בא-כוח התובעת: עו"ד יובל ראובינוף

בא-כוח הנתבעת: עו"ד יואב דור (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))

המדינה, הנתבעת בתביעה הנדונה, עתרה לדחיית התביעה נגדה על הסף בשל מעשה בית-דין וכן בשל טענות מניעות, שיהוי וניצול לרעה של הליכי משפט.

הרקע לבקשת המדינה הוא, תביעת נזיקין שהגיש נפגע נגד המזיק, נגד המבטחת של המזיק – התובעת בתביעה הנדונה – ונגד המדינה. בכתב ההגנה שהגישה המבטחת בתביעת הנפגע, טענה היא טענת השתתפות, שלפיה על המדינה להשתתף בפיצויים שייפסקו לנפגע. תביעת הנפגע נגד המבטחת הסתיימה בהסכם פשרה שאושר בפסק-דין, שעל-פיו שילמה המבטחת פיצויים לנפגע ואילו התביעה נגד המדינה התבררה ונדחתה בפסק-דין. עתה תובעת המבטחת את המדינה בטענת השתתפות וטוענת כי לנוכח מעשי המדינה ומחדליה שעל-פי הנטען, מהווים רשלנות, על המדינה להשתתף בסכום הפיצויים ששילמה לנפגע. בבקשה הנדונה טוענת המדינה כאמור, כי יש לסלק תביעה זו על הסף. הטעם העיקרי לבקשתה זו הוא, כי פסק הדין בתביעת הנפגע מקים מעשה בית-דין החוסם את תביעת המבטחת.

השאלות העיקריות הטעונות הכרעה בנסיבות האמורות הן אלו: האחת, שאלת זהות העילה – לנוכח טענות שלא נטענו בתביעת הנפגע. השנייה, שאלת זהות בעלי הדין – במקום שבהליך הראשון שני בעלי הדין היו נתבעים ובתביעה הנדונה הם תובע ונתבע; במקום שבו הנתבעת היא המדינה ובתביעה החדשה מופנות טענות נגד אורגניה שכלפיהם לא נטענו טענות בתביעת הנפגע. השלישית – הסכם הפשרה בין המבטחת (התובעת בתביעה הנדונה) לבין הנפגע והסתלקותה מהמשך ניהול טענת ההשתתפות נגד המדינה במסגרת תביעת הנפגע היו לאחר שבקשת הנפגע לתקן את תביעתו ולכלול טענות נוספות נגד אורגנים נוספים של המדינה נדחתה. טענות אלו נכללות בתביעה הנדונה. השאלה היא אם לדחיית בקשת הנפגע לתיקון תביעתו יש השלכה על קיומו של מעשה בית-דין.

א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים הרלוונטיים

2. את התביעה הראשונה הגיש הנפגע, שי חג'ג', יליד 1985 (להלן – הנפגע), אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 5.11.2006 (ת"א 2394/06. להלן גם – תביעת הנפגע). התביעה הוגשה נגד ארבעה נתבעים: אביו של התובע, עוזי חג'ג' (הנתבע 1); איילון חברה לביטוח בע"מ (התובעת בתביעה הנדונה, שתכונה להלן – איילון או התובעת) (הנתבעת 2), שהייתה המבטחת של המשק של האב; חברת מגוף שינוע ומיכון לתעשייה וחקלאות בע"מ (להלן – מגוף) (הנתבעת 3), יצרנית מכונה לאיגוד פרחים ולמיונם (להלן – המכונה); מדינת ישראל – משרד החקלאות, המכון להנדסה חקלאית (הנתבעת בתביעה הנדונה, אשר תכונה להלן – המדינה או הנתבעת) (הנתבעת 4), בשל הטענה כי המכון להנדסה חקלאית תכנן את המכונה ואישר את ייצורה ואת שיווקה.

הנפגע בתביעתו תבע פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו ביום 23.11.1988, עת היה כבן שלוש שנים. הנפגע לחץ על הכפתור המפעיל את המכונה והחדיר את ידו אל אחד ממנגנוניה וכתוצאה מכך נלכדה ידו במכונה ומשכה אותו לתוכה. התובע נפגע קשה בידיו ובראשו וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף קשים שהותירו אותו בעל נכות קשה.

3. בכתב ההגנה שהגישה איילון ביום 11.1.2007, בתביעת הנפגע, טענה היא בין השאר, כי יש לייחס רשלנות למגוף ולמדינה (הנתבעות 3 ו-4 באותה תביעה) וכי יש לחלק את האחריות בין הצדדים המעורבים, הנדרשים להשתתף בסכום הפיצוי שייפסק (להלן – טענת ההשתתפות). טענה זו נסמכה בעיקרה, על טענות הנפגע בכתב התביעה.

התביעה נגד מגוף נמחקה ביום 4.4.2011, לאחר שהתברר שבעת הגשת התביעה, חברה זו כבר לא הייתה פעילה ונמחקה מהמרשם ברשם החברות.

טענתה העיקרית של המדינה בכתב ההגנה שהגישה בתביעת הנפגע הייתה, שחלקו של המכון להנדסה חקלאית, שהוא יחידת משנה במינהל המחקר החקלאי במשרד החקלאות, התמצה בהמצאת אב טיפוס של מכונה למיון פרחים ואגידתם, שנרשם עליו פטנט. לפיכך טענה המדינה, כי ממציא הפטנט אינו אחראי להתקנת גידור חיצוני וכי חובה זו חלה על יצרן הדגם המסחרי.

4. לאחר שהצדדים הגישו את תצהירי העדות הראשית ואת ראיותיהם בתביעת הנפגע ונקבע כי הראיות יישמעו ביום 28.6.2011, הגיש הנפגע ביום 1.5.2011 בקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשתו זו ביקש לתקן את שמה של הנתבעת 4, כך שיהיה "מדינת ישראל – מינהל המחקר החקלאי – מרכז וולקני; משרד החקלאות; ומשרד העבודה והרווחה". כן התבקש תיקון התביעה, כך שנוסף על הטענות שנטענו נגד המכון להנדסה חקלאית או נגד מינהל המחקר החקלאי במשרד החקלאות, יכלול כתב התביעה טענות נוספות נגד משרד החקלאות וכן טענות נגד משרד העבודה והרווחה (כיום, משרד הכלכלה והמסחר). הטענה העיקרית שביקש הנפגע להוסיף הייתה, כי שירות הפיקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה לא פיקח על כך שמגוף אמנם תיקנה את ליקויי הבטיחות שנמצאו במכונה, כפי שפורטו במכתב מטעם משרד העבודה מיום 3.8.1986 ולא וידא שהאמור במכתב של מגוף מיום 8.3.1987 אמנם יושם בפועל. טענה נוספת התייחסה אל מינהל המחקר החקלאי במשרד החקלאות ואל משרד החקלאות בכלל, שלפיה גורמים אלו היו מודעים לליקויים במכונה, אך למרות זאת הוסיפו להמליץ לחקלאים לרכוש אותה והמשיכו לקבל תמלוגים ממכירתה.

בתגובתה מיום 1.6.2011, התנגדה המדינה לתיקון כתב התביעה ואילו איילון הסכימה לתיקון המבוקש. בהחלטה מיום 19.6.2011 דחה בית המשפט (כבוד השופטת חדוה וינבאום-וולצקי) את הבקשה לתיקון כתב התביעה (להלן בהתאמה – הבקשה לתיקון כתב התביעה, תגובת המדינה לבקשה לתיקון כתב התביעה וכן ההחלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה).

הנימוק העיקרי לדחיית בקשת הנפגע לתיקון כתב התביעה היה נעוץ בכך שעילות התביעה שהנפגע ביקש להוסיף לתביעתו התיישנו וכן מן הטעם שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר (פסקאות 19-11 בהחלטה). כאמור בהחלטה, התביעה הוגשה בחלוף שמונה-עשרה שנה מעת אירוע הנזק וזאת מכוח החריג הקבוע בסעיף 10 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), המאריך את תקופת ההתיישנות בתביעות של קטינים. עם זאת, בית המשפט ציין, כי מהמצוי במסמכי התיק עלה, שכבר בשנת 1990 וסמוך לאירוע, פנו הורי הנפגע לעורך דין, כדי שיטפל בנושא התביעה, אך במשך שנים לא נעשה דבר. מכאן למד בית המשפט, כי התובע, באמצעות הוריו, היה מודע לזכויותיו ואף התכוון לתבוע פיצויים בשל נזקיו שנים רבות בטרם הוגשה התביעה. עוד ציין בית המשפט, כי מאז הוגשה התביעה ועד הגשת בקשת התיקון חלפו כארבע שנים וחצי והבקשה הוגשה כחודש לפני המועד שנקבע לשמיעת הוכחות. בית המשפט קבע, כי יש לקבל את טענת המדינה כי בעת הגשת התביעה היה הנפגע כבר כבן 26, כך שחלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים מיום הגעתו לגיל 18. בית המשפט הוסיף, כי אמנם המדיניות הנוהגת היא לאפשר תיקון כתבי טענות, כדי שהמחלוקות האמתיות תוכרענה במלואן, אך למדיניות זו הושמו גבולות, שהעיקרי שבהם הוא גבול ההתיישנות. "תיקון כתב תביעה אינו יכול לשנות מצבו של נתבע לרעה, כך שאם הייתה מוגשת התביעה עתה – הייתה עומדת לו טענת התיישנות" (שם, פסקה 18). עוד נקבע, כי ההליכים המקדמיים והגשת הראיות הסתיימו זה מכבר, כך שמדובר בשיהוי ניכר, בעוד שלרשות התובע היה די זמן לגיבוש עילות התביעה.

בהחלטתו גם דחה בית המשפט את טענת הנפגע כי מאחר שהמדינה ממילא נתבעת, הרי שהתיקון שהתבקש הוא לכאורה, "תיקון פורמאלי" וזאת מנימוקים אלו (שם, פסקאות 24-22): "ראשית, מדובר בהוספת עילות חדשות ומכאן שלא ניתן לטעון לתיקון פורמאלי. שנית, מתוך שהתובע ידע להגדיר את הנתבעת 4, מדינת ישראל – משרד החקלאות המכון להנדסה אזרחית, עולה כי מדובר בגופים שונים תחת המטריה הגדולה של המדינה, והוא בחר בשעתו לייחד תביעתו כנגד אחד מהם. צודקת ב"כ המדינה כי תיקון כתב התביעה יחייב התגוננות ספציפית ושונה כנגד הטענות החדשות ואף הגשת ראיות חדשות ונוספות".

בית המשפט אף הוסיף כי גם היעדרו של תצהיר לתמיכה בבקשה לתיקון כתב התביעה של הנפגע, מצדיק את דחייתה, שכן נדרש תצהיר לסיבות שמנעו את תיקון כתב התביעה קודם לכן.

5. תביעת הנפגע נקבעה לשמיעת הוכחות ביום 28.6.2011. במועד זה הודיעו הנפגע, אביו ואיילון (התובע והנתבעים 1 ו-2) כי הגיעו להסכם פשרה לסילוק התביעה, שעל-פיו תשלם איילון לנפגע סכום כולל של 2,063,145 ₪.

בהודעה על הסכם הפשרה הודיעו הצדדים להסכם כי הוא נועד לסילוק מלא וסופי של תביעת הנפגע נגד איילון, לרבות הודעה לצד שלישי שהגיש אביו של הנפגע נגד איילון וזאת מבלי שמי מבין הצדדים להסכם "מודה בטענות יתר הצדדים" לתביעה. בכל הקשור במדינה (הנתבעת 4) נאמר בהסכם כי "למען הסר ספק, אין בסכום הפשרה ... משום מיצוי מלוא הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות האירוע ... והתביעה בתיק זה כנגד הנתבעת מס' 4 תמשך" (שם, פסקה 6). כך לעומת אביו של הנפגע, שלגביו נקבע כי "התביעה כנגד הנתבע 1 תדחה" (שם, פסקה 7).

בית המשפט אישר את הסכם הפשרה החלקי בפסק-דין וקבע כי "התביעה תוסיף להידון כנגד נתבעת מס' 4" (המדינה).

6. ביום 25.7.2012 הגישה איילון את התביעה הנדונה נגד המדינה. כמצוין בכתב התביעה, הנתבעת בתביעה הנדונה היא "מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה, משרד החקלאות, המכון להנדסה חקלאית ומינהל המחקר החקלאי". בתביעה זו העלתה איילון טענות כלפי משרד העבודה והרווחה וכלפי משרד החקלאות, לרבות המכון להנדסה חקלאית ומינהל המחקר החקלאי. טענות אלו כללו בעיקרן, את אותן טענות שהנפגע ביקש להוסיף לתביעתו בבקשתו לתיקון כתב התביעה, שכאמור, נדחתה.

מאחר שבעת הגשת התביעה הנדונה טרם הסתיים בירור תביעת הנפגע, הגישה המדינה ביום 21.11.2012 בקשה לעכב את ההליכים בתביעה הנדונה, בשל קיומו של הליך תלוי ועומד. איילון התנגדה לבקשה בתגובתה מיום 28.11.2012 והמדינה השיבה לכך ביום 5.12.2012. בהחלטה מיום 18.2.2012 (כבוד השופטת ע' כהן), התקבלה בקשה זו ונקבע כי המדינה תגיש את כתב ההגנה תוך ארבעים וחמישה יום מהיום שיינתן פסק הדין בתביעת הנפגע.

ביום 7.4.2013 ניתן פסק הדין בתביעת הנפגע נגד המדינה, אשר על-פיו נדחתה תביעתו.

ביום 30.5.2013 הגישה המדינה את כתב ההגנה בתביעה הנדונה ובמסגרתה טענה בין השאר, כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף, הן מחמת התיישנותה הן בשל מעשה בית-דין ומחמת טענות השתק ומניעות. כן טענה כי דין התביעה נגדה להידחות גם לגופה. במקביל להגשת כתב ההגנה הגישה המדינה גם הודעה לצד שלישי נגד הוריו של הנפגע ונגד איילון. כתב ההגנה בהודעה לצד השלישי הוגש ביום 7.7.2013.

7. ביום 22.7.2013 הוגשה הבקשה הנדונה, שבה עתרה המדינה כאמור, לסילוק התביעה נגדה על הסף. תגובת איילון הוגשה ביום 16.9.2013 והמדינה השיבה לתגובתה ביום 16.10.2013.

עוד במסגרת הבקשה לסילוק התביעה על הסף הודיעה המדינה כי הנפגע הגיש ערעור אל בית המשפט העליון על פסק הדין שדחה את תביעתו נגדה (ע"א 3923/13). מטעם זה קבע בית המשפט בהחלטה מיום 20.10.2013 כי ההחלטה על עיכוב בירורה של התביעה הנדונה תעמוד בעינה עד סיום ההליכים בערעור שהוגש.

ביום 13.11.2014 הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי. ביום 3.3.2015 הודיעה המדינה כי הערעור שהגיש הנפגע נדחה בפסק-דין מיום 2.3.2015, לאחר שבהמלצת בית המשפט, חזר בו מהערעור.

לפיכך ולבקשת הצדדים (הודעתה האמורה של המדינה והודעותיה של איילון מיום 8.3.2015 ומיום 12.3.2015), תחילה תוכרע בקשת המדינה לסילוק התביעה הנדונה על הסף.

ב. עיקרי טענות הצדדים

8. נקדים ונעיר, כי כתבי הטענות שהגישו הצדדים בעניין הבקשה לסילוק התביעה על הסף ארוכים, מעבר לנדרש (בקשת המדינה מחזיקה 20 עמ', תגובת איילון מחזיקה 16 עמ' המודפסים בצפיפות רבה ותשובת המדינה מחזיקה 9 עמ'). לפיכך להלן יובאו בקצרה, רק עיקרי טענות הצדדים.

עיקרי טענות המדינה (הנתבעת) בבקשה לסילוק התביעה על הסף

9. המדינה טענה כאמור, כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף בשל מעשה בית-דין שהקים פסק הדין בתביעת הנפגע, החוסם את התביעה הנדונה, וכן בשל טענת מניעות, בשל שיהוי בהגשת התביעה ובשל ניצול לרעה של הליכי בית המשפט מצד איילון.

על-פי טענת המדינה, בכתב ההגנה שהגישה איילון בתביעת הנפגע, טענה היא טענת השתתפות, שלפיה כאמור, כי יש לחייב את המדינה להשתתף בכל סכום פיצוי שאיילון תחויב לשלם לנפגע, וזאת מכוח הוראת סעיף 84 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן – פקודת הנזיקין). עתה, בתביעתה הנדונה, שבה איילון וטוענת את אותה טענת השתתפות, על יסוד אותה עילת תביעה שעמדה ביסוד טענת ההשתתפות שטענה בתביעת הנפגע. לעניין זה הטעימה המדינה, כי מבחן זהות העילה הוא מבחן הזכות המהותית ומבחן העניין הנדון.

עוד טענה המדינה, כי בעובדה שטענת ההשתתפות הנטענת נגד המדינה בתביעה הנדונה נסמכת על נימוקים או טענות חדשות אשר לא נטענו בתביעת הנפגע, אין כדי לשנות מהעובדה שעילת תביעת ההשתתפות זהה בשתי התביעות.

המדינה הוסיפה וטענה, כי כדי להחיל את העיקרון של מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, אין מקום להבחנה בין נתבע הכורך בכתב ההגנה שהגיש את טענת ההשתתפות המופנית נגד נתבע אחר, לבין נתבע הבוחר לעשות כן במסגרת הודעה לצד שלישי או במסגרת תביעה נפרדת. בכל מקרה, בכל שלוש הדרכים, הנתבע פתח חזית מריבה עם הנתבע האחר המבוססת על זכותו המהותית מכוח סעיף 84 בפקודת הנזיקין.

10. אשר לעובדה שאיילון בחרה להודות באחריותה במסגרת הסכם הפשרה בינה לבין הנפגע, שאושר בפסק-דין, טענה המדינה, כי אין בכך כדי להעלות או להוריד. לטענת המדינה, איילון לא ביקשה שבית המשפט שדן בתביעת הנפגע יכריע בטענות ההשתתפות שטענה כלפי המדינה במסגרת התביעה. כך הגם שלא הייתה כל מניעה לכך שתבקש את המשך בירור טענת ההשתתפות שטענה כלפי המדינה בכתב ההגנה שהגישה בתביעת הנפגע, ואף לא הייתה מניעה לכך שתבקש את הפסקת הדיון בטענת ההשתתפות (בהתאם לתקנה 154 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) ותעתור לחידוש התביעה לאחר תום בירור עניינו של הנפגע נגד המדינה. עוד טענה המדינה, כי בכל מקרה, המבוטח של איילון, אבי הנפגע, המשיך להיות בעל דין בתביעת הנפגע גם לאחר אישור הסכם הפשרה בין איילון לבין הנפגע והסתלקות איילון מהמשך בירור התביעה. לפיכך, יש לראות את המחלוקת בעניין השתתפות המדינה בפיצוי כמחלוקת שהוכרעה לגופה.

11. עוד טענה המדינה, כי מאחר שלאיילון הייתה הזדמנות לטעון את כל טענותיה נגד המדינה בעניין אחריותה הנטענת כלפי הנפגע, הרי שהיא מנועה מלפתוח התדיינות חדשה בינה לבין המדינה, שבמסגרתה תידון פעם נוספת שאלת השתתפות המדינה בתשלום הפיצוי. כך בין מכוח כלל מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתה ובין מכוח דוקטרינת המניעות וההשתק.

המדינה הוסיפה כי דין התביעה להידחות על הסף גם מחמת שיהוי. לטענתה, התנהלות איילון מלמדת על כך שזנחה את טענת ההשתתפות כלפי המדינה וגרמה לשינוי מצב המדינה לרעה.

טענה נוספת שטענה המדינה היא, כי באופן התנהלותה של איילון, שנטשה את הליכי בירור טענת ההשתתפות במסגרת תביעת הנפגע, יש משום שימוש לרעה בהליכי משפט. שכן נראה לכאורה, כי הסיבה שהובילה להגשת תביעה חדשה, במקום מיצוי טענות איילון במסגרת תביעת הנפגע, הייתה רצונה להחליף את המותב הדן בתביעתה (טענת "Forum Shopping").

עיקרי טענות איילון (התובעת) בתגובתה לבקשה לסילוק תביעתה על הסף

12. איילון טענה שיש לדחות את בקשת המדינה לדחיית תביעתה על הסף. לטענתה, פסק הדין בתביעת הנפגע לא הקים מעשה בית-דין מהטעם שעילות התביעה בשתי התביעות, תביעת הנפגע והתביעה הנדונה, אינן זהות ואף אין זהות בין בעלי הדין. כן ביקשה לדחות את טענת השיהוי מהטעם שלטענתה, התביעה הנדונה הוגשה זמן קצר לאחר תשלום הפיצוי לנפגע על-פי הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין. עוד טענה, כי הגשת התביעה הנדונה לא נבעה מרצונה לבחור מותב אחר, אלא לנוכח דחיית בקשת התובע לתיקון כתב התביעה לאחר הגשת הראיות. מצב זה לטענתה, לא הותיר ברירה בידיה, אלא להגיש נגד המדינה תביעת השתתפות חדשה ונפרדת.

13. בעניין טענת מעשה בית-דין שטענה המדינה, טענה איילון כאמור, כי יש לראות באורגנים השונים של המדינה, שבעניינם נטענו טענות במסגרת התביעה הנדונה, משום בעלי דין שונים ונפרדים מאלו שנתבעו בתביעת הנפגע. לכן לטענתה, אין בטענת השתתפות בפיצוי הנפגע כלפי אורגן פלוני של המדינה כדי לחסום תביעה בטענת השתתפות נגד אורגן אחר של המדינה. בעניין זה טענה איילון, כי בתגובתה לבקשת הנפגע לתקן את כתב התביעה, התנגדה המדינה לתיקון שהתבקש בין השאר, בנימוק שהמשמעות של קבלת הבקשה היא, צירוף בעלי דין חדשים והוספת עילות תביעה חדשות. לטענת איילון, טענות אלו של המדינה עומדות בניגוד לנטען עתה בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין, הנשענות בין השאר, על כך שעתה טוענת המדינה, כי המדינה היא בעל דין אחד.

עוד טענה איילון, כי הגם שהתביעה הנדונה מתייחסת לאותו אירוע שבמהלכו ניזוק הנפגע, אין התביעה הנדונה מבוססת על אותן עובדות ועל אותן טענות ולפיכך מדובר בעילת תביעה נפרדת.

איילון טענה כי משנדחתה בקשת הנפגע לתקן את כתב התביעה, לא הייתה לה אפשרות להעלות את טענותיה כלפי אורגנים אחרים של המדינה. אף יש להניח, כי אילו ביקשה לתקן את כתב הגנתה ולהוסיף את הטענות הנטענות עתה או להגיש הודעה לצד שלישי נגד אורגנים אחרים של המדינה, שכלפיהם נטענות עתה טענותיה בתביעת ההשתתפות הנדונה, הייתה בקשתה נדחית. בעניין זה הוסיפה איילון וטענה, כי התנגדות המדינה לאפשר את תיקון התביעה, באופן שיאפשר בירור כל הטענות נגד כל אורגני המדינה במסגרת תביעת הנפגע, הייתה חסרת תום-לב.

כן טענה איילון, כי מאחר שבתביעת הנפגע היו היא והמדינה במעמד של נתבעות, לא ניתן לטעון שתביעת הנפגע הקימה מעשה בית-דין החוסמת את תביעת ההשתתפות הנדונה שהגישה נגד המדינה. איילון הייתה במעמד של נתבע מתגונן בתביעה ולכן אין כל מניעה שתגיש תביעת השתתפות חדשה נגד המדינה שתופנה כלפי אורגנים שכלל לא נתבעו בתביעת הנפגע והם בעלי דין אחרים ונפרדים. לטענת איילון, הסכם הפשרה בינה לבין הנפגע סיים את התביעה ביחסים שבינה לבין הנפגע. לכן לטענת איילון, אין בכך כדי לחסום אותה מלתבוע את המדינה, במיוחד בעוד שטענותיה בתביעה הנדונה מופנות כלפי אורגנים אחרים של המדינה, שלא נתבעו בתביעת הנפגע.

עוד טענה איילון, כי עד הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם המדינה בתביעת הנפגע, כלל לא ידעה על העובדות המקימות את עילת התביעה כלפי האורגנים הנתבעים עתה ובהם שירות הפיקוח על העבודה במשרד העבודה. לכן לטענתה, לא נותרה בידיה הברירה, אלא לתבוע בנפרד את משרד העבודה ואת משרד החקלאות.

14. בעניין טענת המניעות טענה איילון, כי בניגוד לטענת המדינה, אין כל מניעה שנתבעת הטוענת טענת השתתפות תעלה את טענותיה במסגרת תביעת השתתפות נפרדת המוגשת נגד מעוולים נוספים. אף אין כל חובה לטעון טענת ההשתתפות במסגרת הודעה לצד שלישי נגד מעוולים שלא היו צד לתביעה שבה חויבה הנתבעת בתשלום פיצוי. לפיכך לטענתה, אין בתביעה הנדונה משום תביעת השתתפות נוספת, אלא תביעת השתתפות יחידה שאין כל מניעה להגישה.

15. עוד טענה איילון, כי יש לדחות את טענת השיהוי שטענה המדינה. משנדחתה בקשת הנפגע לתיקון תביעתו, כך שתופנה גם נגד אורגנים נוספים של המדינה, לא זנחה איילון את טענותיה נגד אותם אורגנים נוספים, אלא פעלה תוך זמן קצר מאד והגישה את התביעה הנדונה סמוך לאחר ששילמה לנפגע את הפיצוי לפי הסכם הפשרה.

כן טענה איילון, כי אין מקום לייחס לה ניסיון להחלפת המותב שידון בטענותיה. לטענתה, הנפגע והיא היו מעוניינים דווקא בבירור כל הטענות נגד כל אורגני המדינה לפני המותב שדן בתביעת הנפגע, אך המדינה, היא שהכשילה אפשרות זו. לפיכך ולנוכח התנגדות המדינה לתיקון תביעת הנפגע וכאמור, לא נותרה לאיילון ברירה אלא להגיש תביעת השתתפות נפרדת נגד אותם אורגנים של המדינה שלא ניתן היה לברר את הטענות נגדם במסגרת תביעת הנפגע.

עיקרי טענות המדינה (הנתבעת) בתשובתה לתגובת איילון (התובעת)

16. בתשובת המדינה טענה תחילה, כי מדינת ישראל היא ישות משפטית אחת, הפועלת באמצעות אורגנים ורשויות שונות. לפיכך אין מקום לטענות איילון כאילו יש לראות באורגנים שונים של המדינה משום בעלי דין שונים ונפרדים, ולכן אין מקום לטענתה כי אין זהות בין בעלי הדין בתביעת הנפגע לבין בעלי הדין בתביעה הנדונה. לטענת המדינה, כוונת טענותיה בהתנגדותה לבקשה לתיקון כתב התביעה בתביעת הנפגע הייתה, שיש לראות במסכת העובדתית החדשה שביקש הנפגע לכלול בכתב התביעה המתוקן משום עילת תביעה חדשה, שהתיישנה. בדומה, טענת המדינה הייתה שיש לראות בכל אורגן של המדינה כ"נתבע" נפרד (כאילו הוא נתבע נפרד) וזאת כדי לאפשר למדינה להתגונן כראוי ביחס לטענות שהופנו כלפי כל אורגן. עם זאת וכפי שהיה בפסק הדין שהוזכר בטענות המדינה (שאליו נתייחס בהמשך הדברים), יש מצבים שבהם המדינה פועלת ב"כובעים שונים" ולכן בהקשרים מסוימים רואים באורגנים שונים של המדינה כאילו הם "בעלי דין" נפרדים, הגם שהמדינה היא בעל-דין אחד.

טענת המדינה היא אפוא, שהתנגדותה לתיקון כתב התביעה נועדה למנוע הוספת עילות תביעה חדשות נגדה, שהתיישנו זה מכבר.

17. כן טענה המדינה, כי יש לדחות את טענותיה של איילון כי העובדות שעליהן מבוססת התביעה הנדונה מהוות עילת תביעה חדשה, שונה ונפרדת מזו שהתבררה בתביעת הנפגע, הגם שהן מתייחסות לאותו אירוע. זאת לנוכח הגדרתה של עילת תביעה לעניין טענת מעשה בית-דין. זאת בשונה מהגדרתה של עילת תביעה לעניין תיקון כתב תביעה ולעניין התיישנות.

עוד טענה המדינה, כי יש לדחות את טענת איילון הנסמכת על דחיית בקשת הנפגע לתקן את תביעתו, שלפיה לכאורה, לא עמדה לה אפשרות לטעון לאחריות המדינה גם על יסוד טענותיה החדשות. בעניין זה טענה המדינה, כי אף יש לדחות את טענת איילון כי אילו הייתה היא מבקשת לתקן את כתב ההגנה או להגיש הודעה לצד שלישי, הייתה בקשתה נדחית, כפי שנדחתה בקשת הנפגע לתיקון תביעתו. כן טענה המדינה, כי יש לדחות את טענת איילון בדבר חוסר תום לבה של המדינה, שהתנגדה לתיקון תביעת הנפגע ובכך לכאורה, נמנעה מאיילון האפשרות לרכז את כל טענותיה נגד המדינה. לטענת המדינה, שאלת קיומו של מעשה בית-דין אינה תלויה בעמדתה בבקשת הנפגע לתיקון תביעתו. בקשה זו נדחתה מחמת התיישנות ושיהוי ובשל כך שהמידע שעליו נסמכה הייתה ברשות הנפגע עוד בראשית ההליך. לעומת זאת, עילת טענת ההשתתפות של איילון כלפי המדינה לא התיישנה באותה עת. כך שאילו ביקשה לתקן את כתב ההגנה או להגיש הודעה לצד שלישי, לא מן הנמנע שבקשתה לא הייתה נדחית. לעומת זאת, אילו הייתה נדחית מחמת שיהוי, הרי שבמצב זה אין לאיילון להלין, אלא על עצמה. עוד טענה המדינה, כי בכל הקשור למעורבות הנטענת של שירות הפיקוח על העבודה, הרי שהיה על איילון לדעת על כך כבר בעת הגשת תביעת הנפגע.

18. בתשובתה הוסיפה המדינה וחזרה על עיקרי טענותיה בבקשה לסילוק התביעה על הסף והוסיפה עוד, כי זכותה של איילון להשתתפות נגזרת גם מזכותו של המבוטח, אבי הנפגע, אשר היה בעל-דין בתביעת הנפגע עד מתן פסק הדין בתביעה נגד המדינה. לפיכך, אף יש לראות במבוטח, אבי הנפגע, משום "צד קרוב" של איילון, כך שאיילון בכל מקרה, קשורה בהכרעה שניתנה בהתדיינות שהוא היה צד לה.

ג. דיון והכרעה

השאלות הטעונות בירור והכרעה

19. השאלה הטעונה הכרעה היא, אם יש בתוצאת תביעת הנפגע כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה שהגישה איילון נגד המדינה.

השאלה עולה כאמור, בנסיבות שבהן במסגרת תביעת נזיקין שהגיש נפגע נגד מספר נתבעים, טען אחד הנתבעים בכתב ההגנה טענת השתתפות נגד נתבע אחר, אך לא עמד על בירורה, אלא הגיש תביעה חדשה אחרת נגד הנתבע האחר ובמסגרתה שב וטען נגדו טענת השתתפות. השאלה היא אפוא, אם התביעה החדשה נחסמת לנוכח מעשה בית-דין שהקימה תביעת הנפגע.

השאלות העיקריות שנידרש לבחון בנסיבות המקרה הנדון הן, אם כן, אלו:

השאלה הראשונה, שאלת זהות העילה, לרבות השאלה, אם במקום שבו במסגרת התביעה החדשה נטענו טענות שלא נטענו בתביעת הנפגע, עדיין ניתן לומר כי תביעת הנפגע מקימה מעשה בית דין, החוסם את התביעה החדשה.

השאלה השנייה, שאלת זהות בעלי הדין, ובכלל זה שתי השאלות הבאות: האחת, אם קם מעשה בית-דין גם אם בהליך הראשון שני בעלי הדין היו נתבעים ובתביעה הנוספת הם תובע ונתבע. השנייה, במקום שבו הנתבעת היא המדינה ובמסגרת התביעה הנוספת מופנות טענות נגד אורגנים שכלפיהם לא נטענו טענות בתביעה הראשונה (תביעת הנפגע), עולה השאלה, אם יש זהות בבעלי הדין, או שמא יש לראות באורגניה השונים של המדינה משום בעלי-דין נפרדים ושונים.

השאלה השלישית, האם לדחיית בקשת הנפגע לתקן את תביעתו ולהסתלקות איילון מהמשך בירור טענת ההשתתפות שטענה כלפי המדינה לאחר שהסכם הפשרה בינה לבין הנפגע אושר, יש השלכה על קיומו של מעשה בית-דין.

20. שאלות נוספות שעולות הן, אם כפי שטענה המדינה, יש לדחות את התביעה הנדונה גם מחמת שיהוי, מכוח מניעות או בשל שימוש לרעה של איילון, התובעת, בהליכי בית המשפט.

(1) מעשה בית-דין, השתק עילה והשתק פלוגתה – הכללים שנקבעו בפסיקה

21. תחילה נעמוד על הכלל בדבר מעשה בית-דין, הכולל גם את הכלל שעניינו השתק עילה וגם את הכלל בדבר השתק פלוגתה ועל ההלכות שנקבעו בקשר לכללים אלו הרלוונטיות לענייננו. לאחר מכן נבחן את יישומם של כללים אלו ושל ההלכות הרלוונטיות על נסיבותיה של התביעה הנדונה, תוך מתן מענה לשאלות הטעונות הכרעה, כמפורט לעיל.

22. השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך (או בהליך בוררות). במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968), כבוד הנשיא אגרנט (להלן – עניין קלוז'נר); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 12 (להלן – עניין ברנוביץ); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקאות 26-24 (להלן – עניין צמרות); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3 (להלן – זלצמן)).

הכלל בדבר השתק עילה נועד למנוע הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים וכן נועד למנוע הכרעות סותרות באותו עניין. לפיכך, אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת (עניין צמרות, שם; ברנוביץ, שם; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (14.6.2004) (כבוד השופט (כתוארו אז), א' גרוניס, פסקה 6 (להלן – עניין לב יסמין); (רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (20.10.2006), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה ה(5); ע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2004), כבוד השופט א' ריבלין, פסקה 8).

23. השתק פלוגתה מתייחס לפלוגתה מסוימת, עובדתית או משפטית, שכבר נדונה בהליך קודם. "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (עניין צמרות, שם).

הכלל בדבר השתק פלוגתה צומצם בפסיקה למקום שבו התקיימו ארבעה תנאים אלו: "ראשית, כי 'הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים'. שנית, כי 'קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא'. שלישית, כי 'ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה'. רביעית, כי 'ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה'" (רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (2007), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה י"א. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם, ואת הדיון ביתרונותיו של עיקרון השתק הפלוגתה ובחסרונותיו). עוד נקבע, כי בשאלה מעורבת של חוק ועובדה חל השתק הפלוגתה גם על הממצאים העובדתיים וגם על המסקנה המשפטית (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (2009), כבוד השופטת א' חיות).

באשר לתנאי שעניינו הכרעה בפלוגתה, אין הכרח שייקבע ממצא פוזיטיבי, אלא די בקיומה של הזדמנות להעלאת הטענה בהזדמנות הראשונה. "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון" (ע"א 102/88 עזרא אבוניל נ' מרגרט אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992), כבוד השופט א' מצא, פסקה 6 (להלן – עניין אבוניל)).

24. המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין הוא רחב. הכלל הוא, כי "מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 דן גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797 (1985), כבוד השופט ד' לוין בעמ' 802-801 (להלן – עניין גורדון)). כך נאמר בעניין מבחן זהות העילות לעניין מעשה בית-דין בעניין צמרות (פסקה 24):

"התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)".

כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אפילו העילה שעליה הושתתה התביעה הראשונה שונה מזו שעליה הושתתה התביעה השנייה (למשל, תביעה אחת הושתתה על עילה חוזית ואילו התביעה האחרת הושתתה על תביעה נזיקית וכיוצא באלו), או שהסעד הנתבע שונה (למשל, בראשונה נתבע פיצוי ובשנייה נתבעה אכיפה). כך נאמר בעניין לב יסמין (פסקה 6):

"המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו 'מבחן זהות העילות'. השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גרודון נ' כבר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; עניין קלוז'נר, עמ' 593). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים".

על יסוד מבחנים אלו, הוסיף בית המשפט כי "אין נפקות, לעניין זה, לכך שהחבות אשר יוחסה למשיבה ... התבססה הן על אחריותה החוזית והן על אחריותה הנזיקית" להבדיל מהתביעה האחרת, שעילתה הייתה פיצוי כספי בגין ליקויי בניה (עניין לב יסמין, פסקה 7). כן נקבע, כי "יודגש, כי לענייננו אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (עניין קלוז'נר)" (שם, ההדגשה במקור) (ראו עוד: ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (2010), כבוד השופטת א' חיות, פסקה 7 (להלן – עניין מוסקונה); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, עמ' 181 (להלן – עניין זיסר); ע"א  823/08 אריה חזן נ' רשות המסים - פקיד שומה נתניה (4.1.2009), כבוד השופטת א' חיות, פסקה 7 (להלן – עניין חזן); ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005), כב' השופטת ע' ארבל, פסקה 9 (להלן – עניין גורה)).

25. כלל נוסף שנקבע בפסיקה, עניינו היעדר רלוונטיות לכך שלא התקיים דיון בטענה לגופה במסגרת ההליך הקודם. לטענה שפסק הדין ניתן מבלי שטענות בעל הדין נדונו לגופן, אין כדי להועיל ולמנוע את חסימת התביעה המאוחרת מחמת מעשה בית-דין. בעניין זה נקבע שגם פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, יקים השתק עילה. "משניתן פסק דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהעדר ההגנה" (רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים (23.2.2006), כבוד השופטת ע' ארבל, פסקה 7 (להלן – עניין צבעוני). כן ראו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין (8.3.2009) (כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור פסקה 20 (להלן – עניין רלה ויינשטיין)).

26. לעניין הכלל בדבר מעשה בית-דין נקבע, כי אין רלוונטיות למעמד בעל הדין בהליך הראשון, המקים את השתק העילה. "אין בכך כלום שבהליכים הקודמים נתבע המערער לדין על-ידי המשיבים, ואילו עתה מתייצב הוא כתובע" (עניין אבוניל, פסקה 7). כך נקבע גם בעניין צבעוני (פסקה 7): "... לפיכך, קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו הייתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין ... שכבר הוכרע (ראה בעניין זה: נ' זלצמן ... בעמ' 304)". כך גם נקבע בעניין רלה וינשטיין (8.3.2009) (פסקה 20), כי אין בהיפוך הצדדים כדי לשנות מן העובדה שההליך הראשון הקים מעשה בית דין.

27. בדומה נקבע, כי מעשה בית-דין יכול שיקום אף בין שני נתבעים ובלבד שבין השנים נפתחה חזית. במצב שבו נפתחה חזית מריבה בין הנתבעים לבין עצמם, יקים פסק הדין בתביעה שמפניה התגוננו גם מעשה בית-דין בין הנתבעים לבין עצמם ולא רק בין התובע לבין כל אחד מהנתבעים. הלכה זו נקבעה בע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' קבוצת כנרת, פ"ד יח(2) 225 (1964) (להלן – עניין קבוצת כנרת), אגב דיון בתביעת השתתפות בין מעוולים, כאמור שם (כבוד השופט י' זוסמן, פסקה 8. ראו גם פסקה 5):

"לגבי התוצאות של פסק-דין בתביעת הניזק נגד שני מזיקים, האפשרויות הן שתיים. כאשר תבע הניזק את נזקו משני נתבעים ובית-המשפט דחה את תביעתו נגד אחד מהם, יכול שיהא מעשה-בית-דין בין התובע ובין הנתבע בלבד, ויכול שיהא מעשה-בית-דין גם בין הנתבעים בינם לבין עצמם. במקרה הראשון, 'לא שלפו הנתבעים חרבותיהם אחד בשני', כלשונו הציורית של בית המשפט בעניין Synder v. Marken הנ"ל. אך אם עשו כן ונתבע אחד יצא זכאי, היה מעשה-בית-דין גם בינו ובין חברו, ולא מן המידה שיעמוד בשניה לדין וישיב על תביעת השותפות. מעשה-בית-דין מגן על הנתבע, במקרה הזה, גם מפני תביעת ההשתתפות של המזיק אחר".

על כלל זה חזר בית המשפט גם בע"א 181/67 טובה גרינשפאן נ' שרעבי ומדינת ישראל, פ"ד כא(2) 630 (1967) (כבוד השופט י' זוסמן, פסקה 4) (להלן – עניין גרינשפאן):

"אמנם לכאורה, פסק-דין שיצא בתביעתו של פלוני נגד אלמוני ופלמוני אינו מעשה-בית-דין אלא בין פלוני מזה ואלמוני ופלמוני מזה, וטעמו של דבר ברור: התובע התדיין עם שני הנתבעים, אך שני הנתבעים לא התדיינו אחד עם השני, ולפיכך בית-המשפט גם לא פסק בריבם. אך יש והנתבעים הם רק למראית עין שותפים להגנה בפני היריב המשותף. כאשר הנתבעים אינם רק מתגוננים מפני התביעה, אלה בכתב ההגנה שלהם גללו את האשמה אחד על השני, הרי בכך פתחו חזית חדשה ותפסו עמדות יריב ונעשו בעלי דין שכנגד בינם לבין עצמם ... ומשנעשו שני נתבעים, עקב טענה שהביאו זה נגד זה בכתב הגנה, יריבים [הם] והשופט פסק בריבם, שוב אין טעם שלא יהא מעשה-בית-דין גם ביניהם. היה להם יומם בבית-המשפט; מדוע ולשם מה יורשו לחזור ולהתדיין ביניהם?".

(2) מעשה בית-דין – מהכלל אל המקרה הנדון

28. לאחר שעמדנו על הכלל בדבר מעשה בית-דין ועל ההלכות שנקבעו בעניין זה, נבחן את יישומם על נסיבותיה של התביעה הנדונה, תוך מתן מענה לשאלות הטעונות הכרעה, שהן כאמור לעיל, אלו: הראשונה, שאלת זהות העילה; השנייה, שאלת זהות בעלי הדין; השלישית, אם ישנה השלכה לדחיית בקשת הנפגע לתקן את תביעתו ולהסתלקות איילון מתביעת הנפגע לאחר הסכם הפשרה בינה לבין הנפגע, על שאלת קיומו של מעשה בית-דין.

שאלת זהות העילות

29. מעשה בית-דין מסוג השתק עילה חל כאמור, במקום שבו עילת תביעה נדונה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך בין אותם בעלי דין. במקרה זה, עילת תביעה שכבר נדונה לא תתברר פעם נוספת. לעניין מעשה בית-דין נקבע כאמור, כי שאלת זהות העילה נבחנת בדרך רחבה והיא אף כוללת טענות שניתן היה לטעון, אך לא נטענו.

לפיכך בכל הקשור לדרישת זהות העילות, לא ניתן לקבל את טענת איילון כי לנוכח העובדה שעילת התביעה, שעניינה טענת ההשתתפות הנטענת עתה כלפי המדינה, נסמכת על טענות שלא נטענו במסגרת טענת ההשתתפות שטענה בתביעת הנפגע, אין מדובר בעילות תביעה זהות. בכפוף לכך שייקבע כי ישנה זהות בין בעלי הדין, אין בעובדה שבמסגרת התביעה הנדונה נטענות טענות נוספות או אחרות נגד המדינה, שלא נטענו בתביעת הנפגע, כדי להעלות או להוריד. שכן בשתי התביעות מדובר באותו עניין, שהוא תביעה להשתתפות המדינה בפיצוי ששולם לנפגע בשל האירוע שבמהלכו ניזוק.

30. המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין הוא כאמור רחב. כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אפילו העילה שעליה הושתתה התביעה הראשונה שונה מזו שעליה הושתתה התביעה השנייה, או שהסעד הנתבע שונה. בבחינת זהות העילות "נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים" (עניין לב יסמין, פסקאות 7-6).

בעת בחינת שאלת זהות העילות לעניין מעשה בית-דין, הכלל הוא, כי "אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (עניין גורדון, עמ' 802-801). כך גם אין רלוונטיות לכך שבמסגרת התביעה הנוספת נטענו טענות חדשות שלא נטענו בתביעה הראשונה. "התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)" (עניין צמרות, פסקה 24).

כדי לבחון אם מדובר בעילות זהות, המבחן שבית המשפט נדרש לו "חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים" (עניין מוסקונה, פסקה 7). כן ראו: עניין זיסר; עניין חזן, פסקה 7). כאמור שם (מוסקונה, פסקה 7) "אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף". מבחן זהות העילות מתקיים אם כן, "מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת" (עניין זיסר, 181).

31. בכתב ההגנה שהגישה איילון בתביעת הנפגע טענה היא טענת השתתפות כלפי המדינה ועתרה היא לחייב את המדינה להשתתף בפיצוי שייפסק לנפגע. כך גם עילת התביעה בתביעה הנדונה שהוגשה נגד המדינה, היא טענת השתתפות בפיצוי הנפגע. אף אין חולק על כך שעניינן של שתי התביעות באותה מסכת עובדתית, שעניינה נזקי הנפגע כתוצאה מאירוע התאונה שאירע לאחר שהפעיל את המכונה עוד ביום 23.11.1988 עת היה כבן שלוש שנים.

לעניין זהות העילות לשם הקמת מעשה בית-דין, אין רלוונטיות לכך שבתביעת הנפגע נשענו טענותיה של איילון בעיקר על הטענות שטען הנפגע בכתב התביעה שהגיש, ואילו עתה מעלה איילון טענות נוספות, שאותן לא טען הנפגע, בין טענות שביקש להוסיף במסגרת בקשתו לתיקון כתב התביעה, אשר נדחתה, ובין טענות אחרות. די בכך שבשתי התביעות עתרה איילון לחיוב המדינה להשתתף בפיצוי ששולם לנפגע כדי שמבחן זהות העילות המקים מעשה בית-דין יתקיים. שכן כאמור, בעת בחינת זהות העילות "יש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (גורדון, עמ' 801), וכי "התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין" (עניין צמרות, פסקה 24).

כך גם נקבע פעם אחר פעם, כי אין רלוונטיות לכך שבמסגרת ההליך הראשון לא נטענו כל הטענות האפשריות. שכן "בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן" (עניין צמרות, שם). ""מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה ... העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת 'מעשה בית דין'. על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק" (גורה, פסקה 9).

32. המסקנה היא אם כן, כי על-פי מבחן זהות העילות, ישנה זהות בין טענת ההשתתפות שטענה איילון בשני ההליכים. נבחן אפוא, אם מתקיים גם התנאי של זהות בעלי הדין.

שאלת זהות בעלי הדין

33. שאלת זהות בעלי הדין, מעוררת כאמור, שתי שאלות עיקריות: הראשונה, אם מעשה בית-דין מתקיים גם אם בהליך הראשון היו שני בעלי הדין בגדר נתבעים ואילו בתביעה הנוספת מדובר בתובע ונתבע. השנייה, הנתבעת היא המדינה ובמסגרת התביעה הנוספת מופנות טענות נגד אורגני המדינה שכלפיהם לא נטענו טענות בתביעת הנפגע. השאלה היא אפוא, אם ישנה זהות בבעלי הדין, או שמא יש לראות באורגנים השונים של המדינה משום בעלי-דין נפרדים ושונים.

א. מעמד בעלי הדין בכל אחד משני ההליכים

34. כפי שעמדנו על כך קודם לכן, די בכך שבין הצדדים להליך המאוחר הייתה "חזית מריבה" בהליך משפטי קודם, כדי שיקום מעשה בית-דין ויחסום אפשרות להתדיינות נוספת באותה עילת תביעה. אין רלוונטיות אם בהליך הראשון היו בעלי הדין במעמד של תובע ונתבע ובהליך המאוחר התהפך מעמדם, כך שהתובע הפך לנתבע והנתבע לתובע. אין בהיפוך הצדדים כדי לשנות מן העובדה שההליך הקודם הקים מעשה בית-דין, אם התקיים מבחן זהות העילות (עניין אבוניל, פסקה 7; עניין צבעוני, פסקה 7; עניין רלה וינשטיין, פסקה 20; נ' זלצמן, עמ' 304).

35. בדומה וכאמור, מעשה בית-דין יכול שיקום אף בין שני נתבעים, אם נפתחה ביניהם חזית מריבה במסגרת ההליך הראשון. כפי שנקבע לעניין זה, אם "שלפו הנתבעים חרבותיהם אחד בשני" במסגרת ההליך שבו היו שניהם נתבעים, כי אז יקום מעשה בית-דין אם בתביעה מאוחרת יתבע אחד הנתבעים את הנתבע האחר. כך ככלל וכך אם אחד הנתבעים יתבע את הנתבע האחר בטענת השתתפות, כמו במקרה הנדון. "מעשה-בית-דין מגן על הנתבע, במקרה הזה, גם מפני תביעת ההשתתפות של המזיק אחר" (עניין קבוצת כנרת, פסקה 8 וכן פסקה 5). הטעם לכך הוא כאמור, כי "כאשר הנתבעים אינם רק מתגוננים מפני התביעה, אלא בכתב ההגנה שלהם גללו את האשמה אחד על השני, הרי בכך פתחו חזית חדשה ותפסו עמדות יריב ונעשו בעלי דין שכנגד בינם לבין עצמם". על כן, "משנעשו שני נתבעים, עקב טענה שהביאו זה נגד זה בכתב הגנה, יריבים [הם] והשופט פסק בריבם, שוב אין טעם שלא יהא מעשה-בית-דין גם ביניהם" (גרינשפאן, פסקה 4).

כך גם בענייננו, איילון פתחה חזית מריבה נגד המדינה בכך שהעלתה נגדה טענת השתתפות בכתב ההגנה שהגישה בתביעת הנפגע. לפיכך, לנוכח העיקרון של מעשה בית-דין, מנועה היא מלשוב ולתבוע את המדינה בטענת השתתפות. העובדה שבתביעת הנפגע איילון והמדינה היו נתבעות ואילו עתה איילון היא התובעת והמדינה היא הנתבעת, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין מעשה בית-דין.

ב. המדינה – יישות משפטית אחת הפועלת באמצעות אורגנים שונים

36. טענה נוספת של איילון שאותה יש לדחות, עניינה בכך שלטענתה, אין לומר שההליך בתביעת הנפגע מקים מעשה בית-דין וזאת בשל היעדר זהות בין בעלי הדין. לטענתה, זרוע המדינה שנתבעה בתביעת הנפגע הייתה המכון להנדסה חקלאית במשרד החקלאות, ואילו בתביעה הנדונה נתבעו זרועות אחרות של המדינה, שהן בעלי-דין אחרים: משרד העבודה והרווחה, משרד החקלאות והמכון להנדסה חקלאית ומינהל המחקר החקלאי במשרד החקלאות.

בכך נתפסה איילון לכלל טעות, שכן המדינה אחת היא והיא בעל דין אחד. כך הבהיר בית המשפט בעניין בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות (החלטה מתוקנת מיום 4.7.2012, כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה ז'), אגב קביעה כי הוספת טענות נגד משרד ממשלתי שלא היה משיב בעתירה מלכתחילה, אינה מצריכה הוספתו בתור משיב נוסף.

"כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד, ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה".

37. נושא מעמד המדינה בהליך משפטי בעניין אזרחי הוסדר בחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958 (הגדרת "הליך" בסעיף 1 בחוק זה), הקובע כי בהליך שמדינה צד לו, מתנהל ההליך "בשם מדינת ישראל כתובעת, כמבקשת או כמערערת" ואם ההליך מוגש נגד המדינה, כי אז "נגד מדינת ישראל כנתבעת או כמשיבה" (סעיף 3). ההליך המשפטי אינו מתנהל בשם אורגניה של המדינה או נגדם, אינו מתנהל בשם רשות מרשויותיה שאינה תאגיד עצמאי או נגדה, אלא המדינה על כל זרועותיה, רשויותיה ואורגניה, היא בעלת הדין והיא בעלת דין אחת לכל דבר ועניין. החוק אף קובע ומבהיר כי "לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה" (סעיף 11), ומוסיף כי גורם אחד בלבד של המדינה, משרד האוצר, הוא זה שאחראי לבצע כל פסק-דין שניתן נגד המדינה (סעיף 7) וכי לא כל אורגן של המדינה נדרש לבצע בעצמו פסקי-דין הניתנים נגדו.

38. העובדה שכל אורגניה, זרועותיה ורשויותיה של המדינה מהווים ישות אחת וכי לעניין הליך משפטי בעניין אזרחי המדינה היא בעל-דין אחד, לכל דבר ועניין היא בבחינת מושכלות יסוד שעליהן עמדו בתי המשפט לא פעם (ראו למשל, ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (8.10.2006), כבוד השופטת א' חיות, פסקה 11: "המינהל ומשרד הבינוי והשיכון אינם אלא שני אורגנים של אותה ישות עצמה, היא המדינה" וכן שם, פסקה 13. כך גם בפסקי-דין רבים אחרים, שחלקם יוזכר להלן).

בעניין רע"א 4826/12 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' פלוני (7.8.2012), נבחנה שאלת העברת מידע בין רשויות המדינה ואורגניה אגב ניהול תביעה. בית המשפט קבע שהמדינה רשאית להעביר מידע בין אורגניה השונים, ואגב כך שב בית המשפט העליון (כבוד השופט צ' זילברטל) והבהיר היטב את הדברים (פסקאות 12-10):

"... ככל שמדובר במעמד המדינה כבעל דין בהליך אזרחי, נקבע בסעיף 11 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958 (להלן: החוק), כי 'לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה'; ואילו כאשר 'המדינה' היא צד להליך, הוא יתנהל נגד 'מדינת ישראל' כתובעת או נתבעת (סעיף 3 לחוק). דהיינו – לא נגד רשות מרשויותיה שאינה תאגיד עצמאי (כגון 'משרד הביטחון' או 'משטרת ישראל'), אלא נגד 'מדינת ישראל'. נמצא, כי דין משטרת ישראל, או צבא הגנה לישראל, או משרד ממשרדי הממשלה, שכולם מוסדות מדינה שאינם תאגידים, כדין מדינת ישראל ואין מדובר בישויות אוטונומיות נפרדות. עמד על כך השופט א' רובינשטיין בהחלטתו בבג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות (לא פורסם, 3.7.2012) במילים אלה: '... כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד, ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה'. דברים אלה נאמרו לעניין בקשה לתיקון עתירה בדרך של הוספת משרד ממשלתי מסוים כמשיב נוסף. נפסק שמהלך זה מיותר, שכן די בכך שמשרד ממשלתי אחר הוא משיב לעתירה.

האבחנה בין רשויות שונות, שכולן מוסדות ממוסדות המדינה ואינן בעלות אישיות משפטית נפרדת מהמדינה, נדחתה במפורש, למצער כשעסקינן במעמדן כבעלות דין בהליכים אזרחיים, כבענייננו. כך, למשל, כאשר עובד משרד הביטחון נפגע במהלך עבודתו על-ידי רכבת (בטרם שרכבת ישראל נעשתה לתאגיד עצמאי), נדחתה טענתו שהוא נפגע על-ידי צד שלישי שאינו מעסיקו, ונפסק כי: 'מחלקה ממשלתית או שלוחת המדינה לא נעשתה לאישיות עצמאית אלא אם ניתן לגלות בחיקוק המסדיר את ענייניה סממנים של ישות נפרדת, כגון הכושר להחזיק רכוש בשמו ולא בשם המדינה, להתקשר בחוזים, לתבוע ולהיתבע לדין וכיוצא בזה זכויות אחרות המאפיינות תאגיד' (ע"א 552/71 כהן נ' ולד פ"ד כז(1) 201, 206 (1973)). בדומה לכך נפסק, כי מינהלת נמל יפו ומשרד הביטחון הם 'רק זרועות של אישיות משפטית אחת: מדינת ישראל' (ע"א 23/64 הסנה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד יח(2) 523, 526 (1964)). ובפרשה אחרת צויין, כי כיוון שמינהל מקרקעי ישראל אינו תאגיד עצמאי אלא חלק מהמדינה, הרי שהוא ורשם המקרקעין 'הם למעשה אותו צד – קרי 'המדינה'' (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין פ"ד מד(2) 576, 580 (1990)). ראו גם האמור בספרו של פרופ' י' זמיר הסמכות המינהלית מהדורה שנייה 2010, כרך ראשון, עמ' 401-397.

נמצא, שמשרד הביטחון ומשטרת ישראל, ששניהם זרועות של הרשות המבצעת ואין למי מהם אישיות משפטית עצמאית, הם בגדר 'מדינת ישראל', לפחות לענייני המשפט הפרטי ומעמדם כבעלי דין בהליכים אזרחיים (בתחום המשפט הציבורי האבחנות מעט שונות, נוכח הסמכת רשויות לבצע פעולות שלטוניות), ואין לראות בכל אחד מהם ישות אוטונומית נפרדת. פרקליטות המדינה מייצגת את 'מדינת ישראל' ואין להבחין בין ייצוג משטרת ישראל על-ידי הפרקליטות לבין ייצוג משרד הביטחון (או צה"ל) על ידה. מבחינה זו, כשהפרקליטות פונה לעובדי המדינה, באשר הם, היא עושה זאת כמייצגת את כל גופי המדינה, ועל פי עקרונות מינהל תקין עובדי המדינה אמורים לסייע לה בייצוג המדינה בבית המשפט.

מבחינה מסוימת ניתן לדמות את המדינה, הנתבעת בהליך אזרחי, לארגון עיסקי רב זרועות וסניפים ... כאותו ארגון עיסקי, אף המדינה, על מוסדותיה והגופים המהווים חלק ממנה, היא ישות משפטית אחת ... בהתחשב בעובדה שמדובר באותו בעל דין ('המדינה'), נקודת המוצא צריכה להיות שמעבר מידע מרשות אחת לרשות שניה, כששתיהן נמנות על מוסדות המדינה ואין להן אישיות משפטית נפרדת, יכול להיחסם רק על-פי הוראת דין. המשיבים לא הצביעו על הוראת דין שמכוחה נמנעת קבלת מידע מהמשטרה לבקשת הפרקליטות.

... אין להפריד בין משרד הביטחון לבין משטרת ישראל, כששני גופים אלה אינם בעלי מעמד נפרד, אלא הם שתי זרועות של אותו בעל דין שנקרא 'מדינת ישראל', בעל דין אחד, המיוצג – על כל זרועותיו ושלוחותיו – על-ידי פרקליטות המדינה ...".

הדברים הם אפוא ברורים: משרדי הממשלה השונים, רשויות המדינה וכל מוסדותיה, זרועותיה ואורגניה שאינם תאגיד, כדין המדינה. גופים אלו אינם בעלי מעמד נפרד, אלא הם כולם זרועות מזרועותיה "של אותו בעל דין שנקרא 'מדינת ישראל', בעל דין אחד, המיוצג – על כל זרועותיו ושלוחותיו – על-ידי פרקליטות המדינה".

39. אכן, ישנם מצבים שבהם בהליך אחד נדרשת המדינה להביע את עמדתה ב"כובעיה" השונים, אך אין בכך כדי לשנות מן העובדה שמדובר באותו בעל-דין. כך למשל, במקום שבו נדרשת המדינה לנקוט עמדה בשאלות שעניינן אגרות משפט המשולמות לקופת המדינה. במקרה זה, אפילו המדינה היא הנתבעת בהליך המשפטי, לא מן הנמנע שתנקוט עמדה גם לעניין אגרת המשפט ב"כובע" אחר, של הגורם המינהלי הגובה עבורה את האגרות (כך למשל היה בעניין רע"א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות נ' ראלב מנסור (6.7.2008). ראו לעניין זה את הערת כבוד השופט א' רובינשטיין לעניין המעמד הכפול של המדינה: "אוסיף, כי המדינה בנידון דידן חובשת הן את כובע הנתבעת והן את כובע גובת האגרות, שאף לגביו היא בעלת הדין"). כך גם בדוגמה שהוזכרה בטענות הצדדים, בעניין ערעור שהגישה הנהלת בתי המשפט שחויבה בתשלום הוצאות בשל מחדל של עובדי בית המשפט בעת ניהול הליך פלילי. בפסק הדין שקיבל את הערעור קבע בית המשפט, כי הגם שמדובר במדינה אחת, לא ניתן היה לראות במדינה "בכובעה כמאשימה" משום בעלת דין לעניין חיוב הנהלת בתי המשפט בתשלום הוצאות (ע"א (מחוזי באר-שבע) 1047/07 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' אלקשחר (18.5.2008), כבוד השופטת צ' צפת). אולם אין במצבים אלו כדי לשנות מן העובדה שהמדינה היא כאמור, ישות אחת ובעלת-דין אחת לכל דבר ועניין. בוודאי במקום שבו היא נתבעת בתביעת נזיקין בשל רשלנות נטענת של זרועותיה השונות.

40. לבסוף נבקש להעיר לעניין ניסיונה של איילון להיבנות מאופן ניסוח טענות המדינה בתגובתה לבקשת הנפגע לתיקון כתב התביעה. אכן ראוי להעיר, כי האופן שבו ניסחה המדינה את תגובתה לא היה מדויק. אף לא מן הנמנע שהיה באופן הניסוח כדי לטעת את הרושם כאילו המדינה אמנם טענה – בטעות, יש לומר – כי הוספת טענות בתביעת הנפגע כלפי אורגנים אחרים של המדינה, מהווה הוספה של בעלי דין. עם זאת, קריאת תגובת המדינה כמכלול, מעלה שכוונת הדברים לא הייתה שהתנגדותה לתיקון תביעת הנפגע נבעה מכך שהתבקשה הוספת "בעלי דין", אלא שהמשמעות של הוספת טענות כלפי אורגנים נוספים של המדינה מהווה הוספת עילות תביעה חדשות וטענות חדשות אשר לא נטענו קודם לכן. עילות אלו, כך נטען, התיישנו זה מכבר והוספתן אף תחייב את המדינה לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף ראיות נוספות מטעמה.

כך אמנם הבין בית המשפט את טענות המדינה בתגובתה והדבר הובהר היטב בהחלטה, אשר דחתה את בקשת הנפגע לתיקון כתב התביעה. בהחלטה נאמר במפורש, כי בקשת הנפגע (התובע שם) הייתה "לתיקון שמה של הנתבעת 4" (המדינה), ולא נאמר כי הבקשה התייחסה להוספת נתבעים. כן נאמר בהחלטה, כי "התובע עותר להוסיף את משרד העבודה והרווחה כזרוע נוספת של הנתבעת 4 ... עוד עתר להוספת משרד החקלאות ... כזרוע נוספת של הנתבעת 4" (שם, פסקאות 7-5). לא נאמר בהחלטה כי התבקשה הוספת נתבעים, אלא כאמור, רק תיקון שֵׁם הנתבעת והוספת זרועות נוספות של המדינה.

כך גם בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לכך שדובר לכאורה, בבקשה להוספת בעלי דין, אלא כי "מדובר בהוספת עילות חדשות ומכאן שלא ניתן לטעון לתיקון פורמאלי כלשהו". כך גם כי "מתוך שהתובע ידע להגדיר את הנתבעת 4 מדינת ישראל – משרד החקלאות המכון להנדסה חקלאית, עולה כי מדובר בגופים שונים תחת המטריה הגדולה של המדינה, והוא בחר בשעתו לייחד תביעתו כנגד אחד מהם. צודקת ב"כ המדינה כי תיקון כתב התביעה יחייב התגוננות ספציפית ושונה כנגד הטענות החדשות ואף הגשת ראיות חדשות" (שם, פסקאות 24-23). מכאן שבית המשפט הבין נכונה שכוונת המדינה בתגובתה לא הייתה לטעון שהיא מתנגדת להוספת נתבעים שונים ונפרדים מאלו שנתבעו בתחילה, אלא שהכוונה הייתה שהנפגע ביקש לטעון טענות חדשות נגד זרועות אחרות של המדינה, לביסוס עילות חדשות שהתיישנו והדבר אף יחייב ראיות נוספות.

עוד ראוי להוסיף, כי אף הנפגע ראה במדינה משום בעלת דין אחת וכך גם איילון ראתה במדינה בעלת דין אחת. כאמור, הנפגע לא ביקש להוסיף נתבעים, אלא ביקש להוסיף טענות כלפי אורגנים נוספים של המדינה ולכן אף טען שהתיקון שהתבקש היה תיקון פורמאלי. בדומה, בתביעה הנדונה ציינה איילון נתבעת אחת – מדינת ישראל – תוך פירוט אורגני המדינה שאליהם מתייחסות טענותיה (בכתב התביעה הנדון לא צוינו מספר נתבעים).

עוד נבקש להעיר לעניין הנדון ולמען הסר ספק, כי משמעות הצירוף "עילת תביעה" לעניין תיקון כתב תביעה או לעניין טענת התיישנות, שונה מהמשמעות של צירוף זה לעניין מעשה בית-דין (ראו לעניין זה: רע"א 6863/12 מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית (24.2.2013), כבוד השופט צ' זילברטל, בפסקה 10).

41. מכל המובא עולה אפוא, כי אף הדרישה המחייבת זהות בין בעלי דין בשני ההליכים, כדי שיקום מעשה בית-דין, מתקיימת בעניין הנדון. לא ניתן לחלוק על כך שטענת ההשתתפות שטענה איילון במסגרת תביעת הנפגע הופנתה כלפי המדינה וכך גם תביעתה הנדונה של איילון, שבה נטענת טענת השתתפות, הוגשה נגד המדינה. העובדה שבתביעת הנפגע נטענו טענות המתייחסות לאורגנים מסוימים של המדינה, ואילו עתה איילון מבקשת לטעון נגד המדינה טענות אחרות, המתייחסות לאורגנים אחרים שלה, אינה משנה מן העובדה שבשני ההליכים טענת ההשתתפות נטענה כלפי אותה בעלת-דין, היא המדינה.

שאלת ההשלכה שיש לדחיית בקשת הנפגע לתיקון תביעתו ולהסתלקות איילון

מהתביעה לאחר אישור הסכם הפשרה

42. המסקנה עד כה היא כאמור, כי פסק הדין בתביעת הנפגע מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה, וזאת בשל היות התביעה הנדונה תביעה נוספת בין אותם בעלי דין המבוססת על אותה עילת תביעה (טענת ההשתתפות) שנדונה בתביעה קודמת שהוכרעה בפסק-דין. בנסיבות אלו נותר לבחון אם, כטענת איילון, לדחיית בקשת הנפגע לתקן את תביעתו ולהסתלקות איילון מהמשך ניהול התביעה לאחר שהסכם הפשרה בינה לבין הנפגע אושר, יש השלכה כלשהי על המסקנה האמורה בדבר קיומו של מעשה בית-דין.

43. כמתואר לעיל, בהחלטה מיום 19.6.2011 נדחתה בקשת הנפגע לתקן את כתב התביעה בדרך של הוספת טענות כלפי אורגנים נוספים של המדינה שלא נטענו בכתב התביעה המקורי. כעבור מספר ימים, בפתח ישיבת ההוכחות מיום 28.6.2011, הודיעו הנפגע ואיילון כי הגיעו להסכם פשרה "לסילוק מלא וסופי" של תביעת התובע נגד איילון, שעל-פיו תשלם איילון לנפגע פיצוי בסכום כולל של 2,063,145 ₪. באותו יום אושר הסכם פשרה זה בפסק ובהתאם לאמור בהסכם הפשרה, קבע בית המשפט ש"התביעה תוסיף להידון כנגד נתבעת מס' 4" (המדינה). למרות הודעת הצדדים להסכם הפשרה שהתביעה נגד המדינה תימשך ולמרות שכך קבע בית המשפט, נראה שאיילון בחרה שלא להוסיף ולברר את טענת ההשתתפות שטענה נגד המדינה בכתב ההגנה שהגישה בתביעת הנפגע ורק הנפגע המשיך בבירור טענותיו נגד המדינה. בפסק הדין שניתן ביום 7.4.2013, נדחתה תביעת הנפגע נגד המדינה והערעור שהוגש על פסק-דין זה נדחה ביום 2.3.2015.

טענת ההשתתפות שטענה איילון נגד המדינה בכתב ההגנה שהגישה בתביעת הנפגע, נשענה על טענות הנפגע נגד המדינה בכתב התביעה. לפיכך, משנדחתה תביעת הנפגע נגד המדינה, הרי שהלכה למעשה נדחו גם טענותיה של איילון שעמדו בבסיס טענת ההשתתפות שטענה כלפי המדינה. כך או אחרת, בפועל יש לראות את טענת ההשתתפות שטענה איילון בכתב ההגנה בתביעת הנפגע נגד המדינה כטענה שנטענה ונדחתה. לפיכך, יש בפסק הדין בתביעת הנפגע, על שני חלקיו – פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה שבין הנפגע לבין איילון ופסק הדין הדוחה את תביעת הנפגע נגד המדינה – כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את תביעת איילון נגד המדינה שבה נטענת טענת השתתפות כלפי המדינה.

44. איילון טענה כאמור, כי לנוכח התנגדות המדינה לבקשת הנפגע לתיקון כתב התביעה ובשל דחייתה של בקשה זו, לא נותרה לה כל ברירה, אלא לנהוג כפי שנהגה ולחדול מבירור טענת ההשתתפות שטענה נגד המדינה במסגרת תביעת הנפגע ולהגיש תביעה נפרדת נגד המדינה, היא התביעה הנדונה. טענה זו לא ניתן לקבל ואף אין בה כדי להוות נימוק לביטולו של מעשה בית הדין החוסם את תביעתה.

גם בעניין זה צודקת המדינה בטענותיה. שאלת קיומו של מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה, כלל אינה תלויה בעמדה שהציגה המדינה בבקשת הנפגע לתיקון תביעתו ואף אינה תלויה בהחלטת בית המשפט לדחות בקשה זו של הנפגע. בקשת הנפגע לתקן את תביעתו נדחתה כאמור לעיל, בעיקר מחמת התיישנות הטענות שביקש להוסיף וגם בשל שיהוי ניכר מצד הנפגע בהגשת הבקשה. החלטה זו אינה רלוונטית לאיילון ולכן אף אין מקום להשערותיה, הנטענות עתה ולאחר מעשה, כי אילו ביקשה היא לתקן את כתב ההגנה ולהרחיב את הטענות העומדות בבסיס טענת ההשתתפות שטענה כלפי המדינה, הייתה בקשתה נדחית. גם אין מקום להשערותיה כי אילו ביקשה להגיש הודעה לצד שלישי נגד המדינה, היה בית המשפט מחליט לדחות את בקשתה.

ראשית, בניגוד לטענות שביקש הנפגע להוסיף נגד המדינה, שכאמור, התיישנו במועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, טענת ההשתתפות של איילון, לא התיישנה. שכן, המועד שהחל ממנו נמנית תקופת התיישנות תביעתה של איילון נגד המדינה בטענת השתתפות, הוא המועד שבו חויבה היא (המבטחת) או המבוטח בתשלום הפיצוי לנפגע (עניין קבוצת כנרת; ע"א 1386/05 סיבוס רמון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (2008), כבוד השופט ד' חשין, בפסקה 9). כך שלנוכח העובדה שנימוק ההתיישנות, שהיה הנימוק העיקרי שעמד בבסיס החלטת בית המשפט לדחיית בקשת הנפגע לתיקון תביעתו, לא יכול היה לעמוד בבקשתה של איילון, אילו הוגשה, הרי שאין בסיס להשערותיה ולניחושיה כי אילו הגישה היא בקשה לתיקון כתב ההגנה או להגשת הודעה לצד שלישי נגד המדינה, היו בקשותיה נדחות.

שנית, נימוק נוסף לדחיית בקשת הנפגע לתיקון כתב התביעה היה השיהוי הניכר בהגשתה. עתה טוענת איילון, כי המידע שעליו מבוססת טענת ההשתתפות הנוכחית, המופנית גם כלפי אורגנים נוספים של המדינה (בהם, משרד העבודה והרווחה) הובא לידיעתה רק סמוך להגשת בקשת הנפגע לתיקון תביעתו. אם אמנם יש ממש בטענה זו של איילון – ואיננו נוקטים עמדה בשאלה זו – כי אז חזקה על בית המשפט שדן בתביעת הנפגע, שלא היה דוחה את בקשותיה של איילון לתיקון כתב ההגנה או להגשת הודעה לצד שלישי נגד המדינה לנוכח שיהוי בהגשתן. לעומת זאת, אם אין ממש בטענתה של איילון ואם אמנם המידע היה ברשותה זמן רב קודם לכן, כטענת המדינה, כי אז אילו נדחו בקשותיה לתיקון כתב ההגנה או להגשת הודעה לצד שלישי בשל שיהוי בהגשתן, לא היה לה להלין, אלא על עצמה. מכל מקום, הדרך לריפוי שיהוי זה לא יכולה להיות בהתחמקות מבירור הדברים והגשת תביעה חדשה.

45. כך או אחרת, אין אנו נדרשים לשאלה אם היה ברשות איילון כל המידע הדרוש לשם הגשת בקשה לתיקון כתב ההגנה והוספת טענות נוספות נגד המדינה ואורגניה מבעוד מועד, אם לאו. כך הגם שלמצער המידע היה ברשותה בעת שהנפגע ביקש לתקן את תביעתו ולא מן הנמנע ש היה ברשותה עוד קודם לכן, לכל המאוחר בעת השלמת הגשת הראיות בתביעת הנפגע. בכל מקרה, לא ניתן לחלוק על כך שאיילון טענה טענת השתתפות נגד המדינה במסגרת תביעת הנפגע, כי ויתרה על האפשרות להעלות את כל טענותיה נגד המדינה לביסוס טענת ההשתתפות ואף לא ניסתה להעלותן במסגרת תביעת הנפגע, וכי תביעת הנפגע נדונה ותוצאתה הייתה כאמור לעיל.

לא זו בלבד, אלא שבמסגרת הודעתם של איילון, הנפגע ואביו על הסכם הפשרה הודיעו הם כי הסדר הפשרה הוא רק ביניהם וזאת "מבלי שצד כלשהו מודה בטענות יתר הצדדים" (פסקת הפתיחה של ההודעה על הסכם הפשרה). כן הודיעו כי "למען הסר ספק, אין בהסכם הפשרה ... משום מיצוי מלוא הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות האירוע ... והתביעה בתיק זה כנגד הנתבעת 4 [המדינה] תימשך" (שם, פסקה 6). לעניין זה נזכיר, שגם פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה מקים מעשה בית-דין (עניין מוסקונה, פסקה 7).

במילים אחרות, הן התובע הן איילון, ששניהם היו צדדים להסכם הפשרה, הודיעו במפורש כי אינם מודים בטענות שאר הצדדים וכי התביעה נגד המדינה תימשך, כך שהן חזית המריבה של הנפגע עם המדינה תימשך הן זו של איילון עם המדינה תמשיך להתברר. מכאן אפוא, שלאחר אישור הסכם הפשרה בפסק דין, גם טענות התובע נגד המדינה עמדו בעינן וגם טענותיה של איילון, שטענה טענת השתתפות נגד המדינה, הוסיפו לעמוד בעינן. איילון לא הודיעה על מחיקת כתב ההגנה, שבמסגרתו טענה את טענת ההשתתפות נגד המדינה ולא הודיעה על משיכת טענת ההשתתפות שטענה כלפי המדינה במסגרת כתב ההגנה. להפך וכאמור: איילון הודיעה במפורש, במסגרת הסכם הפשרה כי "התביעה בתיק זה כנגד הנתבעת 4 [המדינה] תימשך".

אמנם בפועל, איילון לא המשיכה לברר את טענת ההשתתפות שטענה במסגרת תביעת הנפגע. אולם בפועלה כך, אין לה להלין, אלא על עצמה. שכן בפועל ולנוכח הודעתה שהתביעה נגד המדינה תימשך, תביעתה בטענת ההשתתפות נגד המדינה נותרה עומדת, בעודה כנטען בכתב ההגנה של איילון, נשענת על טענות הנפגע בכתב התביעה מטעמו. לפיכך משנדחתה תביעת הנפגע נגד המדינה, ממילא שגם טענותיה של איילון שנשענו על אותן טענות נדחו. כך הלכה למעשה, נדחתה טענת ההשתתפות שטענה איילון נגד המדינה.

46. המסקנה היא אפוא, כי פסק הדין בתביעת הנפגע, על שני חלקיו – אישור הסכם הפשרה בין הנפגע לבין אביו ואיילון ודחיית תביעת הנפגע נגד המדינה – מקים מעשה בית-דין החוסם את תביעתה הנדונה של איילון נגד המדינה. כך גם עולה, כי לדחיית בקשת הנפגע לתקן את תביעתו ולבחירת איילון שלא להוסיף ולברר את טענת ההשתתפות לאחר שהסכם הפשרה בינה לבין הנפגע אושר, אין השלכה כלשהי על המסקנה האמורה בדבר קיומו של מעשה בית-דין. איילון בחרה לתבוע את המדינה בטענת השתתפות במסגרת הגנתה מפני תביעת הנפגע ולפיכך היא מנועה מהגשת תביעה נפרדת נוספת נגד המדינה באותו עניין.

(3) הערות בעניין טענות נוספות של המדינה: שיהוי, מניעות ושימוש לרעה בהליכי משפט

47. משהגענו אל המסקנה שתביעת איילון נחסמת בשל מעשה בית-דין, לא ראינו עוד צורך להידרש אל טענותיה הנוספות של המדינה, כי היה מקום לדחיית התביעה הנדונה גם מחמת שיהוי בהגשתה, בשל טענת מניעות ובשל הטענה שאיילון עשתה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. עם זאת ואף אם הדבר בבחינת למעלה מן הצורך, נבקש להעיר מספר הערות בעניין טענות אלו.

48. בעניין טענת השיהוי בהגשת התביעה, נבקש להעיר, כי הגם שאין מחלוקת על כך שהתביעה של איילון נגד המדינה בטענת השתתפות לא התיישנה ואפילו נניח שלא התקיימו כל התנאים הדרושים לביסוס טענת השיהוי – ואיננו מביעים דעה בעניין – דומה כי לא ניתן להתעלם מהבעייתיות המובנית הנעוצה בבירור תביעה שעניינה אירוע שאירע לפני כעשרים ושבע שנה. לא ניתן לדון בטענת המדינה, כי לנוכח חלוף הזמן לא מן הנמנע שמסמכים רלוונטיים בוערו, כי אינם עוד בנמצא או שיש קושי באיתורם. מדובר בטענה עובדתית שלא נתמכה בתצהיר ולכן כאמור, לא ניתן להידרש אליה. עם זאת, הדעת נותנת כי טענת השיהוי שטענה המדינה אינה מופרכת וכי עשוי להיות קושי ממשי באיתור מסמכים ועדים רלוונטיים ביחס לאירועים שאירעו לפני כשלושים שנה.

49. אף לא ראינו צורך להידרש לטענת המדינה, המייחסת לאיילון התנהלות שיש בה לכאורה, שימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת יש מקום להעיר, כי אכן לא ברור על שום מה לא מיצתה איילון את טענותיה נגד המדינה במסגרת תביעת הנפגע שכבר התבררה ועל שום מה בחרה בפתיחת הליך נוסף. אם איילון אמנם הניחה או שיערה, כי לא היה סיכוי לכך שבית המשפט שדן בתביעת הנפגע ייעתר לבקשה מטעמה לתיקון כתב ההגנה או להגשת הודעה לצד שלישי, הרי שעל שום מה סבורה היא שמה שלא היה מתאפשר במסגרת התביעה המקורית צריך להתאפשר במסגרת הליך נוסף. לעניין זה נזכיר, כי שניים מבין הנימוקים העיקריים לקיומו של מעשה בית-דין הם מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין, על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע וכן מניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב כבר נדרש, במשך מספר שנים, לבירורה של תביעה מורכבת שהתנהלה בעניין נזקי הנפגע כתוצאה מאירוע שאירע לפני קרוב לשלושים שנה. בנסיבות אלו, קשה למצוא הצדקה לבירור הדברים שנית במסגרת תביעה נוספת, שיש בה כדי לאלץ את המדינה לשוב ולהתדיין בעניין אותה פרשה פעם נוספת בהליך נוסף. אף קשה למצוא הצדקה לכך שמותב נוסף של בית המשפט יידרש שנית לאותה פרשה מלפני שנים.

כאמור, איננו רואים צורך להידרש לטענה כי יש בהתנהלות איילון משום שימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, נראה כי התרעומת שמביעה המדינה כלפי איילון, המבקשת לאלצה לשוב ולהידרש לאותה פרשה פעם נוספת, בחלוף שנים כה רבות, לאחר שכבר ניהלה משפט בעניין מראשיתו ועד סופו, יותר ממובנת. כך במיוחד לנוכח העובדה שאיילון כלל לא ניסתה למצות את בירור כל טענותיה במסגרת תביעת הנפגע (אלא, כך נראה, בחרה להתנבא כיצד היה נוהג בית המשפט אילו ביקשה למצות את כל טענותיה באותו הליך).

ד. סוף דבר – סיכום, מסקנה ותוצאה

50. הנפגע הגיש תביעת נזיקין נגד מספר נתבעים ובהם איילון והמדינה. בכתב ההגנה שהגישה איילון בתביעה זו טענה היא טענת השתתפות כלפי המדינה, אשר נשענה על טענותיו של הנפגע בכתב התביעה. תביעת הנפגע נגד איילון הסתיימה בהסכם פשרה שאושר בפסק-דין שעל-פיו שילמה איילון פיצויים לנפגע ואילו תביעת הנפגע נגד המדינה נדחתה. עוד בטרם ניתן פסק הדין בתביעת הנפגע נגד המדינה, בחרה איילון שלא למשוך את תביעתה בטענת ההשתתפות נגד המדינה (שנטענה כאמור, בכתב ההגנה), אלא דווקא להודיע שהתביעה נגד המדינה תימשך. בפועל, לא עשתה דבר לקידום בירור תביעתה, אלא חלף זאת, הגישה איילון את תביעתה הנדונה, שבמסגרתה טענה שוב, טענת השתתפות נגד המדינה.

המסקנה העולה ממכלול הדברים שעליהם עמדנו היא, שפסק הדין בתביעת הנפגע, שבמסגרתה טענו טענות איילון נגד המדינה, מקים מעשה בית-דין החוסם את תביעתה הנדונה של איילון. למסקנות אלו הגענו לאחר שנמצא כי מבחן זהות העילות מוביל לכך שעילת התביעה של איילון נגד המדינה, במסגרת חזית המריבה שפתחה בכתב ההגנה מטעמה בתביעת הנפגע, זהה לעילת התביעה הנדונה. כך גם נמצא, כי בעלי הדין בשני ההליכים זהים, שכן בשניהם דובר בטענת השתתפות שטענה איילון נגד המדינה ולעניין זה אין בעובדה שבכל אחד מההליכים נטענו טענות שונות כלפי אורגנים שונים של המדינה כדי להעלות או להוריד. מסקנה נוספת שאליה הגענו כאמור, היא שבניגוד לטענת איילון, אין לדחיית בקשת הנפגע לתקן את תביעתו כדי להשליך על התוצאה שלפיה דינה של התביעה הנדונה להידחות מחמת מעשה בית-דין.

51. לפיכך וכאמור, התביעה נדחית.

איילון (התובעת) תישא בשכר טרחת בא-כוחה של המדינה (הנתבעת) ובהוצאות המשפט שהוציאה בסכום של 20,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ה, 09 אפריל 2015, בהיעדר הצדדים.