09 מאי 2013

1. ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, על החלטת ועדה לעררים - אי כושר מיום 20.6.12 (להלן - הועדה).

הועדה קבעה כי המערערת, עקרת בית, לא איבדה 50% מכושרה לתפקד במשק הבית.

2. לטענת המערערת, מצבה הרפואי הולך ומחמיר ולא היה מקום לקביעה כי אין שינוי במצבה. עוד נטען כי בפני הועדה הוצגו מסמכים המעידים על חשד מבוסס למחלת הפיברומיאלגיה. בנסיבות אלה, היה על הועדה לצרף רופא נוסף, מומחה בתחום או להפנות את המערערת לבדיקה בפני מומחה כנ"ל.

3. לטענת המשיב, ועדת אי הכושר נסמכת כנקודת מוצא על הנכויות שנקבעו על ידי הועדה הרפואית ומדובר בהחלטה חלוטה. בנקודת הזמן בה המערערת הופיעה בפני הועדה מדובר היה בבירור רפואי ולא היה ממצא מוכח של פיברומיאלגיה. ממצא זה מופיע רק במסמך המאוחר להתכנסות הועדה. לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה לעררים – אי כושר. המערערת נבדקה, הועדה התייחסה לתלונותיה ולטענותיה ונימקה את החלטתה.

4. על פי הדין, במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים, בית הדין מוסמך לדחון רק בשאלות משפטיות. במסגרת סמכותו, בית הדין בוחן אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתכמה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). לגבי ועדה לעררים - אי כושר, נפסק עוד כי -

"... על הועדה לבחון:

ראשית, את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או מחלקה, ככל שעבד בעבר;

שנית – את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.

נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי הכושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה."

(עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, 15.4.04).

5. מעיון בפרוטוקול הועדה עולה כי המערערת מסרה כי "אמרו לי שיש לי פיברומיאלגיה". מעבר לכך, לא הוצג לועדה מסמך רפואי שבו אבחנה תואמת לתלונת המערערת. הועדה עמדה על ליקוייה הרפואיים של המערערת, כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית וחזרה על תיאור תלונותיה של המערערת.

בהתייחס לליקוייה הרפואיים של המערערת, הועדה ציינה:

"... יש לציין שבעבר נקבעו לתובעת אחוזים גבוהים יותר בע"ש מותני (30%) לעומת הבדיקה היום (10%).

יש לציין שאחוזים בגין לקות שמיעה הועלו ל – 50%. ליקוי זה אין בו השפעה תפקודית משמעותית על משק הבית, שאר הליקויים שהם אורטופדיים הם בדרגת חומרה קלה יחסית והשפעתם על תפקודה כע.ב. מועטה. ..."

6. מפרוטוקול הועדה עולה כי היא פעלה על פי הדין, התייחסה למכלול השיקולים הרלוונטיים ונימקה את החלטתה באופן ברור אשר נהיר אף למי שאינו בעל השכלה רפואית.

7. אשר לטענות בנושא הפיברומיאלגיה - בנושא זה הדין עם המשיב. הועדה לעררים - אי כושר מתכנסת לאחר ששיעור הנכות הרפואית נקבע על ידי הועדה הרפואית. משלא הוגש ערעור על ההחלטה בנושא הנכות הרפואית, החלטת הועדה היא חלוטה. הועדה לעררים - אי כושר אינה מוסמכת לשנות את אחוזי הנכות הרפואית ותפקידה הוא לקבוע את שיעור אי הכושר של המבוטח, בין השאר, על יסוד הנכות הרפואית שנקבעה לו בועדה הרפואית.

מעבר לכך, במועד התכנסות הועדה (20.6.12), המערערת טרם סיימה את הברור הרפואי בנושא הפיברומיאלגיה. עובדה זו נלמדת הן מאי המצאת תיעוד רפואי לועדה והן מהמסמך הרפואי מיום 23.5.12, שם מצוין: "אבחנה משוערת: פיברומיאלגיה; תלונות: נבדקה במרפאת כאבים, עברה בירור כולל מיפוי עצמות, עקב חשד לפיברומיאלגיה מופנה למומחה דלקת פרקים." (ההדגשה הוספה – ד.ו.).

המשיב צירף לתגובתו לערעור מסמך רפואי מיום 19.7.12 שבו נרשמה אבחנה של פיברומיאלגיה. משלא הוצג כל מסמך הכולל אבחנה זהה, עובר להתכנסות הועדה, תוכן המסמך יכול לשמש את המערערת בהליך בדיקה מחדש, אך אין בו להעיד על טעות משפטית בהחלטת הועדה, המצדיקה את התערבות בית הדין.

8. סוף דבר – הערעור נדחה.

9. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, (09 מאי 2013), בהעדר הצדדים.