1. תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת, ילידת 20.9.1976, בגין שתי תאונות דרכים. בתאונה הראשונה מיום 22.4.2007 הייתה נתבעת 1 המבטחת של הרכב (להלן: "התאונה הראשונה") ובתאונה השנייה מיום 30.12.08 הייתה נתבעת 2 המבטחת של הרכב (להלן: "התאונה השנייה").

עיקר המחלוקת היא באשר לשאלת גובה הנכות התפקודית, גריעת כושר השתכרותה של התובעת, כתוצאה מכל אחת מהתאונות, וחלוקת האחריות לנזק בין שתי התאונות.

2. הנכויות

כבוד השופט בדימוס ש' שר, שבפניו התבררה בתחילה התביעה, מינה שני מומחים - את פרופ' דוד אנג'ל כמומחה בתחום האורתופדיה ואת ד"ר עמיקם טל כמומחה בתחום הנפשי. המומחה בתחום האורתופדי הגיש חוות דעת ביום 13/3/2010 והמומחה בתחום הנפשי הגיש שתי חוות דעת- האחת ביום 23.4.2010 והשניה, משלימה, מיום 15.2.2012.

כאן המקום לציין כי המל"ל לא קבע לתובעת נכות צמיתה בגין אף אחת מהתאונות, אך קביעתו אינה מהווה "קביעה עפ"י חוק" לפי סע' 6ג לחוק הפלת"ד, מאחר וחוות דעת המומחים שמונו על ידי בית המשפט, הוגשו קודם לקביעת המל"ל.

2.1 נכות אורתופדית

מומחה בית המשפט, פרופ' אנג'ל קבע, כי כתוצאה מהתאונות נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי, בהתאם לתקנה 37(5)(א) לתקנות המל"ל. לתאונה הראשונה ייחס המומחה 5%, ולתאונה השנייה- 2.5%. 2.5% נוספים הנם בגין תאונת דרכים משנת 2005 בה הייתה התובעת מעורבת.

2.2 נכות נפשית

מומחה בית המשפט, ד"ר טל קבע כי התובעת סובלת מתסמונת PTSD. המומחה העריך כי לתובעת נכויות זמניות- 30% נכות, לפי סעיף 34ד' של תקנות המל"ל למשך שנה ובהמשך הפחית הנכות הזמנית ל- 20% לפי סעיף 3ג' של תקנות המל"ל למשך שנה וחצי.

לתאונה הראשונה ייחס המומחה 4/5 ואילו לתאונה השנייה- 1/5 מהנכות.

המומחה המליץ לתובעת לעבור טיפול נפשי PE- Prolonged exposure שהנו טיפול של חשיפה מתמשכת. מדובר בטיפול מוגבל בזמן, עד כ- 15 פגישות טיפוליות, שתוצאותיו ניתנות למדידה מיד במהלך ובתום הטיפול. טיפול זה, להערכת המומחה, בנוסף לטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי שקיבלה התובעת, יאיץ את החלמתה, יקטין סבל ואי התפקוד (עמ' 9 ו- 11 לחוות הדעת הראשונה מיום 23.4.2010).

אין חולק כי התובעת לא עברה טיפול זה.

המומחה, בחוות דעתו המשלימה, היה ער לכך שהתובעת לא עברה את הטיפול המומלץ ולאחר בדיקתה בשנית העריך כי לתובעת נותרה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%, לפי סעיף 34ב' של תקנות המל"ל. חלוקת האחריות ביחס לשתי התאונות נותרה, להערכת המומחה, זהה, קרי- 4/5:1/5.

2.3 השלכות אי קבלת טיפול PE על הנכות הצמיתה

היש מקום להפחית את שיעור הנכות הנפשית הצמיתה בשל העובדה שהתובעת לא עברה טיפול זה? על כך חלוקים הצדדים.

לטענת התובעת, חרף נכונותה ומאמציה הרבים לא עלה בידה לקבל טיפול זה מאחר והנתבעות סירבו לממן עלות הטיפול, קופת החולים 'מכבי' 'משכה' את התובעת תקופה ארוכה באמתלות שונות ולאחר שנאותה לממן חלק מהטיפולים, פרצה שביתת העובדים הסוציאליים ובהמשך- שביתת מערכת הבריאות. לאחר שאלו הסתיימו, שוב מנעה קופת החולים מהתובעת לקבל את הטיפול, ורק לאחר פניות חוזרות ונשנות של התובעת ובא כוחה, נקבע לתובעת, בחלוף שנתיים, תור לשיחת הכנה לטיפול PE. לעת ההיא, הייתה התובעת בהריון ונאסר עליה לקבל את הטיפול. לטענת התובעת, היא פעלה בתום לב ולא חלה עליה החובה לממן את הטיפול מכיסה הפרטי. ממילא האפקטיביות של הטיפול היא בסמוך לטראומה/לתאונה. לטענת התובעת, אין מקום להפחית את שיעור הנכות הצמיתה שקבע המומחה בתחום הנפשי, כעולה מתוך חוות דעתו וחוות דעתו המשלימה.

לטענת הנתבעות, התובעת לא עמדה על קבלת טיפולי ה PE אשר אין חולק, כי היו מפחיתים את ההפרעה ומשפרים את מצבה. טענות התובעת בהקשר זה אינן מעוררות אמון ונשמעות כמסכת "תירוצים" אודות קשיים בירוקרטיים/אובייקטיביים לכאורה. לאור מצבה הכלכלי של התובעת ובעלה, כפי שעולה מתלושי השכר, וכן מעדויות התובעת ובעלה עולה כי מדובר בזוג משכיל בעל הכנסה מעל הממוצע ולפיכך לא הייתה כל סיבה כלכלית או תרבותית שהתובעת לא תפנה ותמצה את אפשרויות הטיפול הנפשי, גם אם לא קיבלה, בשלב הראשון, מימון. לו באמת סבלה התובעת, חזקה כי הייתה עושה כל מאמץ לקבל טיפול ולהיטיב את מצבה. לתובעת לא הייתה מוטיבציה להקטין ו/או להכחיד את נכותה הנפשית בעליל ובאופן עקיף, להקטין משמעותית את גובה הפיצוי לו עשויה היא להיות זכאית.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, עיינתי בחוות דעת המומחה ובחוות הדעת המשלימה בתחום הנפשי, הגעתי למסקנה כי העובדה שהתובעת לא קיבלה את טיפול PE עליו המליץ המומחה אינה משליכה לעניין הנכות הצמיתה ולא בהכרח מקטינה משמעותית את פרק הזמן של הנכות הזמנית – 20% למשך שנה וחצי.

המומחה המליץ לתובעת לעבור את טיפול PE על מנת להאיץ ולקצר את תהליך החלמתה, ומתוך הנחה כי תעבור את הטיפול קבע נכות זמנית לתקופה של שנה וחצי. ראה חוות דעתו הראשונה (עמ' 11):-

"להערכתי, קיים סיכוי, כי הנכות הנפשית תהפוך לקטנה באופן משמעותי, או אף תוכחד לחלוטין.

זאת, ללא כל טיפול נוסף, שכן, אני מבחין בתהליך הדרגתי של הפחתת סבל ונכות באופן הנוכחי.

טיפול עליו אני ממליץ, הינו טיפול P.E – כפי שכתבתי לעיל. טיפול כזה יאיץ את ההחלמה, ויקטין סבל ואי תפקודים.

שוחחתי על כך עם הנבדקת והתרשמתי כי יש לה עניין בטיפול כזה. מכיוון שאני מתרשם ממוטיבציה אמיתית אצלה להחלים ולהקטין נכות, מנבאים אלו הצלחה בטיפול זה.

לאור כל אלו, אין הדבר נכון לקבוע נכות צמיתה, אלא נכות זמנית לתקופה של כשנה ומחצה.

בתום תקופה זו ניתן יהיה לבדקה ולקבוע הנכות אשר תיוותר.

נקודה נוספת, אותה אני רוצה לציין כאן, היא, כי לעיתים, אנשים אשר סובלים מתסמונת PTSD עשויים לעבור תפנית של החמרה במצבם גם תוך תהליך של שיפור כפי שקיים במקרה זה.

תהליך של טיפול כפי שהמלצתי, עשוי להקטין מאפשרות זו"

וכן ראה חוות הדעת המשלימה (עמ' 10):-

"אני מעריך לאור השנים אשר חלפו למן פרוץ המחלה הנפשית בעקבות התאונות, אגב הימשכות הסבל ותסמיני ההפרעה הפוסט טראומאטית, גם כי באם תקבל טיפולים מיטביים מן האספקט הפסיכיאטרי, לרבות הטיפול בחשיפה מתמשכת, עליו המלצתי בחוות דעתי הקודמת, הרי שהטיפול עשוי לגרום להקלת מה, אך לא לשנות ממהלכה הכרוני של ההפרעה הפוסט טראומאטית ממנה סובלת הנבדקת."

משמע, טיפול PE ייתכן והיה מאיץ את השיפור, אך הנכות הצמיתה נותרת בעינה.

טענת הנתבעות כי התובעת פעלה מטעמים טקטיים לאי הקטנת הנזק/אי קבלת הטיפול המומלץ- לא הוכחה ועל כן היא נדחית. המומחה בחוות דעתו המשלימה היה ער לכך שהתובעת לא עברה את הטיפול עליו המליץ, נתן דעתו לכך וקבע את הנכות הצמיתה בשיעור של 10%. המומחה לא זומן למתן עדות.

3. חלוקת האחריות בין הנתבעות.

הנתבעת 1 חולקת על קביעת המומחה הנפשי לפיה ייחס לתאונה הראשונה 8% ואילו לתאונה השנייה 2% בלבד. לטענתה, דווקא לאחר התאונה השנייה, חלה החמרה של ממש בסימפטומים עליהם דיווחה התובעת, מה שהביא להסבה מקצועית מהוראה לקונדיטוריה בעוד שלאחר חופשת הלידה שלאחר התאונה הראשונה, שבה התובעת לעבודתה באותו היקף של משרה. מכאן, לטענת הנתבעת 1, יש לייחס לשתי התאונות חלקיות שווה בנכות הנטענת, לכל הפחות.

מנגד טוענת נתבעת 2 כי יש להותיר את החלוקה בין שתי התאונות כפי שקבע המומחה.

לאחר שבחנתי טענות הנתבעות, ומשלא זומן המומחה לחקירה, אני מקבלת את קביעת המומחה באשר לחלוקה בין שתי התאונות/המבטחות ובאשר לנכות הרפואית:-

הנכות המשוקללת הצמיתה בגין התאונה הראשונה היא: - 12.6% (5% אורתופדי ו- 8% נפשי).

הנכות המשוקללת הצמיתה בגין התאונה השנייה היא: - 4.45% (2.5% אורתופדי ו- 2% נפשי).

4. הנכות התפקודית

עיקר המחלוקת נסבה סביב השלכות הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת וגריעת שכרה, במילים אחרות- מהו שיעור גובה הנכות התפקודית.

נוכח 'הפערים' המשמעותיים בעמדות הצדדים, כאשר התובעת מבקשת להעמיד הנכות התפקודית בשיעור של 30%, בעוד שהנתבעות סבורות כי נוכח הנכות הרפואית המזערית אין כל השלכה לנכותה התפקודית של תובעת, ארחיב בנקודה זו ואסקור את 'ההיסטוריה התעסוקתית' של התובעת:-

 החל מחודש 9/2006 ועד למועד התאונה הראשונה (22.4.2007), עבדה התובעת כמורה ממלאת מקום בבית ספר יסודי בכפר ורדים. שכרה הממוצע לעת ההיא עמד על סך של 4,152 ₪ ומשוערך להיום – סך של 5,038 ₪.

• לאחר התאונה הראשונה, לא שבה התובעת לעבודתה למשך 10 חודשים.

 בחודש 11/2007 ילדה התובעת את בנה השני ושהתה בחופשת לידה.

 מחודש 2/2008 ועד לחודש 8/2008 עבדה התובעת בשני בתי ספר בנהריה, כששכרה הממוצע עמד על סך של 2,604 ₪.

 מחודש 9/2008 עד לחודש 8/2009 עבדה התובעת כמורה מחליפה בבית ספר בכפר ורדים. באותה שנה הצטרף בית ספר למסלול "משולב אופק חדש". שכרה הממוצע עמד על סך של 7,260 ש"ח.

 ביום  אירעה התאונה השנייה.

התובעת לא נעדרה מעבודתה והמשיכה לעבוד באותו בית ספר בכפר ורדים וזאת עד לסוף שנת הלימודים, שאז פוטרה מעבודתה. שכרה הממוצע במשך שנת הלימודים (9/2008-8/2009), עמד על סך של 7,260 ש"ח ומשוערך להיום- 8,182 ש"ח.

 מחודש 9/2009 ועד 8/2010 לא עבדה התובעת.

• מחודש 12/2009 ועד חודש 8/2010 למדה התובעת לימודי קונדיטוריה ב"דן גורמה" בחיפה.

 מחודש 9/2010 ועד לחודש 12/2011 עבדה התובעת בשתי עבודות במקביל - בקונדיטוריה בקיבוץ סער כיומיים בשבוע וכמורה בבית הספר בעכו, בתדירות של 3 ימים בשבוע ובהמשך הפחיתה את משרתה בקונדיטוריה באופן הדרגתי, עד שהפסיקה עבודתה כקונדיטורית. שכרה הממוצע, בתקופה זו, עמד בשנת 2010 על סך של 4,512 ₪ ובשנת 2011, על סך של 5,024 ₪.

• בתקופה זו, עברה התובעת להתגורר בנהריה, למשך שלוש שנים, ולאחר מכן שבה המשפחה לעכו.

 מאז תחילת שנת 2012 ועד היום עובדת התובעת כמורה קבועה במשרה חלקית בבית ספר בעכו. שכרה הממוצע הנו, סך של כ- 3,300 ₪. יצוין כי התובעת עברה בינואר 2012 תאונת דרכים נוספת (שאינה קשורה לתביעה זו), ילדה את בנה השלישי ובחודש 9/2013 ילדה התובעת את בתה הרביעית.

4.1 טענות התובעת- בעקבות התאונה הראשונה, לא שבה לעבודתה בבית הספר בכפר ורדים ונקטע מסלול התקדמותה לקבלת קביעות במשרד החינוך. גם לאחר ששובצה שוב לעבוד באותו בית ספר בכפר ורדים (בניגוד לבקשתה לשבצה בבית הספר בעיר עכו, בסמוך למקום מגוריה), תפקודה היה גרוע, רצוף קשיים והיעדרויות וזו הסיבה שהביאה לפיטוריה, אם כי באופן פורמלי פוטרה לכאורה בשל "רה-ארגון במשרד החינוך".

אמנם בביה"ס כפר ורדים, עלה שכרה ל- 7,260 ש"ח אך בשל העובדה שבית הספר נכנס אותה תקופה למסלול "משולב אופק חדש". שכר זה מוצמד להיום עומד על סך של 8,158 ₪. זהו בסיס השכר המינימאלי אותו יש לקחת בחשבון. לאור גילה, מקצועה והנסיבות הקונקרטיות של התובעת, צפויה הייתה התובעת לקבל שכר גבוה יותר, כגובה השכר הממוצע במשק העומד על סך של 9,204. זהו למעשה בסיס השכר שיש לקחת בחשבון לצורך חישוב הפסדי שכר. חרף השכר אותו הרוויחה התובעת בפועל (8,158 ₪) והשכר אותו הייתה צפויה להכניס (9,204 ₪), התובעת מצליחה להשתכר סך של 3,354 ₪ בלבד ולכן נגרם לה הפסד שכר בפועל של 4,804 ₪ והפסד שכר צפוי של 5,850 ₪. יוצא כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה עומד על 60% וזאת מעבר לנכותה הרפואית. לכן לטענתה, לאור העובדה שחלפו כבר 7 שנים ממועד התאונה ומשך כל התקופה עברה קשיים רבים וחרף מאמציה מצליחה להשתכר סך של 3,300 ₪ בלבד, יש להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 30% למצער.

4.2 הנתבעות טוענות, כי סקירת מסלולה התעסוקתי של התובעת מעלה כי החלטותיה נעשו ללא קשר למצבה הרפואי הנטען, אלא בשל מצבה המשפחתי ורצונה לטפל בארבעת ילדיה. הנתבעות מסתמכות על קביעת ד"ר טל, לפיה הנכות הנפשית שנקבעה לתובעת כלל אינה תפקודית ויותר מתבטאת בסבל ובמצוקה גופנית, ממקור נפשי, עם "פגיעה ביכולת ליהנות מחיי היומיום", כאשר "הפגיעה במישור המקצועי, הינה קטנה עד בלתי קיימת" (עמ' 6 סיפא ועמ' 8 לחוות הדעת). יחד עם זאת מציין המומחה, כי התובעת "מסוגלת ליהנות מדברים רבים, מקריאה, צפיה בסרטים, חיי בית ומשפחה וגם מתמודדת היטב עם השיקום המקצועי." (עמ' 6 לחוות הדעת).

לטענתן, חרף ניסיון התובעת ובעלה לצייר תמונה "קודרת ביותר" של חוסר תפקוד, בפועל התובעת המשיכה במסלול חייה לאחר התאונות, הרחיבה את משפחתה, ילדה עוד 3 ילדים בהפרשים קטנים, עברה מספר דירות, המשיכה לנהוג ואף טיפלה במטלות משק הבית, ללא שנדרשה לעוזרת בית, אלא הסתפקה בסיוע בייביסיטר בשעות אחר הצהריים בלבד והרי מדובר בזוג בעל הכנסה גבוהה, אשר יכול היה להעסיק עוזרת שכזו. הנתבעות טוענות כי התובעת פוטרה מעבודתה בבית הספר כפר ורדים ללא כל קשר לתאונות, אלא כעולה ממכתב הפיטורים, בשל קיצוצים במשרד החינוך. התובעת ניסתה הסבה מקצועית ומשזו לא צלחה, מסיבותיה שלה וללא קשר לתאונות, שבה לתחום ההוראה ומשכך מבקשות הנתבעות להעמיד את שיעור הנכות התפקודית נמוך מגובה הנכות הרפואית.

4.3 דיון ומסקנה-

לאחר שבחנתי טענות הצדדים והמסמכים הרפואיים שהוגשו, ציר עבודתה של התובעת, היקף המשרות בהן עבדה, השינויים בהרכב המשפחתי והרחבת המשפחה, התנודות בשכרה וכן התרשמותי באופן ישיר מתשובות התובעת ובעלה בחקירה הנגדית, הגעתי למסקנה כי אין קשר ישיר ומדויק בין הנכויות שנקבעו לתובעת לבין התנודות בהיקף משרתה ו/או בשכרה. ניתן לראות כי אין התאמה ברורה בין היקף תעסוקתה של התובעת לבין הנכויות הזמניות שנקבעו לה. יש תקופות בהן יש עליה בשכר או תקופות בהן עבדה התובעת בשתי משרות, כאשר הנכויות הזמניות היו גבוהות ומנגד יש תקופות אחרות בהן לא עבדה כלל או עבדה במשרה חלקית בלבד, על אף שהנכויות הזמניות והנכות הצמיתה מעידות על פגיעה פחותה מזו, כגון בשנים האחרונות, בהן עובדת התובעת בהיקף של מחצית משרה, כאשר נכותה המשוקללת משתי התאונות יחדיו פחותה בהרבה.

הגעתי אפוא למסקנה כי יהיה זה נכון לקבוע כי בוודאי שקיימת השפעה/השלכה של הנכות הרפואית על הנכות התפקודית (ראה למשל עמ' 10 לחוות הדעת ועמ' 9 לחוות הדעת המשלימה), אך לא יהיה זה נכון להתעלם מנסיבותיה האישיות והמשפחתיות של התובעת, לרבות בחירתה, המבורכת, להביא לעולם 4 ילדים בהפרשים קטנים (בני 3, 7, 9 ו-שנה ושלושה חודשים).

במילים אחרות לא כל שינוי בהיקף משרתה של התובעת ו/או בהכנסותיה נובע מהנכויות שנגרמו מהתאונות, אלא גם נסיבות חייה האישיות של התובעת, משליכות ומשלימות להיקף משרתה ומימוש השתכרותה בפועל.

5. התאונה הראשונה

5.1 אובדן השתכרות בעבר

התובעת בחרה שלא להפריד בין שתי התאונות והעמידה את הנזק הכולל על סך של 1,670,000 ₪. בגין הפסדי העבר טוענת התובעת כי עבור שתי התאונות יחדיו יש לפצותה בסך של 432,873 ₪. הנתבעת 1 טוענת, כי לא אירעה כל גריעה בשכרה של התובעת כתוצאה מהתאונה הראשונה ולכן, אין לפסוק כל פיצוי בגין אובדן השתכרות בעבר.

נוכח כל האמור לעיל ובאיזון שנראה לי ראוי בין הנכויות שנקבעו לבין התנודות בהשתכרות התובעת, אחשב את הפסד ההשתכרות לתקופת העבר, עד להתייצבות נכותה של התובעת, בהתאם לנכויות הזמניות ואילו מרגע התייצבות המחלה, כשנה וחצי מיום חוות הדעת הראשונה (23.4.2010), היינו, מיום 1.11.11 ולעתיד, הנני מעמידה את הנכות התפקודית בשיעור של 8%.

בסיס השכר-

אני קובעת כי ממוצע שכרה של התובעת עובר לתאונה הראשונה עמד על סך של 4,152 ₪. סכום זה, בצירוף הצמדה למדד המחירים לצרכן, עומד על סך של 5,038 ₪.

אינני מקבלת את טענת התובעת, לפיה יש לחשב את הפסד השתכרותה בהתאם לשכר הגבוה שהשתכרה בבית הספר כפר ורדים (7,260 ₪), או בהתאם לשכר הממוצע במשק. מדובר בשכר שהשתכרה במשך שנת לימודים אחת מתוך 7 שנים שעברו מאז התאונה, והתובעת לא הצליחה לשחזר שכר זה. אינני מקבלת את הטענה כי העובדה שהתובעת עובדת כיום במשרה חלקית ומשתכרת סך של כ- 3,300 ₪ כנובעת כולה ממגבלותיה –הדבר גם לא מתיישב עם הנכויות שנקבעו.

באשר לנכויות הזמניות – המומחה ד"ר טל קבע נכות זמנית של 30% משך שנה היינו, עד ליום 30.4.2010. לאחר מכן נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה הראשונה הועמדה על 16% (80% מתוך נכות כוללת של 20%) וזאת עד לשנה ומחצה מיום חוות הדעת הראשונה (23.4.10), היינו עד ליום 30.10.11. לאחר מכן, נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה הראשונה, הועמדה על 8% נכות נפשית. באשר לנכות האורתופדית, הרי שלא נקבעו נכויות זמניות והנכות הועמדה על 5% כתוצאה מהתאונה הראשונה.

על אף האמור, הרי שלאחר התאונה לא שבה התובעת לעבודתה ולתצהירה צירפה אישורי מחלה עד ליום 30.6.2007, היינו עד תום שנת הלימודים. אציין כי התובעת טוענת לתקופת אי כושר מלא ארוכה יותר (10 חודשים). אינני מקבלת טענה זו, נכונה אני לקבוע כי התובעת שהתה בתקופה של אי כושר מלא (על אף שהנכות הזמנית הועמדה על 30%), אך את התקופה של אי כושר מלא אחשב בהתאם לאישורי המחלה שהוצגו ולא מעבר לכך.

לאור האמור, החישוב יבוצע כדלקמן:

מיום 22.4.2007 - 30.6.2007 אובדן כושר מלא של חודשיים ו- 7 ימים (כאשר השכר היומי הינו 168 ₪): 5,038 ₪ X2 + 168X7= 11,252 ₪.

מיום 1.7.07 – 30.04.08- 10 חודשים שבהם הנכות הזמנית המשוקללת עמדה על 33.5% ובחישוב: 5,038 ₪ X10X33.5% = 16,877 ₪.

מיום 1.05.2008 ועד ליום 30.10.2011 (כשנה וחצי לאחר חוות הדעת הראשונה מיום 23.4.2010) - 42 חודשים - לפי נכות זמנית משוקללת של 20.2% ובחישוב:

5,038 ₪ X20.2% X42= 42,742 ₪.

  מיום 1.11.2011 ועד ליום מתן פסה"ד – 37 חודשים – לפי נכות תפקודית של 8% ובחישוב:

5,038 ₪ X8% X37= 14,912 ₪.

סה"כ אובדן השתכרות בגין תקופת העבר כתוצאה מהתאונה הראשונה– סך של 85,783 ₪. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד על סך של 90,138 ₪.

5.2 אובדן השתכרות לעתיד

התובעת העמידה את הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות בעתיד, כתוצאה משתי התאונות, על סך של 640,598 ₪. הנתבעת 1 טוענת כי יש לקבוע פיצוי גלובלי בגין אובדן השתכרות לעתיד כתוצאה מהתאונה הראשונה ולהעמידו על 30,000 ₪.

את ההפסד לעתיד אחשב בהתאם לשכר הממוצע שהשתכרה עובר לתאונה הראשונה, היינו סך של 5,038 ₪ ואת הגריעה מכושר השתכרותה, נוכח האמור בסעיף 4.3 לפסק הדין, העמדתי על שיעור של 8%.

מדובר בתובעת ילידת 20.9.1976, בת 30.7 בעת התאונה, בת 38.2 היום ונותרו לה 28.8 שנות עבודה, אשר נכותה התפקודית הינה 8% כתוצאה מהתאונה הראשונה ולכן, אובדן ההשתכרות לעתיד עומד על סך של 93,093 ₪ ובחישוב:

5,038 ₪ X8% X230.976 (מקדם היוון) = 93,093 ₪.

5.3 הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות

התובעת טוענת כי עפ"י תלושי השכר של התובעת, עומדות הפרשות המעביד על סך של 14.88% ולכן יש לחשב את הפסדיה בראש נזק זה, כנגזרת של הפסד השכר בעבר ובעתיד. הנתבעת 1 מבקשת לחייב ב 10% מאובדן השכר בעתיד, היינו סך של 3,000 ₪ ואילו הנתבעת 2 מבקשת לדחות רכיב זה.

בהתאם להלכה הרווחת, הנני מחייבת בגין הפסד של 10% בגין תקופת העבר ושל 12% מאובדן השתכרות בעתיד ובחישוב:

90,138 ₪ X10%= 9,014 ₪.

93,093 ₪ X12% = 11,171 ₪.

סה"כ אובדן פנסיה –סך של 20,185 ₪.

5.4 כאב וסבל

נוכח גילה של התובעת (בת 38) והנכות הרפואית הצמיתה שנקבעה - 12.6% - הפיצוי בגין כאב וסבל כתוצאה מהתאונה הראשונה, עומד על סך של 25,420 ₪.

5.5 עזרת צד ג'

התובעת טוענת כי את עיקר העזרה במשק הבית ובגידול הילדים היא מקבלת מבעלה וניתן לומר כי הפכה להיות תלותית בבעלה. לטענתה בעלה נאלץ לוותר על משרה בה היה אופק קידום משמעותי ותנאי שכר טובים יותר, וזאת בשל המרחק והצורך בסיוע וניידות לתובעת. עזרתו של הבעל חורגת בהרבה מעבר לעזרה שניתנת ע"י בן משפחה והתובעת מעריכה אותה בסך מינימאלי של 500 ₪ לחודש. התובעת מציינת עוד כי משך מספר חודשים לאחר התאונה הראשונה שכרה עוזרת בית אשר שכרה עמד על 35 ₪ לשעה. התובעת מעמידה הפיצוי בגין כך על 450 ₪ לחודש. בנוסף התובעת מסתייעת עד היום במטפלת בילדים, גב' שרונה בן לולו, אשר בזמנו הועסקה כ- 3 פעמים בשבוע ועבדה 4 שעות ביום ואילו היום מועסקת בתדירות של פעמיים בשבוע. גב' בן לולו העידה בפני ביהמ"ש. התובעת מעריכה עזרה זו בסך של 1,250 ₪ לחודש. לכן, התובעת מעמידה ראש נזק זה על סך של 2,000 ₪ לחודש ולבסוף עותרת לפיצוי גלובאלי בסך של 300,000 ₪.

הנתבעות טוענות, בתמצית, כי מדובר בראש נזק מיוחד אותו יש להוכיח בראיות ומשלא הוכיחה התובעת הוצאות אלו, אין לחייבן בפיצוי. התובעת לא הוכיחה הסכומים ששולמו, לא לעוזרת הבית ולא לגב' בן לולו. מעדות גב' בן לולו עולה כי משך 3 שנים, בהם התגוררו בנהריה, הסתדרה התובעת לבדה ללא עזרתה של בן לולו וכן עולה כי לא שימשה כלל כעוזרת בעבודות ניקיון ומשק בית. גם מעדות הבעל עולה כי בניגוד לאמור בתצהירו, הרי שעול משק הבית וגידול הילדים מוטל דווקא על התובעת. גם כאן טוענות הנתבעות כי הצורך במטפלת ובעזרה נובע מלידת 4 ילדים בסמיכות זמנים ולא כתוצאה מהתאונות.

שקלתי את טענות הצדדים והתרשמתי ממהימנותם של התובעת, בעלה וגב' שרונה ובשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לאחר התאונה הראשונה ולמהותה, הנני קובעת פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, על סך של 10,000 ₪.

5.6 הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התובעת הציגה קבלות בסך של 12,331 ₪ (נספח כד' 1-5) וטענה כי לא השכילה לשמור קבלות נוספות. לטענתה נגרמו לה הוצאות רבות בגין הטיפול הרפואי הממושך, לרבות טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שלא מומנו כולם ע"י הקופה ולכן, מעמידה רכיב זה על סכום גלובלי של 100,000 ₪.

הנתבעות טוענות כי מלוא הטיפולים מומנו במסגרת הרפואה הציבורית וכי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח בראיות בכתב. עוד מוסיפות הנתבעות כי מדובר בתאונות שהוכרו כתאונות עבודה והמל"ל הוא זה שנושא בהוצאות הנסיעה והוצאות הטיפולים. הנתבעות מדגישות עוד כי התובעת לא מקבלת היום טיפולים, פיזיים או נפשיים ולכן אין לחייב את הנתבעות בכל סכום שהוא.

הכרעה– אכן, מרבית הטיפולים מומנו במסגרת הרפואה הציבורית ו/או המל"ל, יחד עם זאת גם במסגרת זו נושאת התובעת בהשתתפות עצמית ומקובלת עלי הטענה כי חלק מהתרופות ו/או הטיפולים ניתנו באופן פרטי (כעולה מנספח כד 1-5 לתצהיר התובעת). התובעת צירפה כאמור קבלות על סך כולל של 12,331 ₪ ולכן, בשים לב לעובדה כי התובעת אינה מקבלת כיום טיפולים כלשהם ולא צויין בחוות דעת המומחים הצורך בקבלת טיפולים עתידיים ואילו מנגד, עומדת מהותה של הנכות הנפשית אשר, כעולה מחוות הדעת, מאופיינת בתנודות של שיפור וחמרה, הנני קובעת סכום גלובלי של 20,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד.

5.7 ניכויי מל"ל

שתי התאונות הוכרו כתאונות עבודה, תחילה נקבעה נכות של 10% אך בערעור נקבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה. התובעת טוענת כי לא שולמו סכומים שיש לנכות מהפיצוי ואילו הנתבעת 1 טוענת כי יש לנכות את דמי הפגיעה ששולמו בגין התאונה הראשונה בסך של 6,077 ₪, את דמי הפרישה שקיבלה ממשרד החינוך בסך של 1,729 ₪ וכן דמי אבטלה שקיבלה בשנים 2009-2010 בסך של 16,459 ₪.

הכרעה– מקובלת עלי הטענה כי מהפיצוי בגין התאונה הראשונה, יש לנכות את דמי הפגיעה ששולמו ע"י המל"ל, סך של 5,140 נכון ליום 9.12.2007 (צורף כחלק ממסמכי הנתבעת 1) ובצירוף ריבית והצמדה, סך של 6,854 ₪.

5.8 סוף דבר-תאונה ראשונה

לאור כל המפורט לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 251,982 ₪ (הסכום הינו לאחר ניכוי דמי הפגיעה). וזאת על פי הפירוט הבא:

בגין הפסד השתכרות בעבר 90,138 ₪

אובדן השתכרות לעתיד 93,093 ₪

אובדן פנסיה 20,185 ₪

כאב וסבל 25,420 ₪

עזרת צד ג' 10,000 ₪

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 20,000 ₪

ניכוי מל"ל 6,854 - ₪

בנוסף תשלם הנתבעת 1 לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, היינו סך של 32,758 ₪ בתוספת מע"מ כדין, סך של 5,896 ₪ וסה"כ – 290,636 ₪.

6. התאונה השנייה

אחוזי הנכות שנקבעו לתובעת כתוצאה מהתאונה השנייה נמוכים– 4.45% משוקללת ואולם, אין לומר כי לא הייתה כל השפעה לתאונה זו וניכר מחוות דעת המומחה, כי מדובר בתאונה שהחמירה מצב קיים, מצב שייתכן והיה דועך, לולא התאונה השנייה. אומנם, לולא התאונה הראשונה, ייתכן והתאונה השנייה לא הייתה גורמת לנכות כלשהי ומנגד, לולא התאונה השנייה, ייתכן והנכויות היו פוחתות עם הזמן ולא מחמירות. כך קבע המומחה בעמ' 10 לחוות הדעת מיום 23.4.10: "לכן, אני רואה את התאונה הראשונה כקריטית כאן להתפתחות התסמונת הפוסט טראומטית, וחלקה כאן הוא מכריע, יחד עם זאת, התאונה השנייה גרמה להחרפת מה ולהתעוררות הסימפטומים מחדש, אולי אף תרמה במידת מה להתמשכות ולכרוניות של התסמונת הזו."

נוכח הנכות הנמוכה, אל מול העובדה שאין לקבוע כי לא הייתה כלל השפעה לתאונה זו על התובעת וכן נוכח העמימות הרבה באשר לנכות התפקודית שנותרה לתובעת כתוצאה מהתאונה השנייה ולהשפעתה על מסלולה התעסוקתי של התובעת, מצאתי לקבוע את הפסד השתכרותה של התובעת כתוצאה מהתאונה השנייה, הן לעבר והן לעתיד, באופן גלובלי (ראה בעניין זה ד. קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ' 259).

6.1 אובדן השתכרות לעבר ולעתיד

בשים לב לגילה של התובעת, ילידת 20.9.1976, לשכרה עובר לתאונה השנייה - סך של 7,260 ₪, ממנו יש לגרוע את השפעתה של התאונה הראשונה (נכות צמיתה של 12.6%) ולכן להעמידו על סך של 6,345 ₪, כאשר סכום זה בצירוף הצמדה, עומד על סך של 7,150 ₪ ולנכותה הרפואית שנגרמה כתוצאה מהתאונה השנייה, נכות משוקללת של 4.45%, הנני מעמידה את הפיצוי בגין תקופת העתיד והעבר, על סך של 40,000 ₪. אציין רק כי נתוניה האישיים של התובעת, שכרה בעת התאונה ושכרה כיום, גילה והעמימות באשר לתפקודיות של הנכות הנמוכה שנקבעה לה- כל אלה שימשו בסיס להכרעתי זו, המהווה בקירוב, כמחצית מהחישוב האקטוארי המדויק (ראה בעניין זה ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008)).

פיצוי זה כולל גם פיצוי בגין הגריעה מהזכויות הפנסיוניות.

6.2 כאב וסבל

נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה השנייה הינה כאמור, 4.45%. התובעת מבקשת לקבוע כאב וסבל מקסימאלי בסך של 18,000 ₪ ואילו הנתבעת 2 מבקשת לחייב בסך של 8,231 ₪.

אכן, מקום שאין בפיצוי המוענק בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, כדי לכסות את הנזק שנגרם כיסוי הולם, לביהמ"ש סמכות להשלים פיצוי זה עד לגובה הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה 2(ב).

לאור נסיבות הפגיעה והנזק שנגרם, הנני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 10,000 ₪.

6.3 הוצאות ועזרת צד ג'

אינני רואה צורך בחזרה על הטענות שהועלו ברכיבים אלו ומעמידה את הפיצוי בגין עזרת צד ג', בעיקר עבור התקופה שלאחר התאונה, והוצאות נסיעה ורפואיות, לעבר ולעתיד, על סך של 5,000 ₪.

6.4 סוף דבר– תאונה שנייה

לאור האמור בפסה"ד, הנני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 55,000 ₪, לפי הפירוט הבא:

בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד וגריעה מהזכויות הפנסיוניות- 40,000 ₪

כאב וסבל 10,000 ₪

עזרת צד ג' והוצאות 5,000 ₪

לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% - סך של 7,150 ₪ - וכן מע"מ עליו כדין - סך של 1,287 ₪ וסה"כ, הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 63,437 ₪.

7. כללי-

הצדדים הרחיבו בסיכומיהם שלא לצורך.

כל טענה של מי מהצדדים שלא היתה התייחסות אליה בפסק דין זה יש לראותה כטענה שנדחתה ולא כטענה שנשתכחה. כל הטענות נבדקו בקפדנות אך לא היה מקום ולא היה ראוי להתעכב על כל אחת מהן למעט האמור בפסק הדין.

8. סוף דבר

8.1 הנתבעת 1 תשלם לתובעת, כולל שכ"ט עו"ד, סך של 290,636 ₪.

8.2 הנתבעת 2 תשלם לתובעת, כולל שכ"ט עו"ד, סך של 63,437 ₪.

8.3 הנתבעת 1 תשיב לתובעת 3/4 מההוצאות - החזר האגרה, ושכ"ט מומחים, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום בפועל, והנתבעת 2 – היתרה – 1/4 בהוצאות אלו.

8.4 כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ולא– יישאו ריבית והצמדה כחוק.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.