1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת הוצל"פ, הגב' מחאג'נה קרמאן איה מיום 16.07.12, בתיק הוצל"פ 02-20692-12-0, בו קבעה צו תשלומים בסך 5,000 ₪ לחודש והתנתה אותו בתשלום ראשון של 6,000 ₪.

המבקש עותר להעמיד את צו התשלומים על סך 300 ₪ לחודש.

2. המבקש טוען כי לא יוכל לעמוד בסכום שנקבע, לאור ההכנסות וההוצאות המשותפות המשפחתיות. לטענתו, השתכרותו בפועל לאחר כל הניכויים, לרבות הלוואות, עומדת בממוצע על 5,827 ₪ לחודש והשתכרות רעייתו, לאחר כל הניכויים, עומדת על 10,832 ₪, ומכאן שההכנסה לבנק לאחר כל הניכויים עומדת במצטבר על סך 17,350 ₪ ולא כפי שנקבע ע"י כב' הרשמת בסך 25,000 ₪, שכן כב' הרשמת התייחסה להשתכרות נטו, בעוד שהייתה צריכה להתייחס לסכום הנכנס לבנק בפועל, המשקף גם ניכויים שונים חודשיים, דוגמת הלוואות.

3. המבקש טוען, כי התא המשפחתי מונה 6 נפשות (הוא, רעייתו ו-4 ילדים, כשהבן הבכור משרת בצבא והשאר תלמידי בי"ס, שאחד מהם סובל ממוגבלות רפואית).

לטענת המבקש, התא המשפחתי משלם החזר משכנתא חודשית בסך 3,200 ₪, הוצאות החינוך לילדים עומדות על 1,650 ₪ ובנוסף, נזקק אחד מהם לטיפול אצל קלינאית תקשורת וליווי של מטפלת אישית צמודה בסך כולל של עוד 2,300 ₪.

המבקש אף טוען כי בנו החייל זקוק לדמי כיס חודשי מעבר למשכורת הצבאית, בסך נוסף של 800 ₪ לחודש.

המבקש טוען, כי הוא מסייע בתמיכה לאימו שחיה מגמלת זקנה בסך נוסף של 2,000 ₪. לטענתו, יש לתא המשפחתי הוצאות שוטפות, לרבות ארנונה, חשמל מים וגז בסך 1,235 ₪, טלפון, אינטרנט ו-5 טלפונים סלולריים בסך 950 ₪ לחודש, הוצאות כבלים בסך 365 ₪, דלק והוצאות רכב בסך 1,000 ₪ לחודש ועוד הלוואה בסך 1,220 ₪ לחודש. כמו כן ובנוסף, יש למשפחה הוצאות כלכלה, לרבות ביגוד והנעלה בסך 5,000 ₪ לחודש.

סך הכל עומדות ההוצאות המצטברות, לטענתו, על סך 19,720 ₪ לחודש.

4. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, החלטת כב' הרשמת משקפת את האיזון הראוי ומבוססת על מלוא המסמכים שעמדו לנגד עיניה. ההוצאות הנטענות ע"י המבקש הן חריגות ולא מוצדקות ומעידות על כך שהמבקש ומשפחתו חיים ברמת חיים העולה על יכולתם הכלכלית (שאינה נמוכה). הם נטלו הלוואות בסכומי עתק, המנוכות ממשכורותיהם ולא טרחו לפרט מה נעשה בתמורת אותן הלוואות ומדוע יש להעדיף את פרעונן על פני החוב הפסוק מושא תיק זה.

5. בהתאם לסמכותי ולאחר שהודעתי על כך לצדדים, מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, כאמור בסעיף 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979.

6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שבכתב על שלל המסמכים שצורפו, לרבות תצהיר המערער (תצהיר בגצ"י – תצהיר על הדרך ההפניה), דין הערעור להתקבל בחלקו.

7. החוב מושא התיק נובע מפסק דין חלוט. גובה החוב עומד נכון ליום 01.08.12 על סך 56,445 ₪. מתוך המסמכים עולה כי המבקש שילם על חשבון החוב עד היום סך של 300 ₪ בלבד.

8. אל מול התכלית של הגנה על חייבים, אשר מצבם הכלכלי לא מאפשר להם לפרוע את חובותיהם הפסוקים, שבבסיס חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, עומדת תכלית של יצירת מנגנון שבאמצעותו יוכלו זוכים לגבות את חובותיהם ולממש פסקי דין שניתנו לטובתם ביעילות ובזריזות. מובן כי בין תכליות אלו קיים מתח מתמיד המחייב איזון בכל מקרה לפי נסיבותיו.

9. עוד יש להזכיר, כי בדרך כלל ערכאת הערעור לא מתערבת בהחלטותיו של רשם אשר מופקד על פי החוק על עריכת חקירות יכולת לחייבים, אלא במקרים נדירים, וראה רע"א 1071/03 דרור גולן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ; בר"ע (ת"א) 2184/01 ברקול נ' לוי ואח'; בר"ע (י-ם) 2026/06 מואיז נ' בנק הפועלים; דוד בר אופיר: הוצאה לפועל הליכים והלכות, (הוצאת פרלשטיין גנוסר בע"מ, 2009 מהדורה שביעית) עמ' 455.

10. אודה כי התלבטתי אם יש להתערב בקביעת הרשמת, שכן האיזון שערכה אינו בלתי סביר בעליל. נכון הוא כי לאחר כל הניכויים מתוך המשכורות, נכנסים סכומים נמוכים יותר לבנק מההשתכרות נטו, אבל עניין זה הוא פרי החלטה טכנית של החזר מתוך משכורת ואין זה מובן מאליו שהחזר זה ראוי, מבחינה מהותית, עניינית, משפטית, להתבצע לפני חובות פסוקים, והדעת נותנת שאולי הדברים צריכים להיות הפוכים.

11. אציין כי התצהיר שצורף לבקשת רשות הערעור הוא תצהיר על דרך ההפניה ואיננו מספיק לפי דרישות הדין, המחייבות תצהיר מפורט, מנומק והתבססות על מסמכים. לפנים משורת הדין, התייחסתי לתצהיר שהונח בפני כב' הרשמת כתצהיר לצורך בקשה זו. גם בתצהיר זה נטען להוצאות ביחס לסכומים שונים, שלא צורפו לגביהם קבלות או ראיות טובות אחרות שיוכיחו כי בפועל הן מוצאות מדי חודש. כך לדוגמא הטענה ביחס לטיפול מיוחד לאחד הילדים.

אני אף סבורה כי המצב הכלכלי אליו נקלע המבקש מחייב הידוק החגורה ובמסגרת זו יתכן שאין מקום למתן דמי כיס לחייל שמקבל משכורת צבאית, כמו גם העובדה שהמבקש ומשפחתו מחזיקים ב-5 טלפונים סלולריים ואינטרנט בהוצאה המתקרבת ל-1,000 ₪ לחודש – הוצאה שהיא מעבר ליכולות הכלכליות נכון לעת הזאת.

במצב כלכלי דחוק כפי שהמבקש טוען לו, אפשר גם לצמצם בהוצאות הרכב החודשיות ובוודאי שבהוצאות הכלכלה הנטענות ובתמיכה הנוספת באימו של המבקש.

אוסיף אף כי לא ברור אלו ניכויים מבוצעים ישירות מהמשכורת ואם ישנם ניכויים של הוצאות היכולות להיחשב מותרות מיותרות בזמנים קשים. המבקש לא שפך די אור על עניין זה והדבר פועל לרעתו.

12. בקשתו של המבקש לשלם 300 ₪ בחודש היא בלתי סבירה בעיני, נוכח הכנסת הקופה המשותפת המשפחתית מחד והצורך להצטמצם בהוצאות מאידך. מצד שני, נראה כי בנסיבות שנוצרו יקשה עד מאוד על המבקש לעמוד בתשלומים חודשיים של 5,000 ₪ בחודש, ונמצא כי אם תשאר ההחלטה על כנה, יש חשש לפגיעה בלתי מידתית במבקש, באופן שאף עלול, כתגובת שרשרת, להחריף את יכולת פרעון שאר חובותיו.

לאחר ששקלתי ואיזנתי את הדברים, אני סבורה כי נכון יהיה להעמיד את הסכום החודשי לתשלום על סך 3,000 ₪ לחודש.

13. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור באופן חלקי ומעמידה את הסכום לתשלום חודשי על סך 3,000 ₪ לחודש החל מהיום.

המבקש ישא בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד של המשיב בסך כולל של 2,000 ₪.

כמו כן ולצורך הקטנת החוב, אני מורה על העברת הפקדון שהופקד בקופת בית המשפט למשיב באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ב, 04 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.