בפניי ערעור על פסק דין.

1. פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש המערער (ת.א. 8262/09). התביעה הוגשה ביום 5.8.09. בתביעה טען המערער, כי המשיבים, אדם פרטי וחברה בניהולו, או מי מטעמם, נוהגים להחנות, החל מיום 1.1.09, בחניות השייכות למערער. נטען גם כי השיגו במרמה ותחבולה קוד המאפשר כניסה לחנייה. נטען גם כי הם מחנים כלי רכב אחד בצורה אלכסונית, היינו על מספר חניות, ומונעים כניסת כלי רכב לחניות נוספות. הודגש כי המשיב ביקש מן המערער להשכיר לו חניות, אך המערער סירב. נטען עוד, כי בהתנהגותם מונעים המשיבים מן המערער להשכיר את החניות לגורמים אחרים, לאחר שהשכרתן למשרד הפנים תמה ביום 31.12.08. על רקע כל אלה, נתבע סעד כספי בסך של 100,000 ₪, שהורכב מאבדן דמי שכירות/שימוש בחניות שלא כדין (50,000 ₪); שימוש שלא כדין בקוד הכניסה לחנייה (20,000 ₪); פיצויים בגין עוגמת נפש (15,000 ₪); פיצויים עונשיים בגין הסגת גבול בכוח הזרוע או בתחבולה – (15,000 ₪).

2. בית משפט השלום דחה את התביעה. בית המשפט ציין, כי המערער זנח בסיכומיו את הטענה לעניין הקוד. כן עמד בית המשפט על כך, שהמשיבים הצביעו על הסכם שכירות, לפיו שכרו חנות וחנייה צמודה במבנה הרלוונטי, במהלך התקופה הרלוונטית. עוד עמד בית המשפט על כך, שהסכם שכירות נוסף, לפיו שכרה החברה שני מקומות חנייה, תם ביום 31.3.09. בית המשפט קבע, כי תוקפו של הסכם זה לא הוארך. עוד קבע, כי המשיבים ניסו לחסוך את התשלום עבור שני מקומות החנייה הנוספים, ולהחנות בחניון נשוא התביעה כלי רכב נוספים, בלי לשלם עבור זכות זו. צויין כי למשיב או למי מטעמו אין זכות להפריע למערער בשימוש בקניינו, 15 מקומות חנייה בקומה הרלוונטית, והוא מנוע מלהחנות כלי רכב במקום חנייה שאינו שייך לו או לחסום את הכניסה למקומות החנייה של המערער, מול המחסן הנמצא במקום. עם זאת, ציין בית המשפט כי התרופה לכך אינה כספית, כי אם צו מניעה. משלא התבקש צו כאמור, נקבע כי דין התביעה להידחות. בית המשפט הוסיף והעיר, כי התביעה הכספית בסך של 100,000 ₪ לא הוכחה.

3. אשר להוצאות משפט, נמנע בית המשפט מחיוב מי מהצדדים בהוצאות. לעניין זה העיר בית המשפט, כי הוא עושה כן, אף שהתביעה נדחתה, הואיל והמשיב מחנה את רכבו במקומות חנייה לא לו, ולא מדובר בפעמים בודדות כטענתו.

4. מכאן הערעור שבפניי. עיקר טענות המערער הן, כי בית משפט קמא טעה בקביעתו העקרונית כי התרופה לטענותיו של המערער היא במתן צו מניעה. לטענת המערער, ניתן לתבוע פיצויים בגין הסגת גבול, עשיית עושר ולא במשפט או מטרד, וכך גם עשה. עוד טוען המערער כי הקביעה לפיה התביעה הכספית לא הוכחה לא נומקה, ויש לקבל את התביעה לפי הטענות בסיכומיו. לעניין גובה הפיצויים, נטען כי נגרמו למערער נזקים משמעותיים, וכי יש לפסוק לו סך של 50,000 ₪. כן סב הערעור על כך, שהמשיבים לא חוייבו בהוצאות משפט בבית משפט קמא.

5. דין הערעור להידחות. אבהיר עתה את השיקולים ביסוד קביעה זו.

6. נקודת המוצא מצויה בקביעות העובדתיות בפסק דינו של בית משפט קמא. למעשה, שני הצדדים אינם חולקים בעיקרי הטיעון שהגישו על קביעות אלה. על פי קביעות אלה, עשה המשיב שימוש בחניות לא לו, ללא רשות, ובכלל זה חניות של המערער. השימוש נעשה לאחר יום 31.3.09. מדובר בשימוש החורג משימוש חד פעמי או בהזדמנויות בודדות. מחומר הראיות, ובכלל זה עדויות הצדדים והתצלומים שהוצגו, עולה כי בית המשפט היה רשאי להגיע למסקנות העובדתיות אליהן הגיע (הגם שניסח את ממצאיו באופן מסוייג משהו), על יסוד התשתית העובדתית שעמדה בפניו.

7. יש ממש בטענת המערער, כי במישור העקרוני, התנהגותו האמורה של המשיב היא התנהגות עוולתית, אשר יכולה להצמיח סעד של פיצויים. סעד זה הוא סעד עיקרי בדיני הנזיקין (ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, ירושלים, תשל"ז, בעמוד 7). סעד ההשבה הוא סעד עיקרי בדיני עשיית עושר ולא במשפט, הגם שבמסגרת דינים אלה קיימת הסמכות להוציא גם צו מניעה (ראו ע"א 563/11 ADAIDAS SALOMON A.G. נ' יאסין (2012)). לא הייתה אפוא מניעה עקרונית לפסוק למערער תשלום כספי. הקביעה כי תרופתו מתמצה במישור המניעתי אינה יכולה לעמוד.

8. שאלה אחרת היא האם המערער זכאי, על פי התשתית העובדתית והמשפטית הרלוונטית, לפיצוי כספי או לתשלום, כנטען בכתב התביעה ובהודעת הערעור. בית משפט קמא קבע כי טענות המערער לעניין זה לא הוכחו. יש ממש בטענת המערער, כי קביעה זו לא נומקה באופן מספק. עם זאת, בחינה עניינית של החומר שהוגש מלמדת, כי אין להתערב בה. אבהיר את הטעמים ביסוד מסקנה זו עתה.

9. המערער טען לנזק הנובע מכך שבשל התנהגות המשיב לא עלה בידו להשכיר את החניות לגורמים אחרים, לאחר שהסכם קודם להשכרתן תם. לביסוסה של טענה זו לא הובאו ראיות מספיקות. אכן, המערער העלה לעניין זה טענות בתצהירו בבית משפט קמא (ראו פיסקאות 13 – 14). עם זאת, הפרסום שעשה המערער לעניין זה, וצורף לתצהירו, התייחס למועד המאוחר להגשת התביעה. המערער גם לא פירט מי היו הגורמים שהביעו עניין בשכירת החניות. אף אחד מאותם גורמים לא הובא להעיד. ממילא, לא הובאה עדות בעלת משקל, העשויה ללמד כי השכרת החניות נכשלה בשל דרך פעולתו של המשיב. בנסיבות אלה, לא הונחה התשתית המינימאלית הנדרשת להוכחתו של הנזק הנטען, שעניינו אבדן הזדמנות (ראו ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (2006), בפיסקה 22 לפסק הדין).

10. אשר לפיצויים בגין עוגמת נפש, הרי שעיקר טענתו של המערער הייתה לעוולה של הסגת גבול. על פי הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא ניתן לפסוק פיצויים בגין עוולה זו, אלא אם הוכח נזק ממון. משנקבע כי נזק כאמור לא הוכח, דין הטענות לעניין זה להידחות.

11. לא נעלם מעיני בהקשר זה כי המערער איזכר בהודעת הערעור גם את עוולת המטרד. עם זאת, עניין זה לא הועלה בבית משפט קמא. לא הונחה, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון או בטיעון בעל פה, תשתית נורמטיבית מינימלית, העשויה להצדיק דיון בעניין זה עתה. בנסיבות אלה, אין באיזכור האמור כדי לסייע למערער.

12. המערער תבע פיצויים גם בגין עניין הקוד. יש יסוד לקביעת בית משפט קמא כי עניין זה נזנח בהליך שבפניו. המערער אינו תוקף את הקביעה האמורה בערעורו. ממילא, אין לפסוק פיצוי בגין עניין זה.

13. שקלתי אם ניתן, על יסוד קביעותיו של בית משפט קמא והחומר שבפניו, לפסוק למערער תשלום בגין התעשרות שלא כדין. מהסכם שכירות שצורף על ידי המשיבים בבית משפט קמא עולה, כי עובר למועדים הרלוונטיים שולם על ידי החברה סך של 750 ₪ לחודש, בגין כל אחד משני מקומות חנייה ששכרה במקום. הגם שהמערער אישר בעדותו בבית משפט קמא כי הסכום המשולם לו בגין חנייה עומד על 250 ₪ בחודש, נתון זה אינו רלוונטי לעניין. הסברו של המערער, כי מדובר בתעריף הנגזר מכך שמדובר בהשכרה של מספר גדול של מקומות חנייה בהדבק אחד, לא נסתר, והוא מסבר את האוזן.

14. מפסק דינה של הערכאה הדיונית עולה, כי דרך הפעולה של המשיב נועדה לחסוך ממנו את הצורך לשלם את הסכום האמור. עם זאת, אין בחומר תשתית מספקת המאפשרת פסיקת סכום כספי למערער לעניין זה. טענות המערער בדבר חניית המשיב במקומות השייכים לו אינן מגובות במימד כמותי. בתוך כך, אין ראיות המאפשרות לקבוע דבר מה לעניין זה לגבי התקופה הרלוונטית, בין 31.3.09 ובין מועד הגשת התביעה. תמונות שצורפו והוגשו כראייה (ת/3) אינן מתייחסות לחניית המערער (עדות עו"ד אביחי לוין, בעמוד 7). הוא הדין בחלק מן התמונות שצורפו לכתב התביעה (ראו העדות האמורה, בעמוד 9). חלק מן התמונות שצורפו לתצהיר המערער מתייחסות לפרק זמן שלאחר הגשת התביעה (עדות המערער, בעמוד 12). חלקן מתייחס לחניות של אחרים (ראו עדות המערער, בעמוד 13). המערער לא היה יכול לנקוב בעדותו בסדר התמונות לפי תאריכים (בעמוד 15). המערער טען כי סימן את חניותיו בינואר 2009. לא ניתן לראות סימון כאמור במרבית התמונות שצורפו (לעניין זה ראו עדות המערער, בעמוד 14).

15. במצב זה, אין תשתית מספקת, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, להתערב בקביעת בית משפט קמא שלא לפסוק למערער סכום כלשהו. אשוב ואדגיש, כי התקופה הרלוונטית הינה, על פי קביעות בית משפט קמא, כ – 4 חודשים, מיום 31.3.09 ועד ליום הגשת התביעה. טענות המערער לגבי התנהגות המשיב לאחר מועד הגשת התביעה אינן רלוונטיות לעניין, הואיל ועילת התביעה הרלוונטית התגבשה ביום הגשת התביעה. אין בתמונות או בראיות אחרות ראייה ברורה דייה, המתייחסת להיקף השימוש בחניית המערער דווקא במהלך התקופה הרלוונטית. טענת המערער בעדותו בדבר שימוש רצוף בחניות שלו דווקא (עמוד 13) אינה עולה בקנה אחד עם התצלומים המלמדים גם על חנייה במקומות אשר אין חולק כי אינם שייכים למערער.

16. התוצאה היא, כי על פי אמות המידה שנקבעו בעניין גמליאל הנ"ל, אין תשתית מספקת המאפשרת לפסוק סעד כספי בגין עניין זה, כפי שקבע בית משפט קמא. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לכך, שהטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט עלתה לראשונה בבית משפט קמא, בשולי סיכומי התשובה שהגיש המערער שם. במצב זה, חרף העדר הנמקה מספקת לעניין זה בפסק דינה של הערכאה הדיונית, לא מצאתי מקום להחזיר את ההליך אליה, לצורך השלמת הנימוקים. ככלל, ניתן לשקול בחיוב דרך זו מקום בו לא ניתנת הנמקה נאותה לקביעה שבעובדה. עם זאת, במקרה זה אין מקום לכך. המערער לא עתר להחזרת ההליך לבית משפט קמא. המדובר בתיק משנת 2009. מדובר בעניין אשר ערכו הכספי הממשי העליון (3,000 ₪) עומד על סכום נמוך יחסית, המהווה כעשרה אחוזים מן הסכום המירבי של תביעה קטנה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בטיבם של הממצאים שנקבעו בפסק הדין, לא מצאתי הצדקה מספקת למתן הוראה הכרוכה בהשקעת משאבים נוספים, של הצדדים, כמו גם של בית המשפט, בעניין זה.

17. המערער תקף את קביעת בית משפט קמא, אשר לא חייב מי מהצדדים בהוצאות משפט. אני דוחה את טענות המערער לעניין זה. התנהגות המשיב, כפי שעלה מקביעות בית משפט קמא, אכן ראויה לגינוי. החניית כלי רכבו בחניות של אחרים עלולה לגרום לא רק להפרעה. יש בה גם כדי לעורר מדנים ומתחים. לא הייתה לה כל הצדקה. עם זאת, בסופו של דבר מדובר בתביעה כספית, על סך של 100,000 ₪, אשר הייתה הצדקה עניינית לדחותה. בנסיבות אלה, הימנעות מחיוב בהוצאות הייתה מסקנה סבירה, אשר אין להתערב בה. הדברים אמורים גם נוכח דחיית גירסתו של המשיב בבית משפט קמא, לפיה היה מדובר בשימוש בודד. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח אמת המידה הזהירה בהתערבות בקביעת הוצאות בגדריו של הליך ערעורי.

18. התוצאה היא, כי יש לדחות את הערעור. לנוכח מכלול הקביעות לעיל, ובכלל זה העובדה שמדובר בהחניית כלי רכב בודד בחניות המערער, ובשים לב שאין בערעור טענה ממשית כנגד החברה המשיבה, או התמודדות ממשית עם הנימוקים שהעלתה בטיעוניה (לרבות בבית משפט קמא), גם הערעור נגד החברה נדחה.

19. אשר להוצאות משפט בהליך הערעור. המערער יזם הליך ערעורי, אשר נדחה. עם זאת, הועלו על ידו טענות, אשר בחלקן לא היו נטולות יסוד. המשיבים נדרשו להתגונן מפני ההליך האמור. יש להניח, כי נדרשו להוצאות. שקלתי, אם אין מקום לחייב את המערער בהוצאות מסויימות לטובתם, בנסיבות אלה. בסופם של דברים, בשים לב למכלול הקביעות הנוגעות לעניין, ובכלל זה קבלת חלק מטענותיו של המערער, ודחיית גירסתו הבסיסית של המשיב, החלטתי, לא בלי היסוס, להימנע מהשתת הוצאות על מי מהצדדים גם בשלב הנוכחי. הדברים יפים גם לגבי החברה המשיבה, אשר הערעור בעניינה נדחה. זאת, לנוכח ייצוגם המשותף של המשיבים, ובאין אינדיקציה כי הכללת עניינה של החברה גרמה, בדרך כלשהי, להגדלתן של הוצאות המשפט.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.