תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שמעדה במדרכה שבתחום שיפוטה של הנתבעת, נפלה ונחבלה.

רקע

1. התובעת, ילידת 1956 (כיום בת 59).

בתאריך 5.10.09, בשעה 18:15 או בסמוך לכך, הגיעה התובעת עם בעלה ובנה ברכבם למרכז המסחרי ברחוב החלמונית שבתחומי ראשון לציון (להלן: "המרכז המסחרי"). התובעת, מנהלת עבודה בעסק המשפחתי לייצור ממתקים, היתה בדרכה לחנות של לקוח במרכז המסחרי. לאחר שיצאה מהרכב, ובדרכה לחנות, מעדה ונפלה (להלן: "האירוע"). הגורם למעידתה, כך לטענתה, הוא אבנים שנערמו בצד המדרכה אשר היתה באותה העת בשיפוץ.

2. להוכחת טענותיה אלו, הגישה התובעת - נוסף על תצהירה - את תצהיריהם של בן זוגה - מר דוד פור מוסה (להלן: "בן הזוג"), בנה - מר שי פור-מוסה (להלן: "הבן") ומר ויקטור זובי (שבבעלות רעייתו חנות במרכז המסחרי, להלן: "מר זובי") שנחלץ לעזרתה לאחר נפילתה.

3. כתוצאה מהנפילה, סבלה התובעת משבר במרפק שמאל אשר טופל באופן שמרני (חבישה, מנוחה, פיזיותרפיה).

4. האירוע הוכר (באופן עקרוני) על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולאחר שנקבעו לתובעת נכויות זמניות נקבעה לה החל מתאריך 1.12.09 נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין חבלה במרפק שמאל, וזאת לפי סעיף 41(7)(ב)(III)) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (נספחים [ה-ה1] לתצהיר עדותה הראשית].

5. התובעת טוענת בתצהירה כי היא סובלת גם היום מקושי ניכר בעבודה עם יד שמאל, מקושי בלבישת/הורדת פרטי לבוש ומקשיים בביצוע עבודות משק הבית ובזמן הנהיגה. כמו כן, היא סובלת מכאבים והגבלה בתנועות המרפק וכתף שמאל אשר משפיעים קשות על איכות חייה ותפקודה. להוכחת טענותיה אלו שברפואה הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר אופנהיים, מומחה באורתופדיה, לפיה נותרו לה 10% נכות בגין שבר ראש הרדיוס במרפק יד שמאל והגבלת התנועה הקבועה במרפק (נספח [ו] לכתב התביעה).

6. הנתבעת מצידה טוענת כי התובעת לא הוכיחה שנפילתה נגרמה בשל מפגע, לא כל שכן מפגע שבאחריותה. היא מציינת כי גרסתה של התובעת בתצהירה איננה תואמת את הגרסה שמסרה לאחר מכן בתביעתה למוסד לביטוח לאומי, וככלל - עדותה של התובעת לעניין אופן נפילתה היא עדות יחידה. כך, אף לא אחד מהעדים שהביאה ראה את נפילתה (מה גם שבן זוגה ובנה הם "עדים מעוניינים" שיש ליתן משקל נמוך לעדותם), והתמונות של רחוב החלמונית כפי שהוגשו על ידה הן תמונות שלא צולמו בזמן אמת. זאת ועוד, טענותיה של התובעת נשללות מניה וביה גם באמצעות תיקה הרפואי לפיו היא סבלה מאירועים חוזרים ונשנים של התעלפויות בגינם טופלה בבתי חולים. וככלל, מוסיפה הנתבעת, רשות מקומית אינה יכולה לדאוג לסילוקה של כל אבן מרחובותיה. היא מפעילה מוקד עירוני ופקחים המסתובבים ברחבי העיר ומטפלים בזמן אמת במפגעים. במקרה דנן, לא התקבלה כל הודעה המתייחסת למפגע לו טוענת התובעת. בשים לב לכל האמור, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל לפתחה להוכיח את רשלנותה של הנתבעת.

אשר לשיעור נכותה של התובעת, מומחה מטעמה של הנתבעת אישר את אחוזי הנכות שנקבעו לתובעת על ידי ד"ר אופנהיים מטעמה, ועל כן נכותה הרפואית עומדת על 10% (ראו גם פרוטוקול הדיון מיום 4.7.13 לפני כבוד השופט קידר). למעט הסכמה זו, ברי כי הנתבעת חולקת על כל רכיבי הנזק הנטענים על ידי התובעת, שכן הפגיעה היתה ביד שמאל - היד הלא דומיננטית של התובעת, עיסוקה איננו דורש מאמץ גופני והיא היתה יכולה לשוב לעבודתה זמן קצר לאחר האירוע. דין התביעה, לדידה של הנתבעת, להידחות.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את התובעת, את נציגת המשיב ואת העדים מטעם בעלי הדין, וכן לאחר שקראתי את הסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

7. לא יכולה להיות מחלוקת כי אירוע נפילתה של התובעת באזור המרכז המסחרי שברחוב החלמונית – ארע. מר זובי שהעיד לפני נחלץ לעזרתה לאחר ששמע את זעקותיה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.14 [להלן: "הפרוטוקול"] בעמ' 7 שו' 16-17. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה); בן זוגה ובנה שהחנו את הרכב הגיעו אף הם למקום וסייעו לה; התובעת פנתה בזמן אמת לבית החולים 'אסף הרופא' שם נרשם כי נחבלה במרפק שמאל (נספח [ד] לתצהיר עדותה הראשית); בדוח הוועדה הרפואית בביטוח הלאומי נרשם כי סיבת הפגיעה היא מאחר ש"מעדה במדרכה" (נספח [ה] לתצהיר עדות ראשית התובעת).

עצם נפילתה של התובעת אינו מוטל בספק.

8. לא כך באשר לשאלה מדוע נפלה. בעוד התובעת מטילה את האחריות לפתחה של הנתבעת, זו שוללת כל אחריות לעניין.

9. בכתב התביעה טענה התובעת כי רחוב החלמונית היה באותה העת בשיפוץ והיא "מעדה על אחת מהאבנים הבולטות שהיו במקום...מדובר במפגע מסוכן אשר נוצר בשל אבנים גדולות שהיו מפוזרות על המדרכה המשמשת בין היתר להליכתם של אנשים" (סעיף 2 לכתב התביעה) [הדגשה אינה במקור].

בתצהיר עדותה הראשית גרסתה שונה ולטענתה בדרכה לחנות במרכז המסחרי "לפתע מעדתי עם רגל שמאל ונפלתי עם פלג גופי השמאלי ובעיקר יד שמאל... כאשר חיפשתי על מה נפלתי ראיתי שעל המדרכה היתה ערימת אבנים, כמו חצץ גדול אשר נערמו בצד המדרכה המשופצת אולם נשפכו לרוחב המדרכה" (סעיף 2 לתצהיר מיום 19.11.13) [הדגשה אינה במקור].

בחקירתה הנגדית העידה כי "היתה ערימת אבנים ומעדתי על אבן אחת. שהתאוששתי ראיתי את האבנים מולי וקצת אבנים ברצפה... יש חצץ כמו אבנים קטנות אבל היה קצת יותר גדול מחצץ. היתה אבן קצת גדולה, לא גדולה גדולה. בגודל של הפיה של בקבוק מים מינרלים" (עמ' 13 שו' 26-27, עמ' 14 שו' 2-3) [הדגשה אינה במקור].

מעבר לעמימות שסביב מקור נפילתה - פעם בשל אבנים גדולות, פעם בשל ערימת חצץ שחלקם נשפך לרוחב המדרכה ופעם בשל אבן בגודל של פיית בקבוק מים, אזי מתברר כי אף לא אחד מהעדים מטעמה (מר זובי, בן הזוג או הבן) ראו אותה בנפילתה. כולם הגיעו אליה לאחר הנפילה ולשמע זעקותיה (מר זובי בעמ' 7 שו' 12-19; תצהיריהם של בן הזוג והבן; הבן בעמ' 22 שו' 15). כמו כן – כל התמונות של רחוב החלמונית – אם אלו שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר עדותה הראשית של התובעת אם זו שהוגשה על ידי הנתבעת [נ/1], הן תמונות שאינן מזמן אמת אלא צולמו לאחר שיפוץ הרחוב, חלקן שנתיים לאחר האירוע (תמונות התובעת, עמ' 6 שו' 11-14). ואינן משקפות את מצבו של הרחוב במועד האירוע.

10. למרות שבן הזוג והבן לא ראו את התובעת בזמן נפילתה, הם העידו כי זו נפלה כתוצאה מהאבנים שהיו במקום (בן הזוג בעמ' 20 שו' 5-6; הבן בעמ' 23 שו' 5-6). אילו אבנים ? בן הזוג העיד כי מדובר באבנים מגדלים שונים ("מגודל כדור טניס וטיפה יותר גדול וטיפה יותר קטן" (עמ' 20 שו' 8-9)). הבן העיד כי עסקינן באבנים משתלבות ובאבני חצץ (עמ' 23 שו' 19).

גם אם אתעלם מהעובדה כי בשל היותם של השניים קרובי משפחה מדרגה ראשונה של התובעת, ומטבע הדברים הם בעלי עניין בתוצאת התביעה, עדותם כי הנפילה היתה כתוצאה מהאבנים - כאשר כל אחד מהם מתאר סוגים שונים שלהן - היא בגדר השערה גרידא, שלא מצאתי ליתן לה משקל.

11. מכאן, שיש קושי לזהות את המפגע או המכשול, ככל שהיה כזה, שגרם לנפילתה של התובעת.

12. התובעת ניסתה להוכיח קיומו של מפגע גם באמצעות עדי הנתבעת: גב' לילך מוסרי - אחראית מחלקת ביטוח (רכוש ורכב) אצל הנתבעת (להלן: "הגב' מוסרי"), ומר גרגורי שניידר – מהנדס ומפקח תשתיות, הנדסה ובטיחות בחברת מניב - תאגיד המים של עיריית ראשון לציון (להלן: "מר שניידר" ו"מניב" בהתאמה). בעיקר על יסוד עדותו של מר שניידר היא טענה כי במסגרת עבודות שיפוץ הרחוב נעשה שימוש באבנים - "אגריגטים". אלה הובאו על ידי משאית לרחוב ומשלא תוחמו בגדר ראויה, נשפכו. תלונות רבות התקבלו מתושבים אשר הזהירו מפני הסכנה הצפויה וחלקם נפגעו. אך אומר כבר עתה, כי לא נמצא תימוכין לגרסתה של התובעת גם בעדותם של עדי הנתבעת.

13. לתיק בית המשפט הוגשה "הודעה בדבר תחילת עבודות תשתית ברחבי העיר" מיום 27.7.09, לפיה החל מתאריך 28.7.09 תחל מניב /י. זאבי בע"מ בביצוע עבודת תשתית ברחוב החלמונית למשך 60 ימים [ת/2]. גב' מוסרי לא ידעה לומר מתי החלו ומתי הסתיימו העבודות [עמ' 25 שו' 6-14], אך מר שניידר העיד כי העבודות החלו בתאריך 27.7.09 והסתיימו כעבור חודשיים. בחודש אוקטובר הושלמו עבודות הפיתוח [עמ' 33 שו' 12-14, עמ' 40 שו' 3-7 לפרוטוקול].

14. כעולה מעדותו של מר שניידר, במסגרת ביצוע עבודות החלפת קווי מים בשלושה רחובות (לרבות רחוב החלמונית), אזי לאחר החלפת צינור המים, הוא מכוסה בחול ואז מונח מצע בן 15-20 ס"מ ["אגריגטים"] ומעליו אבנים משתלבות [עמ' 34 שו' 16-17]. האגריגט הוא חומר גרוס, בגודל מסוים [ציור ת/5] העובר ניפוי באמצעות נפה, ולאחר מכן מובא למקום באמצעות משאיות ונשפך לשטח התארגנות מגודר [עמ' 35 שו' 1-8, עמ' 36 שו' 5-6]. כל ניסיונות ב"כ התובעת לקשור בין אותה פעילות כללית המתוארת על ידי מר שניידר לבין הימצאות אגריגט במועד האירוע במקום נפילתה של התובעת וקיומו של קשר סיבתי בין אותם אבנים לבין נפילתה הוא תיאורטי וערטילאי. אין בעצם השימוש באגריגט כדי להטיל אחריות על הנתבעת.

15. מתצהירה ומעדותה של גב' מוסרי, הנתבעת מפעילה מוקד עירוני ומטפלת במפגעים עליהם היא מקבלת הודעה. כמו כן היא מפעילה סיורי פקחים יומיומיים ברחובות העיר המדווחים על מפגעים שהם נתקלים בהם. לאחר בדיקה, במועד האירוע לא התקבלה כל הודעה במוקד העירוני אודות קיומן של אבנים במקום (סעיפים 3 ו – 5 לתצהיר גב' מוסרי, עמ' 30 שו' 1-5).

16. במסגרת הליכים מקדמיים, העבירה הנתבעת לתובעת דוחות של המוקד העירוני מתאריכים שונים לפני (23.9.09, 24.9.09) ואחרי (16.10.09, 21.10.09] האירוע, המתייחסים לרחוב החלמונית [נספח [ב] לתצהיר התובעת]. ואכן, אין מדובר בהודעות על מפגע מיום האירוע עצמו. התובעת מלינה על כך כי הנתבעת לא העבירה לה במסגרת הליכים מקדמיים את תלונות התושבים שהגיעו גם למוקד דומה שמפעילה "מניב". אלא, שמעבר לכך שהליכי גילוי מסמכים לא הובאו לעיוני, "מניב" אינה נתבעת בתיק ואף לא התבקש נגדה כל צו להמצאת תלונות שהגיעו למוקד שלה, להבדיל מהמוקד העירוני.

17. באחת מההודעות [המסתיימות בספרות 8914], זו מיום 24.9.10, הודיע אזרח כי קבלני "מניב" הותירו ערימות של חול וחצץ על המדרכה. אלא שלאחר בדיקה של מר שניידר – וגם זאת מצוין בהודעה – באזור מבוצע שיפוץ בבניין וכנראה שזו פסולת שלהם.

18. יתרה מכך; הנתבעת הציגה תרחיש אחר שיכול להסביר את נפילתה של התובעת.

מר זובי העיד כי כאשר ניגש לסייע לתובעת ראה במקום מגש מתכת גדול מכוסה בנייר כסף (עמ' 7 שו' 29-32 – עמ' 8 שו' 11-14). התובעת שללה כי החזיקה בידה חפץ (למעט תיקה על כתפה), והיא לא ראתה כל מגש של אוכל על הרצפה ועמדה על כך כי מעדה כתוצאה מאבן (עמ' 12 שו' 4-11). בן הזוג והבן גם הם לא הבחינו במגש שכזה (עמ' 21 שו' 8-11, עמ' 22 שו' 30-32). לא ניתן לבסס איפוא ממצא חיובי על קיומו של מגש בידיה של התובעת או זרוק במדרכה על יסוד דבריו של מר זובי בלבד.

19. אלא, שקיימת אפשרות נוספת לנפילתה של התובעת, מסתברת יותר מכל קודמותיה.

לתובעת היסטוריה רפואית הכוללת מחלות שונות, ובין היתר - אירועים שונים של התעלפויות. היא אישרה כי בחודש פברואר 2007 נפלה במדרגות; כי בחודש יוני 2010 איבדה את ההכרה ואושפזה בבית החולים; כי בחודש נובמבר 2010 שוב התעלפה ושברה אחת משיניה; בחודש אוקטובר 2012 היו לה מספר אירועים של התעלפויות במהלכן התנתקה מהמציאות, ובחודש מרץ 2013 סבלה מסחרחורת וטופלה במיון בית החולים (ראו בעמ' 15 שו' 20 – עמ 16 שו' 8). לדבריה, היא מאבדת את ההכרה כאשר היא צוחקת (עמ' 15 שו' 30, 32). אמנם, הנתבעת לא הציגה תיעוד רפואי אודות כל האירועים דלעיל (למרות שבמהלך דיון ההוכחות הודיע בא כוחה כי יגיש בקשה מתאימה לצירופן של ראיות, עמ' 17 שו' 3), אך אין בכך כל צורך משאישרה התובעת עצמה בעדותה את קיומם של האירועים השונים. אשר לסיבה לאיבוד הכרה אעיר כי בן זוגה של התובעת שלל לחלוטין מצב של התעלפות מחמת צחוק ("אין דבר כזה, כל אדם שהוא צוחק הנשיפה מהאוויר מהריאות גורמת לקצת תפיסה של חנק אבל זה לא התעלפויות. או דברים כאלה" [עמ' 20 שו' 31-32].

20. לא זו אף זו; במסגרת הליכים מקדמיים השיבה התובעת בתצהיר מיום 19.3.13 על שאלון [נ/2, נ/3]. בין השאלות היו גם שאלות שהתייחסו למצב בריאותה הקודם, תאונות קודמות ואירועים חריגים. היא השיבה כי מצב בריאותה ערב האירוע היה תקין (שאלה/תשובה 15), וכי לפני האירוע לא היו לה תאונות אחרות (לרבות פציעות, אשפוזים וקבלת טיפול רפואי בגין האמור (ראו שאלה/תשובה 16). כמו כן, התובעת לא הצהירה על בעיה בבלוטת התריס [ראו שאלה/תשובה מס' 17], למרות שזאת מתועדת במסמך רפואי שהגישה (מיום 22.9.10) (ובמענה לטענת הנתבעת - מחלת הלב המתועדת שם מתייחסת לסיפור משפחתי ולא לתובעת עצמה).

התובעת התקשתה ליתן הסבר מדוע נמנעה מכל אזכור בתצהיר תשובותיה של אותם אירועי התעלפות/סחרחורת/חבלה [עמ' 15 שו' 11].

21. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת אודות תעודה רפואית מיום 7.11.10 חתומה על ידי ד"ר פאבל אקרמן, רופא משפחה. הוא צוטט ככותב שם "לציין שבמשך השנה האחרונה זה אירוע שלישי של התעלפות, פעם ראשונה לפני שנה אז שברה יד". הנתבעת מבקשת לקשור בין האירוע נשוא תביעה זו (שהתרחש בתאריך 5.10.09) לבין המתואר בתעודה הרפואית. תשובתה של התובעת היתה "הוא רשם" [עמ' 16 שו' 19-22].

מאחר שתעודה רפואית זו לא הוגשה, וכך גם לא תיעוד רפואי ענף קודם שכנראה הגיע לידי הנתבעת (אף אם באיחור) ולא הוגשה כל בקשה לצירופה; ומאחר שהתובעת אינה מאשרת האמור בתעודת הרפואית – אני סבורה כי לא ניתן לבסס ממצא עובדתי ולקבוע מציטוט יחיד זה של אותו רופא משפחה את שמבקשת הנתבעת לקבוע – כי התובעת שברה את ידה באירוע של התעלפות. עם זאת, די באמור עד כה על מנת לקבוע כי סביר יותר שסיבות אחרות, הנעוצות בעברה הרפואי של התובעת, גרמו לנפילתה, ואלו - אינן קשורות במפגע, לכאורה, המצוי ברחוב החלמונית, אם היה כזה.

22. עדותה של התובעת באשר לנפילתה בעטייה של אבנים, היא עדות יחידה שאין לה סיוע כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971. על מנת להכריע על פיה לטובת התובעת יש צורך בהנמקה מדוע ניתן להסתפק בעדות זו בלבד. ברי כי התובעת היא מי שיש לו עניין אישי בתוצאת המשפט, ויש לנקוט משנה זהירות בקביעת המשקל הראיתי לעדותה. בפסיקה הובעה הדעה כי יתכן שמתן אמון מלא ומושלם בעדות יהא בו כדי לעמוד בחובת ההנמקה (ע"א 231/72 עזבון המנוח אלמליח, ז"ל נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679, 681 (1973)), אולם נוכח הסתירות בגרסתה של התובעת והעדר הסבר משכנע להימנעותה מלהשיב כראוי לשאלות בדבר עברה הרפואי – הנמקה שכזו אינה בנמצא.

23. זאת ועוד; הלכה היא כי רשות מקומית אחראית לתקינות המדרכות והכבישים המצויים בשטח שיפוטה (ראו סעיף 235(2) לפקודת העיריות [נוסח חדש]). עם זאת, אין מקום לקבוע כי לנתבעת אחריות מוחלטת ביחס לכל בליטה, שקע או בור ברחובות ובכבישי העיר. ההלכה קובעת כי "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין... סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק... 'נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים'".... (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126 (1982). עוד נקבע כי "רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות, ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים... אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם, לא כל סטיה 'מיושר מתמטי' של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש'יושר' כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ'אי-יושר' של מה בכך (ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן) (1998) [הדגשה אינה במקור].

מכאן ברי כי לא בכל מקרה תחויב העירייה באחריות לנזק שנגרם ולא בכל מקרה תהא פטורה ממנו. כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו.

24. עוד יש להביע תמיהה מדוע לא הודיעה התובעת לנתבעת על המפגע לכאורה בזמן אמת או בסמוך לאחר האירוע. הנתבעת למדה אודותיו רק שלוש שנים מאוחר יותר, עם הגשת התביעה מה שהקשה עליה להתגונן מפניה. לטענת התובעת היא לא היתה מודעת לזכויותיה, ולראיה גם את תביעתה לביטוח הלאומי הגישה באיחור ניכר דבר שפגע בסופו של דבר בזכויותיה שם. אלא, שלא מימוש זכויות בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי כמילוי אחר חובה אזרחית בסיסית מתבקשת ומתן הודעה לרשות המקומית. התובעת השתהתה זמן רב, עד אשר ניטל העוקץ מתביעתה.

25. התובעת לא הוכיחה, כנדרש במשפט האזרחי, את תביעתה במאזן ההסתברויות. לפיכך, הנתבעת אינה אחראית לנפילתה של התובעת ובהתאמה אין מקום לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעת.

סוף דבר

26. דין התביעה להידחות.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת (על פי קבלות) וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 6,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ה, 15 יולי 2015, בהעדר הצדדים.