהם עבד ומהם ניתן לקבוע נתונים אודות הכנסתו עובר לתאונה ולאחריה, הם תקצירי השומה (ת/6), שכן התקצירים התייחסו להכנסתו בשנים 1999-2011.

להלן הנתונים הרלוונטיים העולים מתקציר השומה אודות הכנסתו החודשית הממוצעת ברוטו (בניכוי מס הכנסה):

בשנת 1999 - 4,535 ₪.

בשנת 2000 - 5,507 ₪.

בשנת 2001 - 1,535 ₪.

(אזכיר כי בשנת 2001 התובע לא עבד משך 6 חודשים בעקבות התאונה מיום 1.2.01, וחזר לעבודה כחודש ימים, ואז נפגע בתאונה עסקינן).

לאור כל האמור לעיל ולצורך חישוב הפסדי שכר הנני קובעת כי שכרו, עובר לתאונה, הינו 5,507 ₪. סכום זה, בשערוך להיום, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, עומד על 7,800 ₪ (מעוגל).

19. מתקצירי השומה לשנים שלאחר התאונה עולה כי חלה ירידה בהכנסה בהשוואה להכנסה עובר לתאונה (שנת 2003 - 2,500 ₪; שנת 2004 - 1,198 ₪), אולם לא מדובר בירידה קבועה, שכן בשנים מסוימות הכנסתו עלתה יחסית (שנת 2008 - 5,100 ₪; שנת 2009 - 5,403 ₪).

20. התובע העיד כי בעקבות התאונה שתי החברות שניהל נקלעו למצוקה כלכלית והוא נאלץ להפסיק את פעילותן במועדים שונים (לא במקביל), ובשלבים מאוחרים יותר הקים שתי חברות חדשות במקומן.

יודגש כי החברות החדשות הפעילו אותם עסקים של סוכנות ביטוח ומאפיה והקמתן לא הייתה במקביל, דבר המסביר את התנודות בהכנסתו של התובע במהלך השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום. בסופו של דבר המאפיה נסגרה (בשנת 2008) והעסק שהמשיך להתנהל הוא סוכנות הביטוח.

21. כאמור, התובע ניסה לקשור את המצב הכלכלי של עסקיו הנ"ל והשינוי בהכנסתו לתאונה עסקינן, אולם אין בידי לקבל טענה זו.

נכותו של התובע הינה נכות מזערית, ולמרות שלא ניתן לשלול השפעה מסוימת על תפקודו של התובע בעקבותיה, הרי שלא ניתן לקבוע כי השפעתה הינה בהיקף כזה שהביא להתמוטטות עסקיו של התובע וירידה חדה בהכנסתו. מה גם, וכאמור לעיל, בתקופות מסוימות הכנסתו עלתה וזאת אף בשנים בהם המאפיה הייתה סגורה וההכנסה התקבלה אך ורק מסוכנות הביטוח.

22. בהתחשב בכל הנתונים המפורטים לעיל, הפסדי השכר החלקי לעבר והפסד כושר ההשתכרות לעתיד יחושבו על דרך האומדנא.

א. הפסד שכר לעבר – התובע לא עבד ולא קיבל שכר משך 3 חודשים לאחר התאונה (ראה טופס 106 לשנת המס 2001 - ת/4). למרות שלא הוצגו אישורי מחלה ע"י התובע, הרי שניתן לקבוע כי תקופה של חודשיים אי כושר הינה תקופה סבירה, בהתחשב בפגיעתו. תקופת האשפוז ומצבו הרפואי סמוך לתאונה, כעולה מחוות הדעת של שני המומחים הרפואיים.

על כן, הפסד שכר מלא לעבר, בצירוף ריבית, יעמוד על סך של 23,000 ₪ (מעוגל).

הפסד שכר חלקי לעבר לתקופה שמחודש 11/2001 ועד היום, בחישוב על דרך האומדנא, סך של 30,000 ₪.

סה"כ 53,000 ₪.

ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד – כאמור לעיל ועל אף שיעור נכותו המזערי, אין לשלול השפעה של אותה נכות על תפקודו של התובע לעתיד – השפעה שהינה קלה יחסית. על כן, בהתחשב בסוג הפגיעה, שיעור הנכות וגיל התובע (בן 66 היום), אני פוסקת פיצוי גלובאלי על סך של 2,000 ₪.

ג. עזרה והוצאות – אכן לא הובאו ראיות המעידות על תשלומים והוצאות שהתובע הוציא, הן בגין הטיפולים הרפואיים שקיבל והן בגין עזרת צד ג'. התובע אף הצהיר בעדותו כי לא היו לו הוצאות מיוחדות למעט התרופות:

"מלבד השתתפותי בתרופות לא משהו מיוחד. כמה מאות שקלים בחודש, בערך 250-300 ₪ לחודש. לא כל התרופות הן בגין התאונה..." (עמ' 6, ש' 5-6)

כך גם העיד לגבי עזרת צד ג' שהתמקדה בעיקר לדבריו בעזרה בעסק עצמו:

"אני לא יכול לעשות את כל הפעולות שעשיתי בעבר, כל הדברים הפיזיים בעסק למשל, אני מתכוון לעזרה בעסק. בבית היו עוזרים לי בהתחלה בסמוך לתאונה, עזרו לי להתרחץ ולקחו אותי לרופאים" (עמ' 6, ש' 14-16)

לפיכך ובהתחשב בסוג הפגיעה, שיעור הנכות, תקופת האשפוז, הטיפולים שנאלץ לקבל, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנא, על סך של 3,000 ₪.

ד. כאב וסבל – התובע ביקש לפסוק פיצוי בסך של 9,906 ₪ בגין ראש נזק זה והנתבעים הסכימו לאמור. אי לכך הנני קובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪ (מעוגל).

סיכום

23. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 68,000 ₪, וכן הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה בסך של 600 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

הסכומים כאמור ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.