בפני תביעה כספית, בסך של 11,323 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט), שעניינה נזקי רכוש שנגרמו עקב תאונת דרכים.

בנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות וחומר הראיות. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, לרבות התייחסות לאי-התייצבות עד הראיה, שלא הוזמן, ולאחר ששקלתי את השלכות הסכמת הצדדים לפסק-דין לפשרה, כאמור, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 9,900 ₪, ואליו יתווסף סך אגרת התביעה וסך של 1,250 ₪ עבור שכ"ט עו"ד.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.