לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי עיזבון ותלויים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

1. ביום 04.12.11, נפגעה מ.פ ז"ל, ילידת 11.11.52 (להלן: "המנוחה") כהולכת רגל בתאונת דרכים קטלנית (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה, נפטרה המנוחה והיא בת 59 בלבד. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.
2. התובע 1, יליד 27.06.46 (כבן 65.5 שנים במועד התאונה) הוא אלמן המנוחה, אשר תביעתו הוגשה בשל נזקיו כתלוי במנוחה (להלן: "תביעת התלוי"). התובע 2, יליד 10.06.84, (כבן 27.6 שנים במועד התאונה) והתובעת 3, ילידת 08.06.81 (כבת 30 במועד התאונה), הם ילדי המנוחה ויורשיה החוקיים על-פי צו ירושה, אשר תביעתם הוגשה בגין נזקי העיזבון (להלן: "תביעת העיזבון") (העתק צו הירושה צורף כנספח ת/14 לתיק המוצגים מטעם התובעים).
3. התביעה הוגשה תחילה כנגד נהג הרכב הפוגע; חברת הביטוח וקרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים וביום 26.02.15, נדחתה התביעה כנגד קרנית, ללא צו להוצאות. הנתבעת 2 הודתה בחבות ומכאן, שהסוגיה היחידה שנותרה להכרעה היא סוגיית הנזק.
4. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת אקטוארית מיום 15.9.14, ערוכה על-ידי מר גד שפירא, הקובעת את פנסיית הזקנה החודשית לה הייתה זכאית המנוחה, אלמלא התאונה, ומטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת אקטוארית מיום 28.12.15, ערוכה על-ידי מר שי ספיר, הקובעת את שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי (קצבת התלויים).
5. ביום 12.01.16 התקיימה ישיבת הוכחות ונשמעה עדותם של התובע 1 והמומחה מטעם התובעים, האקטואר גד שפירא.
6. פסק-הדין ניתן לאחר שמיעת העדים והגשת סיכומים בכתב ולאחר שניסיונות בית-המשפט להביא את הצדדים לכדי הסכמות ולו לגבי טענות שניתן היה לצמצם לגביהן את יריעת המחלוקת, עלו בתוהו.
7. להלן אדון בסוגיות הטעונות הכרעה. 

דיון והכרעה

הכנסות המנוחה מ"רשות הדואר"

1. התובעים טוענים, כי בקביעת שכרה של המנוחה לצורך חישוב ההפסדים, יש לנכות את שיעור המס לפי מועד פסק-הדין, קרי לפי שיעורי המס הנכונים לשנת 2016, להבדיל משיעורי המס המפורטים בתלוש-השכר במועד התאונה ולקבוע, כי הכנסתה החודשית בתקופה שממועד התאונה ועד למועד פרישת התובע 1 לגמלאות עומדת על סך של 12,965 ₪ (ברוטו), משוערך ליום הגשת הסיכומים סך של 13,189 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה, סך של 11,847 ₪ (נטו) (ראה סעיפים 5-11 לסיכומים מטעם התובעים).
2. לטענת התובעים, לסכום האמור יש להוסיף שני רכיבים; הפרשות לקרן ההשתלמות בסך של 389 ₪ לחודש ולאחר שערוך סך של 396 ₪, והפרשות המעביד לקופות הגמל "עמי" ו- "תמר" בסך כולל של 283 ₪ לחודש (ראה סעיפים 12-15 לסיכומים מטעם התובעים).
3. עוד לטענתם, בתקופה החל מהמועד בו התובע 1 הגיע לגיל פרישה (חודש יוני 2013) ועד למועד שבו הייתה מגיעה המנוחה לגיל פרישה (חודש נובמבר 2019), יש להוסיף למנוחה נקודת זיכוי נוספת לצורך מס, הואיל והמנוחה הייתה מוגדרת כ"יחיד מוטב", לפי סעיף 37 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה").
4. מכאן, טוענים התובעים, כי שכרה הקובע של המנוחה לצורך חישוב ההפסדים, בתקופה שממועד התאונה ועד מועד יציאת התובע 1 לגמלאות (חודש יוני 2013), עומד על סך כולל של 12,526 ₪ ושכרה בתקופה החל ממועד יציאתו לגמלאות ועד יציאת המנוחה לגמלאות (חודש נובמבר 2019) עומד על סך כולל של 12,742 ₪.   
5. מנגד, טוענים הנתבעים, כי טענת התובעים באשר לזכאות המנוחה לנקודות זיכוי לפי פקודת מס הכנסה מהווה הרחבת חזית וממילא אין להידרש לה. מכל מקום, לטענתם, דין הטענה להידחות, בהעדר תימוכין, קרי, חוות-דעת מומחה ותעודות עובד ציבור של פקיד מס הכנסה (ראה סעיף 15 לסיכומים מטעם הנתבעים).
6. עוד טוענים הנתבעים, כי התובעים לא הוכיחו מהם התנאים הנלווים לקרן ההשתלמות ולקופת הגמל והאם הפרשות המעביד נכללו בשכר הברוטו של המנוחה וכן, היה על התובעים לצרף חוות-דעת אקטוארית לשם הוכחת החישוב אותו הם מבקשים לערוך הואיל ועסקינן בנושא שבמומחיות ולא בידיעה שיפוטית.
7. לשיטת הנתבעים, שכרה הקובע של המנוחה לצורך חישוב ההפסדים עומד על סך של 11,711 ₪ בלבד (לפני תוספת הצמדה), זאת לפי נתוני השכר המצטברים הרלוונטיים של שנת 2011 (סך כולל של  155,582 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה שנתי בסך כולל של 14,690 ₪).
8. בסיכומי התשובה חוזרים התובעים על טענותיהם ומוסיפים, כי בהתאם לסעיפים 9 (16 א') ו- 2 (2) לפקודת מס הכנסה, ההפרשה לקרן ההשתלמות היא בגדר טובת הנאה בעלת שווי כספי אותה מקבל העובד בעקבות העבודה ולכן יש להוסיף את שוויה לשכר, כפי שמצוין בתלוש השכר תחת הכותרת "נתוני עזר" ו-"ניכוי חוזי" וכי החישוב נערך על-ידם בהתאם לדין ולתלושי השכר ומשכך, אין צורך בהמצאת חוות-דעת.

זכאות לנקודת זיכוי נוספת בהגיע התובע 1 לגיל פרישה

1. טענת התובעים, לפיה ממועד הגיע התובע 1 לגיל פרישה, המנוחה הייתה זכאית לנקודת זיכוי נוספת, לפי סעיף 37 לפקודת מס הכנסה, נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים מטעמם. כך או אחרת, דין טענה זו להידחות לגופו של עניין.
2. עיון בסעיף 37 לפקודת מס הכנסה, עליו סומכים התובעים טענתם כאמור, מעלה, כי אין המדובר בזכאות הניתנת באופן אוטומטי, למשל, בשל שינוי סטטוס, אלא היא מותנית בהוכחת נסיבות מסוימות אשר לא הונחו בפניי, ולהלן לשון החוק:

"37.      בחישוב המס של יחיד מוטב תושב ישראל, שהוכיח להנחת דעתו של פקיד השומה כי בשנת המס שכלכלת בן זוגו היתה עליו, תובא בחשבון נקודת זיכוי אחת; לענין סעיף זה, "יחיד מוטב" – יחיד שהוא או שבן זוגו הגיע לגיל פרישה, או שהוא או שבן זוגו, עיוור או נכה כמשמעותם בסעיף 9(5)(א)".

1. מלשון החוק עולה, כי על התובעים מוטל הנטל להוכיח שעם הגיע התובע 1 לגיל פרישה, כלכלתו הייתה על המנוחה. התובעים לא הציגו ראיות בעניין זה, למעט הצהרת התובע 1 לפיה, מספר שנים לפני התאונה הוא משך את מרבית כספי הפנסיה שלו לצורך טיפול רפואי בילד משותף שהיה לו ולמנוחה ולכן היה ברור שהמנוחה הייתה ממשיכה לעבוד בדואר עד גיל הפרישה המקסימאלי, בכדי לשמור על רמת ההכנסה וכדי להגדיל את הפנסיה לסכום מקסימאלי.
2. שעה שהכנסת המנוחה ונקודות הזיכוי להן היא זכאית הוצגו באמצעות תלושי המשכורת, כפי שצורפו לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים ובהינתן גילה של המנוחה במועד התאונה ונסיבותיה האישיות, אין אינדיקציה שיחול שינוי בנקודות זיכוי אלו ומשכך, הנני קובעת, כי שכרה של המנוחה יקבע לפי נקודות הזיכוי הידועות ערב התאונה.

קופת גמל וקרן השתלמות

1. הלכה פסוקה היא, כי בעת עריכת חישוב הנזק יש ליתן את הדעת לא רק לשכר הממשי שהפסיד הנפגע, כי אם גם לתנאים הסוציאליים הנלווים לו, לרבות הכנסה מקרן השתלמות וקופות גמל [ע"א 4312/92 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד רולל ואח', מיום 19.06.95, פסקה 3; ת.א. (מחוזי-ירושלים) 15026-03-12 עיזבון המנוח ארטור רייזין ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 22.8.16)].
2. בענייננו, ניתן ללמוד על ההכנסה מקופת הגמל וקרן ההשתלמות מתלושי המשכורת שצורפו לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים ומשכך, מצאתי להביאה בחשבון בקביעת בסיס שכרה של המנוחה.

סיכום – הכנסת המנוחה משכר עבודה [כולל רכיבים סוציאליים]

1. במועד התאונה המנוחה עבדה ב"רשות הדואר" וצברה וותק של כ- 18 שנים. נתוני השכר השנתיים המצטברים, כפי שהם עולים מתלוש השכר של חודש דצמבר 2011 (העתקו צורף כנספח ת/49 לתיק המוצגים מטעם התובעים) הינם, כמפורט להלן:
2. השכר המצטבר לשנת 2011 עומד על סך של 155,582 ₪ ובממוצע לחודש סך של 12,965 ₪. הסך האמור משוערך להיום עומד על סך של 13,310 ₪ (מדד בלבד לפי משערכת, לא כולל הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות ולקופת הגמל);
3. השכר המשוערך (ברוטו) בניכוי מס הכנסה עומד על סך של 11,942 ₪ (נטו) [לפי תוכנת המשערכת].
4. לשכר המשוערך נטו יש להוסיף הפרשות המעביד לקרן השתלמות "עמי" ולקופות הגמל "עמי" ו- "תמר" כפי העולה מתלושי השכר. התובעים טוענים, כי ההפרשות כאמור עומדות על סך כולל של 672 ₪ (בתוספת הפרשי הצמדה). הנתבעים לא סתרו החישוב האמור, ומשכך יחושב לפי הסך הנטען בתוספת הפרשי הצמדה ובסך הכל 690 ₪ (מדד בלבד).
5. שכרה של המנוחה, כולל הרכיבים הסוציאליים המפורטים לעיל, עומד על סך של 12,632 ₪ (נטו) [השוני בין השכר האמור לבין השכר הנטען על-ידי התובעים בסך של 12,526 ₪ נובע ממדדי שערוך שונים, שעה שחישוב התובעים נעשה נכון למועד הגשת הסיכומים מטעמם, קרי נכון ליום 17.3.16].

הכנסת המנוחה מקצבת זקנה [ביטוח לאומי]

1. התובעים טוענים, כי קצבת הזקנה לה הייתה זכאית המנוחה עם הגיעה לגיל 67, אלמלא התאונה, עומדת על סך של 2,946 ₪, שעה שלקצבת הזקנה הבסיסית החודשית בסך של 1,531 ₪ יש להוסיף את התוספות הקבועות בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), ובכלל זה:
2. תוספת ותק בסך של 809 ₪, שעה שהמנוחה עבדה ברציפות ממועד שחרורה מצה"ל ועד למועד התאונה וצברה ותק של 31 שנות עבודה, אלמלא התאונה הייתה צוברת ותק נוסף של 8 שנים ומשכך, זכאית לתוספת המקסימאלית הקבועה בסעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי, בשיעור של 50%;
3. תוספת דחיית קצבה חלקית בסך של 606 ₪, שכן לטענתם, אלמלא התאונה, הייתה המנוחה פורשת בגיל 67 ומשכך, הייתה זוכה לתוספת של 5% לכל שנה מגיל 62 (גיל הפרישה לצורך ביטוח לאומי) עד גיל 67 ובסה"כ תוספת של 25%, זאת לפי סעיף 249 לחוק הביטוח הלאומי (על-פי תעודת עובד ציבור אשר הופקה ביום 30.1.16 מטעם הביטוח הלאומי (להלן: "התעודה"), המנוחה הייתה זכאית לתוספת בשיעור של 909 ₪ מסקנה זו מבוססת על ההנחה לפיה המנוחה הייתה פורשת בגיל 70).
4. החל מגיל 80 הייתה המנוחה זכאית לתוספת נוספת בסך של 180 ₪ לחודש, כך שהכנסתה בתקופה זו עומדת על סך של 3,126 ₪.
5. מנגד טוענים הנתבעים, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שהמנוחה הייתה זכאית לקצבאות ותוספות מעבר לקצבת הזקנה הבסיסית, באשר לשיטתם, התעודה עליה הם סומכים טענתם, הוגשה מבלי שעורכה הוזמן לעדות; אינה מתייחסת לנתונים שנטענו על-ידם; היא לא הוגשה כראיה; הנתבעים התנגדו במעמד הדיון מיום 12.01.16 להגשתה, מבלי לחקור את עורכה ומשעסקינן בנושאים שבמומחיות שהדרך להוכיח אותם היא באמצעות מומחה או באמצעות עדותו של עובד הציבור, נותן התעודה.
6. בסיכומי התשובה מטעמם מוסיפים התובעים וטוענים, כי לצורך הוכחת הנתונים האמורים די בכך שהם סומכים טענותיהם על התעודה ועל הוראות חוק הביטוח הלאומי.
7. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי לחשב הכנסת המנוחה מקצבת זקנה על-פי האמור בתעודה, באשר התעודה הוגשה באמצעות צו בית-משפט והיא נשענת על נתונים עובדתיים הקשורים למנוחה בהתאם לזכאויות שהוגדרו בחוק הביטוח הלאומי. כמו כן, החישובים המתמטיים שנערכו במסגרתה אינם מורכבים וניתן לערוך חישוב עצמאי על מנת "לדלות" את הפרמטרים הרלוונטיים לענייננו.
8. אומנם, הנתבעים התנגדו להגשת התעודה מספר ימים לפני ישיבת ההוכחות ואף במעמד הישיבה. עם זאת, בסיום הישיבה ולאחריה הנתבעים לא הגישו בקשה לקיים ישיבה נוספת לשם חקירת עורך התעודה ולא טענו טענות קונקרטיות ביחס לנתונים שפורטו במסגרתה. 
9. בנסיבות אלו, מצאתי לקבוע, כי התעודה קבילה וניתנת לשם הגשתה כראיה לבית-המשפט והכנסתה של המנוחה מקצבת זקנה תחושב על-פי האמור בה (ראה חתימתה והצהרתה של מנהלת מחלקת שאירים הגב' תקווה סרוסי על גבי התעודה).
10. בהתאם לתעודה, בתקופה החל מגיל 67 ועד לגיל 80, הכנסת המנוחה מקצבת זקנה, אלמלא התאונה, כוללת קצבת זקנה בסיסית בסך של 1,531 ₪, בתוספת ותק בסך של 766 ₪ ובתוספת דחיית קצבת זקנה (חלקית) בסך של 574 ₪ וסך הכל 2,871 ₪, ובתקופה החל מגיל 80, הכנסתה כוללת קצבת זקנה בסיסית בסך של 1,617 ₪, בתוספת ותק של 50% ותוספת דחיית קצבה של 25% וסך הכל 3,032 ₪.

הכנסת המנוחה מפנסיה [קרן "מקפת"]

1. מטעם התובעים הוגשה חוות-דעת אקטוארית מיום 15.9.14, ערוכה על-ידי מר גד שפירא, לפיה, אלמלא התאונה, עם הגיעה לגיל 67, זכאית הייתה המנוחה לפנסיית זקנה חודשית מקרן "מקפת", הנאמדת בסך של 3,522 ₪.
2. התובעים הפנו בעניין זה לפסיקה, לפיה הם זכאים לבחור באחת משתי הדרכים לחישוב ההפסד בראש נזק זה. האחת, 12% מהפסד התלות או הפסד ההכנסות של המנוח בשנים האבודות, והשנייה, הגשת חוות דעת אקטוארית (הגבוהה מבין השתיים) [ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ נגד ע.מ.ר (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 31.12.13) וע"א 7548/13 שופרן נגד תורג'מן (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.1.14)].
3. הנתבעים טוענים, כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את שיעור הכנסת המנוחה מפנסיה, שעה שהמומחה מטעמם לא נתן מענה ברור בחוות-דעתו, כמו גם בעדותו, באשר לשיעור הפנסיה לו זכאית המנוחה מקרן "מקפת". לחלופין, ככל שתדחה טענתם בדבר העדר הוכחה, מסכימים הנתבעים, כי הכנסת המנוחה מפנסיה עומדת על סך של 3,522 ₪.
4. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים בנוגע לחוות-דעת המומחה מטעם התובעים. מעיון בחוות-הדעת עולה, כי היא נערכה על-פי הנתונים המופיעים בתלושי המשכורת של המנוחה ולפיהם, המנוחה והמעסיק הפרישו מידי חודש מהכנסתה לטובת קרן "מקפת". כן נערכה חוות-הדעת  על-פי דוחות קרן "מקפת" משנים 1994-2011 והדו"ח השנתי של שנת 2011, אשר העתקו צורף לתיק המוצגים מטעם התובעים. 
5. לא זו בלבד, אלא שעדות המומחה מטעם התובעים, אשר מצאתיה קוהרנטית, התיישבה עם הנתונים העולים מתלושי השכר של המנוחה ומדוחות קרן "מקפת" בעניינה (ראה עדות המומחה בעמוד 5 לפרוטוקול בשורה 16 – עמוד 9 לפרוטוקול בשורה 14).
6. מכאן ובהעדר טיעונים המעוגנים בחוות-דעת נגדית, אני מאמצת את חוות-דעת המומחה מטעם התובעים וקובעת, כי הפסד הכנסת המנוחה מפנסיה לחודש עומד על סך של 3,522 ₪ (סכום המוסכם גם על הנתבעים).

הכנסות התובע 1

1. אין חולק בין הצדדים, כי הכנסת התובע 1 מעבודתו בעיריית פתח תקווה, עד ליציאתו לגמלאות ביום 31.12.13, עומדת על סך של 8,460 ₪ (נטו) וכן כי הכנסתו מפנסיה, ממועד פרישתו לגמלאות, 1.1.14, ועד היום עומדת על סך של 1,730 ₪ (ראה סעיף 21 לסיכומי התובעים; סעיף 7 לסיכומי התשובה מטעם האחרונים וסעיפים 35-37 לסיכומים מטעם הנתבעים).
2. עוד אין חולק בין הצדדים, כי אלמלא התאונה, התובע 1 היה זכאי לקצבת זקנה בסך של 2,296 ₪, אולם בשל התאונה וקבלת קצבת תלויים, הופחתה הקצבה במחצית לסך של 1,148 ₪ בלבד (ראה סעיף 28 לסיכומים מטעם התובעים וסעיפים 35-37 לסיכומים מטעם הנתבעים).

אחוז הריבית לצורך היוון הפיצויים

1. התובעים טוענים, כי יש לחשב את ההפסדים בתקופות העתידיות לפי שיעור ריבית היוון של 2% לנוכח התיקון שנערך בתקנות הביטוח הלאומי מיום 09.06.16 (לאחר מועד הגשת הסיכומים מטעם הצדדים).
2. מנגד, טוענים הנתבעים, כי המחוקק לא חוקק הוראת חוק, לפיה יש לגזור גזירה שווה בין תקנות המוסד הביטוח הלאומי (היוון) לבין חישוב הפיצויים וגם בית-המשפט בהלכה המנחה בעניין זה קבע, שאין קשר בין היוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי, הואיל ובשוק ההון ניתן לקבל השקעה צמודה המבטיחה ריבית של 3% לשנה לפחות ללא קשר לניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי [הנתבעים מפנים בעניין זה לע"א 2099/94 ציון חיימס נגד איילון (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 21.05.97) ו- ת.א. (מחוזי-ירושלים) 29349-12-12 ר(קטינה) ואח' נ' שירותי בריאות כללית (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.8.16)].
3. לאחר שנתתי דעתי לסוגיה האמורה, לא מצאתי מקום לחשב ההפסדים בתקופות העתידיות לפי שיעור ריבית היוון של 2%.
4. ראשית, ביום 13.09.16 פורסם בקובץ התקנות (ק"ת 7712) תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון) (תיקון), התשע"ו- 2016, תיקון, לפיו נדחה מועד כניסת התקנות לתוקף בתום שנה ושלושה חודשים. דהיינו, התקנות ייכנסו לתוקפן ביום 01.10.17, לאחר מתן פסק-הדין וממילא, אין בתיקון האמור כל נפקות לענייננו.
5. שנית, אף אלמלא נדחה מועד כניסת התקנות לתוקף, לא היה בכך כדי לשנות התוצאה, שעה שהנימוק היחידי עליו נשענים התובעים בבקשתם הוא התיקון לתקנות הביטוח הלאומי. בדומה לענייננו, בת.א. 29349-12-12 אליו מפנים הנתבעים, נדרש בית-המשפט לבקשת התובעים לקבוע, כי אחוז הריבית לצורך היוון רכיבי הפיצוי לעתיד יעמוד על 2% ולא על 3%, כאשר הנימוק היחידי שעליו נשענו התובעים הוא התיקון לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח–1978, כפי שנעשה בתקנות הביטוח הלאומי (היוון)(תיקון), התשע"ו-2016. 

1. בית-המשפט המחוזי, אשר דן בסוגיה זו העיר, כי אכן – "שאלה זו מעוררת התלבטות. מן הצד האחד יש טעם בהנחה, כי נדרשת אחידות בין אחוז הריבית לצורך היוון הפיצוי לזה שנקבע לצורך היוון הניכוי ונוכח עמדה כלכלית לניכוי על בסיס תקנות ההיוון המתוקנות ניתן לתמוך בגישת התובעים המבקשים ליצור אחידות בין ריבית ההיוון לצורך הניכויים לזו שלפיה מחושב היוון הפיצויים. עם זאת, הדברים אינם כה פשוטים. ראשית, הלכת זדה לא חייבה אחידות אלא הזכירה היעדרו של הפרש ניכר. שנית, תקנות ההיוון יוצרות איזון בין מרכיביהן ועולה השאלה האם אימוץ רכיב אחד שלהן – אחוז הריבית – לתוך מנגנון פסיקת הפיצויים הוא נכון. עוד יש לבחון את השאלה האם נכון לשנות רכיב אחד של קביעת הנזק מבלי לבחון את הזיקה בינו לבין רכיבים אחרים..." [ההדגשה במקור, שם, בפסקה 175].
2. בסופו של יום קבע בית-המשפט, כי אין די בתיקון תקנות ההיוון, כאשר רק התיקון עומד בבסיס הטענה שהעלו התובעים, כדי להביא להפחתת אחוז הריבית לצורך היוון הפיצויים וחישב הפיצויים כמקובל תוך היוון כספי הפיצויים לעתיד בריבית של 3%, מהטעם לפיו "קביעת אחוז הריבית להיוון הפיצויים אינה נעשית רק על יסוד תקנות ההיוון אלא על פי ניתוח כלכלי של התשואה להשקעת כספי הפיצויים..." [ההדגשה אינה במקור]. 

[ראה גם ההפניות בפסק-הדין -  ע"א 469/74 יפה, גילה ו- ענבל זדה נ' מרדכי בכר, פ"מ ל(1) 169; ע"א 130/76 אליהו סעדה נ' משה חמדי, לג(1) 589 ו- ע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1)529 (1997)].

1. מכאן, מצאתי לחשב את הפיצויים לעתיד, כמקובל, לפי ריבית בשיעור של 3%.

תוחלת החיים של המנוחה והתובע 1

1. אין חולק בין הצדדים, כי את תוחלת חיי התובע 1 יש לערוך נכון למועד מתן פסק-הדין, קרי עד גיל 85 (חודש יוני 2031), הואיל והוא [שיבדל לחיים ארוכים] עודנו בחיים (ראה סעיף 41 לסיכומים מטעם התובעים וסעיף 11 לסיכומים מטעם הנתבעים).
2. לעומת זאת, הצדדים חלוקים באשר לדרך שבה יש לחשב את תוחלת חיי המנוחה. בעוד שהתובעים טוענים, כי  יש לחשב את תוחלת חייה לפי גילה במועד מתן פסק-הדין, קרי עד גיל 86, הנתבעים טוענים, כי יש לחשב תוחלת חייה מיום מותה, קרי עד גיל 85.
3. הפער בחישוב שנערך על-ידי הצדדים הינו זניח (שנה) ומכל מקום, דרך החישוב הנהוגה של תוחלת החיים היא מיום הפטירה, שכן החישוב נערך עבור ההפסד בתקופה שבה התובעת איננה בין החיים וחדלה לעבוד ממועד פטירתה.
4. על פי המשערכת, תוחלת חייה של המנוחה היא עד גיל 85.4, קרי עד ליום 11.03.2038 (מחשבון רב שנתי 66, נקבה-יהודייה) וכך יחושב.

אופן שיטת החישוב בגין "השנים האבודות" [בתביעת העיזבון]

1. התובעים טוענים, כי שיטת החישוב הנכונה בנסיבות העניין היא שיטת הידות, כל זאת למשך תקופת חיי המנוחה, אלמלא התאונה, שעה שהמנוחה הייתה נשואה ואם לילדים טרם מותה ובהתאם לפסיקה, כהורה היא לא הייתה הופכת באחת למי שמוציאה הוצאות מוגברות כרווקה רק מאחר שילדיה אינם נחשבים עוד מבחינת גילם כתלויים.
2. מנגד, טוענים הנתבעים, כי המנוחה וילדיה הבגירים - התובעים 2-3, ניהלו משק בית נפרד לחלוטין ומשכך, בתקופה החל מתום תוחלת חייו של התובע 1 ועד לתום תוחלת חיי המנוחה, יש לראות במנוחה כניזוקה חסרת תלויים, אשר יש לנקוט לגביה את שיטת החישוב הנוהגת לגבי "ניזוק חסר-תלויים", דהיינו על-פי שיעור גלובאלי של 30% מסך הכנסותיה. הנתבעים סומכים טענותיהם על פסק-הדין בע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11.4.06). 
3. האומנם ניתן לראות במנוחה לצורך חישוב הפיצוי בגין התקופה שמתום תוחלת חייו של האלמן ועד תום תוחלת חייה כ"ניזוקה חסרת תלויים"?
4. בית-המשפט העליון בפסק-הדין פינץ האמור דן בסוגיית שומת הפיצוי בגין "השנים האבודות" בעניינו של עיזבון המנוח, קטין בן שבע-עשרה שנים ושמונה חודשים בלבד ביום מותו. שם נקבע, כי כניזוק חסר תלויים יש להמשיך ולהתייחס אל המנוח, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות בשיעור של 30%. בית-המשפט הדגיש שם, כי "אין לילך בדרך של פסיקת פיצוי המושפעת מקיומה של "משפחה רעיונית". יש תמיד לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק, קרי ביום מותו". בית-המשפט סיכם וקבע, כי "שיטת החישוב מושפעת ממצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, לאמור: על-פי שיעור גלובאלי של 30%. אם יש לו תלויים, ייקבע הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע ולאחר הוספת ידת חיסכון אחת" [ההדגשה אינה במקור].
5. בית-המשפט נדרש לסוגיית שיטת חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" בהזדמנות נוספת בעניין סושרד. שם, בדומה לענייננו, נהרגה אם המשפחה בתאונה והותירה אחריה אלמן שהיה מבוגר ממנה וילדים. נשאלה השאלה האם בנסיבות כאלה, בהן תוחלת החיים של האלמן קצרה יותר, במובן זה שאלמלא התאונה הוא צפוי היה ללכת לעולמו לפני תום תוחלת ההשתכרות של האם, ניתן לטעון, כי אלמלא התאונה הייתה האם נותרת, משלב מסוים, אלמנה וללא תלויים ויש לנקוט לגביה מאותו שלב את שיטת החישוב הנוהגת לגבי "ניזוק חסר תלויים", קרי פיצוי בשיעור של 30% בלבד. בית-המשפט השיב בשלילה לשאלה זו, תוך שהבהיר, כי "בהלכת פינץ... נקבע שאין ליצור לניזוק "משפחה רעיונית". דהיינו, כשהניזוק נפטר חסר תלויים - אין להשתית את החישוב על תחזית עתידית לגבי יצירת משפחה. ואולם כך הוסיף בית-המשפט והסביר כשמביאים בחשבון את התלויים בבני הזוג המנוחים, אין אנו יוצרים משפחה רעיונית. אנו אך נותנים תוקף למצב הדברים ביום התאונה" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 8488/08 עזבון המנוח רוננה סושרד נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 5.6.12)].
6. ברוח ההלכה כאמור, בת.א. (מחוזי-ת"א) 11775-06-14 עיזבון המנוח נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 6.10.16), דן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בתביעת עזבונו של מנוח, אשר ביום מותו היה גרוש חסר תלויים. שם נקבע, כי יש לראות במנוח כחסר תלויים ויש לערוך הפסדי השתכרותו בהתאם להלכת פינץ, שכן המנוח: "לא קיים משק בית משותף עם ילדיו אלא התגורר בבית אמו בדירת 'עמידר'. שניים מילדיו היו בעלי משק בית משלהם, הבת השלישית שרתה בבסיס סגור והתגוררה עם אמה. בשנים עובר לתאונה השתכר המנוח סכומים זעומים, אשר ודאי שלא היה בהם כדי לתמוך בילדיו, תמיכה שלא הוכחה ולו בבדל נייר אחד. למנוח לא היו כלל בית או דירה משלו והוא עצמו התגורר עם אמו, כך שלא ניתן לקבל טענה כי ביתו היה "מוקד כלכלי" לילדיו. לא הוכחו חסכונות כלשהם של המנוח ואף הוכח שהוא השתכר סכומים זעומים והיה מצוי בהפסדים, עד כי נאלץ להתגורר בדירת אמו". 
7. בית-המשפט המחוזי הוסיף והדגיש שם, כי –

"הלכת סושרד לא שינתה את הלכת פינץ אלא הבהירה שיש להתבסס תמיד על מצבו המשפחתי הידוע והקיים של המנוח ביום מותו ואין להשתית את החישוב על תחזית עתידית – רעיונית – וירטואלית לגבי שינוי אפשרי במצבו של המנוח. כך, באותו המקרה, כאשר נפטרה אם חד הורית לילדים קטינים, נקבע כי חישוב הפיצויים יתבסס על שיטת הידות גם לאחר סיום גיל התלות של ילדי המנוחה וכי שיטת החישוב לא תשתנה עם חלוף השנים. שיטת החישוב נקבעת על פי מצבו המשפחתי של המנוח ועל פי מצב הדברים ביום פטירתו ואינה משתנה, גם בשל שיקולי יעילות והרצון להימנע משיטת חישוב מורכבת מדי. ככל שלמנוח היו תלויים במועד התאונה, החישוב יעשה על פי שיטת הידות. ככל שהמנוח היה חסר תלויים ביום התאונה, אין ליצור ולהמציא תלות, יש מאין. המנוח בענייננו, במותו, היה חסר תלויים ובהתאם לכך יחושב הפיצוי" [ההדגשה אינה במקור].

1. הנה כי כן, הלכה היא, כי לצורך תביעת העיזבון יש לבסס את החישוב על מצבו המשפחתי הידוע והקיים של המנוח ביום מותו וכשם שאין ליצור למנוח משפחה רעיונית (אף אם איננה "דמיונית") כך אין להתעלם ממשפחה שהייתה קיימת ביום התאונה.
2. הלכה למעשה, בענייננו, שעה שמדובר במנוחה, אשר הותירה אחריה, ביום מותה, אלמן, אין מקום לטענה, לפיה אלמלא התאונה צפוי היה האלמן ללכת לעולמו לפני תום תוחלת ההשתכרות של המנוחה והיא הייתה נותרת משלב מסוים אלמנה ללא תלויים, אשר יש לנקוט לגביה את שיטת החישוב הנוהגת לגבי "ניזוק חסר-תלויים". לפיכך, הפסד ההשתכרות בגין "השנים האבודות" בתביעת העיזבון יחושב על-פי שיטת הידות, גם לאחר תום תוחלת חייו של התובע 1.

חישוב אובדן ההשתכרות בגין "השנים האבודות" [בתביעת העיזבון]

1. תביעת העיזבון נסבה על עילות התביעה של הנפגע-המנוח עצמו ובכללן, ראש הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". בחישוב הפיצוי עבור ראש נזק זה, יש להפחית מן ההכנסה שאבדה את הוצאות המחייה של המנוח, אשר "נחסכו" עקב מותו. כאשר מיושמת שיטת הידות מצורפת הכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע להכנסת בן-הזוג, אם ישנה – זו "הקופה המשותפת" – והסכום שמתקבל מחולק במספר "ידות" לפי מספר בני המשפחה התלויים, בתוספת יד אחת למנוח, יד אחת למשק הבית ויד נוספת לחיסכון. שיטה זו נועדה לחלץ את ערכה הכספי של יד הקיום של הנפגע. היתרה המתקבלת מהפחתת יד אחת – היא יד הקיום, מהכנסת הנפגע, מבטאת את הפיצוי לעיזבון בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות". להלן חישוב אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות" בהתאם לנתונים המשתנים בתקופות השונות:
2. תקופה ראשונה [ממועד התאונה, 04.12.11, עד למועד יציאת התובע 1 לגמלאות בגיל 67, 31.12.13 - 25 חודשים]: 

1. תקופה שנייה [ממועד יציאת התובע 1 לגמלאות, 1.1.14, עד היום – 35 חודשים]:

1. תקופה שלישית [מהיום ועד מועד יציאת המנוחה לגמלאות בגיל 67, 11.11.2019 – 35.5 חודשים]:

1. תקופה רביעית [ממועד יציאת המנוחה לגמלאות בגיל 67, 11.11.2019, עד לתום תוחלת חיי התובע 1 בגיל 85, 27.06.2031 – 139.5 חודשים]:

1. תקופה חמישית [מתום תוחלת חיי התובע 1 בגיל 85, 27.06.2031, עד הגיע המנוחה לגיל 80, 11.11.2032 – 17.5 חודשים]:

1. תקופה שישית [ממועד הגיע המנוחה לגיל 80, 11.11.2032, ועד תום תוחלת חייה בגיל 85.4, 11.03.2038 - 65 חודשים]:

1. מכאן, שאובדן ההכנסה "בשנים האבודות" [בתביעת העיזבון] מסתכם בסך כולל של 1,386,715 ₪.   

חישוב אובדן התמיכה הכלכלית בתובע 1 [בתביעתו כתלוי]

1. תביעת התלויים כוללת, בין היתר, פיצוי בגין הפסד התמיכה של המנוח בקרוביו. הפסדי תלות אלה מתבטאים בהפסד של החלק בהכנסתו של המנוח שהיה משמש לכלכלתם ולמשק הבית (הפסדי התמיכה מהכנסה). כאשר מיושמת שיטת הידות במסגרת תביעת התלויים, מצורפת הכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע להכנסת בן-הזוג, אם ישנה – זו "הקופה המשותפת" – והסכום שמתקבל מחולק במספר "ידות" לפי מספר בני המשפחה התלויים, בתוספת יד אחת למנוח ויד אחת למשק הבית. שיטה זו נועדה לחלץ את ערכה הכספי של יד הקיום של הנפגע. הפיצוי לתלויים בגין אובדן התמיכה מההכנסה עומד על הכנסתו של הנפגע בהפחתת יד הקיום שלו. להלן חישוב אובדן התמיכה הכלכלית בתובע 1 בהתאם לנתונים המשתנים בתקופות השונות:

1. תקופה ראשונה [ממועד התאונה, 04.12.11, עד למועד יציאת התובע 1 לגמלאות בגיל 67, 31.12.13 - 25 חודשים]: 

1. תקופה שנייה [ממועד יציאת התובע 1 לגמלאות, 1.1.14, עד היום – 35 חודשים]:

1. תקופה שלישית [מהיום ועד מועד יציאת המנוחה לגמלאות בגיל 67, 11.11.2019 – 35.5 חודשים]:

1. תקופה רביעית [ממועד יציאת המנוחה לגמלאות בגיל 67, 11.11.2019, עד לתום תוחלת חיי התובע 1 בגיל 85, 27.06.2031 – 139.5 חודשים].

1. מכאן, שאובדן התמיכה הכלכלית [בתביעת התלוי] מסתכם בסך כולל של 946,280 ₪.

אובדן שירותי המנוחה [רעיה]

1. התובעים מוסיפים ועותרים לפיצוי בראש נזק זה בסך של 250,000 ₪, בעוד שהנתבעים טוענים, כי בהתאם לפסיקה, נוכח גילה של המנוחה, יש לפסוק בראש נזק זה הסך של 60,000 ₪ בלבד.
2. בשים לב לטענות התובעים בתצהירי העדות הראשית מטעמם, אשר לא נסתרו, ואשר לפיהן, בין היתר, המנוחה ניהלה את משק הבית לבדה, למעט בעריכת הקניות ובהתחשב בתוחלת חייהם של המנוחה והתובע 1, התלוי היחיד בה, מצאתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך של 150,000 ₪...

הוצאות קבורה ומצבה

1. התובעים עתרו בראש נזק זה לפיצוי בסך משוערך של 12,833 ₪, בעוד הנתבעים הציעו סך גלובאלי של 10,000 ₪. בהתאם לפסיקה ובשים לב לחשבוניות שצורפו לתיק המוצגים מטעם התובעים, מצאתי לפסוק בראש נזק זה סך של 12,000 ₪ (העתק החשבוניות צורף כנספחים 129-131 לתיק המוצגים).

נזק לא ממוני

1. הצדדים מסכימים, כי בהתאם לתקנות יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך של  46,000 ₪ וכך אני פוסקת.

ניכוי קצבת התלויים מתביעת העיזבון – האומנם?

1. אין חולק על כך שבגין מות המנוחה משולמת לתובע 1 קצבת תלויים מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר על-פי חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעים, מיום 31.12.15, נאמדת בסך כולל של 924,400 ₪ (להלן: "הגמלאות") (לפני תוספת ריבית והצמדה).
2. התובעים טוענים, כי מכיוון שהתובעים 2-3 אינם תלויים, כי אם רק יורשים אין לנכות את הגמלאות כנגד חלקם בתביעת העיזבון (ראה סעיפים 46-47 לסיכומים מטעם התובעים). 
3. מנגד, טוענים הנתבעים, כי בהעדר צוואה, זכאי התובע 1–האלמן למחצית מהעיזבון והסתלקותו מהירושה נעשתה אך ורק לצורכי התביעה. לפיכך, עותרים הם לניכוי מלוא הגמלאות מכלל הפיצוי, הן בתביעת התלויים והן בתביעת העיזבון (ראה סעיפים 46-55 לסיכומים מטעם הנתבעים).
4. בסיכומי התשובה מטעמם, עותרים התובעים לדחיית טענת הנתבעים כאמור, באשר לשיטתם, בין היתר, הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה; משמדובר בטענה בעלמא אשר לא הוכחה ומכל מקום, על-פי ההלכה הנהוגה כיום, אין לנכות את הגמלאות מחלקו של התלוי כיורש (ראה סעיף 1 לסיכומי התשובה מטעם התובעים).
5. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לא מצאתי להידרש לטענה בדבר הסתלקות פיקטיבית מהירושה, מקום בו הטענה לא נטענה במסגרת כתב ההגנה ומהווה הרחבת חזית אסורה. כמו כן, על אף הנטל הכבד המונח על כתפיהם של הנתבעים להוכיח טענה מסוג זה, הטענה נותרה ללא כל תימוכין והנתבעים אף נמנעו מלחקור את התובע 1 בעניין זה.
6. מכל מקום, אף אם הייתי מגיעה למסקנה אחרת, לא מצאתי, כי קיימת נפקות להכרעה במחלוקת האמורה הנטועה בין הצדדים, שעה שהפיצוי שפסקתי לטובת התובע 1 בתביעתו כתלוי, עומד על סך כולל של 1,096,280 ₪ וממילא אינו נופל מסכום התגמולים (גם לאחר הצמדת הסכום מאז שניתנה חוו"ד האקטוארית ועד היום) ומשכך, לא נותרה יתרת תגמולים ולא עלה הצורך בניכויה מהפיצוי בתביעת העיזבון.   

ניכויים נוספים

1. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי בהתאם למסמכים שהוגשו על-ידי התובעים, שולמו לאחרונים תגמולים שונים מ"דואר ישראל", ובכלל זה מכוח פנסיה צוברת – קרן "מקפת"; קופת גמל "תמר" וכן כי שולם פדיון חופשה ו- 151.26 ימי מחלה והם עותרים לניכוים (ראה סעיפים 56-60 לסיכומים מטעם הנתבעים).
2. התובעים מתנגדים לניכוי התגמולים כאמור, לטענתם, בהעדר הוכחה בדבר שיעורם; קיומו של קשר סיבתי בין תשלומם לבין התאונה והיותם תשלומים שאינם תשלומי ביטוח (ראה סעיפים 53-56 לסיכומים מטעם התובעים). כמו כן, מוסיפים התובעים וטוענים, כי לא שולם להם כל תגמול מכוח קרן "מקפת", שעה שמדובר בתאונת עבודה (ראה סעיף 15 לסיכומי התשובה מטעם התובעים) וכך גם לא שולם להם פדיון ימי חופשה ופיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו (ראה סעיף 16 לסיכומי התשובה מטעם התובעים).
3. הכלל הבסיסי בדיני הנזיקין הוא שהפיצויים נועדו להעמיד את העיזבון או התלויים במצב בו היו אלמלא מותו של המנוח ואין להיטיב עמם מעבר לכך. לכן, יש לנכות מסכום הפיצוי המגיע להם ההטבות הכספיות שהתקבלו בעקבות מות המנוח ושלא היו מתקבלות אלמלא מותו [ע"א 1379/08 עיזבון המנוחה בשן שירי ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 1.1.12); ת.א. 528/09 עיזבון המנוח בלקר עוזיאל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8.5.14). 
4. כבר נקבע, כי הנטל להוכיח שהנפגע מקבל תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי וכן הנטל להוכיח את שיעורם של תגמולים אלה, מוטלים לפתחו של הנתבע, הטוען לניכוי, ומאידך – הנטל להוכיח כי חלק מן התשלומים אינו קשור לתאונה ועל כן, יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי באופן חלקי בלבד, מוטל על התובע [רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.3.11)].
5. בכל הנוגע לתגמולים מכוח פנסיה צוברת – קרן "מקפת", טוענים כאמור התובעים, כי לא שולמו להם תגמולים ממקור זה, שעה שמדובר בתאונת עבודה (ראה בעניין זה סעיף 8 לתצהיר התובע 1 וסעיף 15 לסיכומי התשובה מטעם התובעים).
6. אין בידי לקבל טענתם כאמור, שעה שמאישור עמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות מיום 12.8.14 עולה, כי זכויותיה של המנוחה בקרן "מקפת" שולמו לזכאים להם כבר ביום 14.8.13 (העתק האישור צורף כנספח 136 לתיק המוצגים מטעם התובעים). לא זו בלבד, אלא שמעדות התובע 1 בעצמו עולה, כי הגם שלא היה זכאי לפנסיה של "מקפת", שולם לו סכום חד פעמי של ביטוח חיים מכוח קרן "מקפת" (עמוד 12 לפרוטוקול בשורות 1-15).
7. עם זאת, הנתבעים, אשר נטל ההוכחה מונח לפתחם, לא הוכיחו שיעור התשלום כאמור ששולם לתובעים מכוח קרן הפנסיה "מקפת" אותו יש לנכות מסך הפיצויים (ראה סעיפים 56-60 לסיכומים מטעם הנתבעים).
8. מכל מקום, אף אם הייתי מגיעה למסקנה אחרת, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה בעניין זה, שעה שאני סבורה, כי יש לראות בתשלום החד פעמי כתשלום ביטוחי, או אז אין לנכותו מהפיצוי [ראה בעניין זה סעיף 81(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו בקביעת סכום הפיצויים לא יובא בחשבון סכום שנתקבל או שזכאים לקבלו במות המת לפי חוזה ביטוח וכן ת.א. (מחוזי-חיפה) 22776-12-09 מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ("הפול") ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.3.11)].
9. מכאן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לנכות התגמולים ששולמו לתובעים מכוח קרן "מקפת".
10. כך הם פני הדברים אף בנוגע לתגמולים מכוח קופת הגמל "תמר". התובעים, כאמור, טוענים, כי אין לנכות התגמולים מכוח קופת הגמל, שעה שהנתבעים לא הוכיחו את שיעורם; קיומו של קשר סיבתי בין תשלומם לבין התאונה והיותם תשלומים שאינם תשלומי ביטוח.
11. בהינתן כי, הנטל להוכיח שיעור התגמולים אותם יש לנכות מסך הפיצויים, מונח לפתחם של הנתבעים, הרי שאלו לא עמדו בנטל האמור ולמעלה מכך, אף לא טענו בעניין שיעור התשלום אותו יש לנכות מסך הפיצויים (ראה בעניין זה סעיפים 56-60 לסיכומים מטעם הנתבעים) ומשכך, אין מקום לניכוי הנטען.
12. באשר לפדיון ימי חופשה ופיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, טוענים התובעים, כי לא שולם להם כל תשלום כאמור (ראה סעיף 16 לסיכומי התשובה מטעם התובעים). אין בידי לקבל טענתם, באשר כפי העולה מאישור "דואר ישראל" מיום 5.11.13, "לאחר הפטירה שולם ליורשי המנוחה: פדיון חופשה: 56.29 ימים, ופיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלה: 94.97 ימים" [ההדגשה אינה במקור] (העתק האישור צורף לבקשה חוזרת להורות לנתבעת להגיש תחשיב מטעמה). למעלה מכך, בעדותו, אישר התובע 1, כי אכן שולם לו התשלום בגין פדיון ימי חופשה ופיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו (ראה עדות התובע 1 בעמוד 11 לפרוטוקול בשורות 9-14).
13. התובעים, מוסיפים וטוענים, כי לא הוכח שאלמלא התאונה, לא הייתה המנוחה זכאית לתשלום פדיון ימי חופשה ופיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, עם פרישתה לגמלאות ומכאן שאין לנכות התשלום כאמור מסך הפיצויים. אף טענה זו דינה להידחות ולו מהטעם, לפיו נטל ההוכחה בעניין זה אינו מוטל לפתחם של הנתבעים, כי אם לפתחם של התובעים בעצמם. שעה שהאחרונים לא הוכיחו, כי אלמלא התאונה, הייתה המנוחה זכאית בכל מקרה לתשלום פדיון ימי חופשה ולפיצוי בגין ימי מחלה, ממילא אין לקבל טענתם, לפיה מדובר בתגמולים שאינם ברי ניכוי.  
14. בעניין שיעור התשלום, טוענים הנתבעים, כי שכרה של המנוחה ליום עבודה שווה ערך לסך של  530 ₪ ומכאן, עותרים הם לניכוי סך כולל של 80,518 ₪ (ראה סעיף 60 לסיכומים מטעם הנתבעים).
15. מעדות התובע 1 עולה, כי התשלום בגין פדיון ימי חופשה ופיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו שולם לו באמצעות תלוש שכר על שם המנוחה (עמוד 11 לפרוטוקול בשורות 9-14), ותלוש השכר, המלמד אודות שיעור התשלום כאמור, לא הובא בפניי. עם זאת, מדובר בנתון אותו ניתן ללמוד מהשכר הקובע של המנוחה. לאחר שבחנתי הנתונים הרלוונטיים, מצאתי לקבל טענת הנתבעים בעניין שכרה היומי של המנוחה בסך של 530 ₪ ולנכות סך כולל של 80,168 ₪, מהפיצוי שפסקתי בתביעת העיזבון, בגין 151.26 ימי חופשה וימי מחלה.

מניעת פיצוי כפל במתחם החפיפה

1. הלכה פסוקה היא, כי מהפיצוי בגין הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות" בתביעת העיזבון

יש להפחית את הפיצוי בגין הפסד התמיכה לתלויים ואין לנכות את ראשי הנזק המצויים מחוץ למתחם החפיפה, כגון כאב וסבל בתביעת העיזבון ואובדן שירותי המנוחה בתביעת התלויים [ראה בעניין זה ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 10.8.06) ות.א. (מחוזי–ת"א) 1707/09 פנינה מיכלסון נ' אור טל-קלושניר (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 5.4.12)].

זכות הניזוק ל- 25% מהפיצויים

1. זאת ועוד, בנסיבות העניין, שעה שהפיצויים בתביעת התובע 1 כתלוי מסתכמים בסך כולל של 1,096,280 ₪ וקצבת התלויים נאמדת על-פי חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעים בסך כולל של 924,400 ₪ (לפני תוספת ריבית והצמדה), הרי שיתרת הפיצויים לאחר ניכוי קצבת התלויים, העומדת על סך של 171,880 ₪ נופלת מ- 25% מסך הפיצויים בתביעת התובע 1 כתלוי.
2. סעיף 330 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובע את זכותו של ניזוק ל-25% לפחות מהפיצויים שנפסקו לו במקרים שבהם קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה אל צד שלישי בגין גמלה ששילם לניזוק.
3. בענייננו, שעה שאין מדובר בתביעה נזיקית כנגד המעביד וממילא קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה אל צד שלישי בגין קצבת התלויים ששילם לתובע 1, זכאי האחרון ל- 25% משיעור הנזק שנגרם לו בתביעתו כתלוי, קרי סך של 274,070 ₪.

סיכום

תביעת העיזבון –

תביעת התלוי –

סוף דבר

הנתבעים ישלמו לתובעים הסכומים המפורטים לעיל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעים החזר אגרת בית-משפט והוצאות משפט (שכר-טרחת המומחה מטעם האחרונים, בהתאם להצגת חשובית / מס קבלה ושכר עדותו בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם בפועל וכן שכר-טרחת עו"ד כדין.

בנוסף, יישאו הנתבעים בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מקבלת עותק פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ז, 08 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.