1. בפני תובענה שהוגשה על ידי אליהו חיים ואח' כנגד מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר.

מהתובענה עולה, כי התובע 1 – אסיר בשב"ס, התלונן בפני סוהרת, כי הוא חש ברע. לדבריו לא זכתה תלונתו להתייחסות, וכעבור פרק זמן, שלא פורט, התמוטט התובע בתאו.

התובע ממשיך ומתאר, כי חובש הכלא הגיע עם מיכל חמצן "רק כעבור 10 דקות", או אז התברר, כי מיכל החמצן ריק והחובש הלך להחליפו במיכל מלא.

בשלב זה הונשם התובע מפה לפה על ידי סוהרת, ולאחר מכן המשיך החובש בהנשמה מפה לפה לאחר שהניח תחבושת על פי התובע, כדי שלא לבוא במגע עם פיו.

ההנשמה לא צלחה ולמקום הוזעק צוות מד"א, אשר החל בפעולות החייאה, אשר נמשכו כ-30 דקות ובסופם הוחזר לתובע הדופק והוא פונה לבית חולים כשהוא מונשם.

2. התובעים טוענים, כי עקב התנהלותה הרשלנית של הנתבעת ואובדן הזמן היקר שבוזבז בנסיונות סרק של הסוהרים להנשים את התובע ולהביא בלון חמצן מלא, נגרם לו נזק מוחי כבד, ומאז הוא שרוי בתרדמת.

3.התובעים צרפו לכתב התביעה את חוות דעתו של פרופ' שפיצר, אשר פירט, כי "מדובר באסיר, מעשן כבד, עם סיפור של צריכת סמים בעבר...הוא סבל מאסטמה בצעירותו ובעברו התקף אסטמתי קשה ומסכן חיים שהופיע לפני שנים בעת שהותו בבית חולים איכילוב, שם ניצל בכך שבוצעה לו אינטובציה והחייאה מהירה שבעקבותיה התאושש וחזר לתפקוד מלא. ההתקף האסטמתי שסבל בעת שהותו במאסר התפתח במהירות להתקף מסכן חיים שטופל בכלא באיחור רב...ההתקף התפתח במהירות לאספיקציה (חנק) עם איבוד הכרה והפרעה קשה בחמצון הדם והגוף. צוות ההחייאה שהגיע וטיפל בו הגיע למעשה לאחר שכבר לא היה לו דופק והוא הוחזר לחיים בעזרת זריקות אטרופין ואדרנלין ללב והנשמה מלאכותית...".

בפרק המסקנות קובע פרופ' שפיצר, כי מצבו של התובע הינו תולדה של איחור במתן עזרה ראשונה על ידי רשויות הכלא, וכן הוא מבהיר, כי "אספקת החמצן התמהמהה מאחר והובא אליו בלון חמצן ריק ועד שהובא בלון חמצן מלא התפתח אצלו דום לב".

4. הנתבעת מכחישה את אחריותה למצבו הרפואי של התובע, ובשלב זה היא מסתמכת על האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים – פרופ' שפיצר.

לדבריה, אין היא אשמה במצבו הרפואי, ולדבריה, נוכח מאמצי ההחייאה שיזמה, נותר התובע בחיים.

5. הנתבעת סבורה, כי מדובר בתובענה חסרת עילה, אשר סיכוייה להתקבל אפסיים, ומשכך הגישה בקשה הכוללת שלוש עתירות – היא הבקשה אשר בפני.

האחת – חיוב התובעים בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

השנייה – בקשה לפיצול שאלת החבות משאלת הנזק.

השלישית – מחיקת ביטויים מתלהמים, בלתי ראויים ופסולים השזורים בכתב התביעה.

6. התובעים מתנגדים לכל אחת מהבקשות מהנימוקים שפורטו בתגובתם, ומשכך אדון בכל אחת מהבקשות.

הפקדת ערובה

7. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע "אם נראה לו הדבר".

תכליתה של תקנה 519 הינה למנוע הגשת תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיהם של נתבעים, באם תידחה התביעה.

תקנה 519 איננה מפרטת את הקריטריונים אשר לאורם על בית המשפט לילך, אולם בחלוף השנים עיצבו בתי המשפט מספר קריטריונים, אותם יש לשקול עובר למתן החלטה לחייב תובעים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים. קריטריונים אלו הנשקלים על ידי בית המשפט כוללים, בין השאר את זכות הגישה לערכאות; סיכויי ההליך; מורכבות ההליך; מיהות הצדדים; ומידת תום הלב בנקיטת ההליך.

כן נקבע, כי חובה על בית המשפט להפעיל את סמכותו לפי תקנה זו במתינות ובזהירות (ראו: רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו; רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647; ע"א 2877/92 אל עטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846; רע"א 2080/00 שופרסל נ' אורי ניב, פ"ד נב (2) 845; רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם בנבו), ויפים לכך דברי בית המשפט העליון ברע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקב בינסון (פורסם בנבו), בקובעו:

"תקנה 519 מותירה לבית המשפט שיקול דעת האם לחייב תובע בהפקדת

ערובה, ובפסיקה נקבעו כמה שיקולים מנחים לעניין זה. החלטה בדבר חיוב

בהפקדת ערובה צריכה לשקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע

לבין זכותו הקניינית של הנתבע והגנה בפני תביעות סרק. ככלל, נוהגים בתי

המשפט לחייב תובע המתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים שמהם ניתן

להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות, זאת אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה.

ההצדקה לכך נעוצה בחשש שמא יפסיד התובע בתביעתו, ייפסקו הוצאות

משפט לטובת הנתבע והנתבע יתקשה לגבות את חובו מאדם המתגורר

מחוץ לתחום השיפוט...מקרה נוסף בו יחוייב תובע במתן ערובה להוצאות

הוא כאשר בכתב התביעה אין התובע מציין את כתובתו העדכנית, כנדרש

בתקנות (ראו, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995;

רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מנהלת ההגירה [פורסם בנבו], 18/10/07...".

8. בעניין אשר בפני לא התייחסה כלל המבקשת למצבם הכלכלי של המשיבים, והתמקדה בטענה, שמדובר בתובענה חסרת סיכוי, אלא שאינני רואה את הדברים עין בעין עם המבקשת.

כפי שציינתי מבססת המבקשת את טיעוניה על האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים – פרופ' שפיצר – כפי שציטטתי אותם, ועל פי הבנתי היא מסיקה מאמירותיו, שלא נפל מתום בהתנהלותה, ומכל מקום, מצבו של התובע הינו תולדה של מצבו הרפואי הקודם ללא קשר להתנהלותה, אלא שלא היא, ואבאר.

אין חולק, שמצבו הרפואי של התובע לא היה טוב גם לפני התקף האסטמה החמור, נשוא כתב התביעה. מחוות דעתו של פרופ' שפיצר עולה, כי התובע צרך סמים קשים (קוקאין והרואין), היה מעשן כבד וסבל כבר בעבר לפחות מהתקף אסטמה אחד שהיה חמור מאד. לדברי פרופ' שפיצר בחוות דעתו, צריכת הסמים והעישון הינם גורמי סיכון ידועים הקשורים להתפתחות של אסטמה פטלית, היא האסטמה ממנה סבל התובע. אלא מאי? התובע אינו מייחס לנתבעת את עצם פרוץ ההתקף, אלא את הרשלנות הטיפולית לאחר שההתקף החל, רשלנות שהיא זו שגרמה למצבו של התובע לדבריו, ממש כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' שפיצר.

ודוק: מחוות דעתו של פרופ' שפיצר עולה, כי פרק הזמן שחלף מאז התמוטטות התובע ועד שהוחל במתן חמצן היה קריטי. פרק הזמן שחלף, בהתאם לגרסתו של התובע בכתב התביעה היה ארוך יחסית, והתארך אף יותר, לאחר שהוברר שמיכל החמצן שהובא על ידי החובש היה ריק, והיה צורך להחליפו במיכל מלא, דבר שגרם לבזבוז של דקות יקרות נוספות, דקות אשר כמעט עלו לתובע בחייו, ומכל מקום הרעו את מצבו ואיינו כל אפשרות למנוע את הנזק כתוצאה מהתקף האסטמה בו לקה.

9. מהאמור עולה, כי לא ניתן לקבוע שמדובר בתובענה חסרת סיכוי, אם כי נוכח עברו העברייני של התובע, העובדה שצרך סמים ועישן - עישון כבד - למרות מצבו הרפואי הידוע, מפחיתים מאד את סכום הנזק שייפסק לתובע, ככל שתוכח תביעתו.

במאמר מוסגר אציין, כי בניגוד לעילת התביעה שבידי התובע 1, ספק בעיני האם קיימת לתובעים

4-2 עילת תביעה כלשהי, ומכל מקום עילת התביעה שלהם לא פורטה, לא הוגשה חוות דעת בעניינם, ולמעט פירוט נזקיהם הלכאוריים כתוצאה מהאירוע המצויין בכתב התביעה, לא הונחה תשתית ראייתית לקשר הסיבתי בין נזקים אלו לבין האירוע נשוא כתב התביעה, ועל כן טוב יעשו התובעים 4-2 אם ישקלו את המשך תביעתם.

עוד יצויין, כי המבקשת לא העלתה טענה כלשהי בקשר לתביעת התובעים 4-2, בנפרד מתביעת התובע 1 ועל כן אינני מוצאת לנכון ליתן לה סעד כלשהו בעניין תובעים אלו.

נוכח כל האמור הנני דוחה את הבקשה לחיוב התובעים בערובה לתשלום הוצאות הנתבעת.

פיצול הדיון

10. גם עתירה זו יש לדחות.

המבקשת טוענת, כי התובעים לא הגישו חוות דעת לעניין הנזק ומשכך יש לפצל את הדיון בשאלות החבות והנזק, אלא שהאמור אינו מדוייק, שכן בהתאם לחוות דעתו של פרופ' שפיצר, התובע "במצב וגטטיבי במוסד סיעודי עד סוף חייו", קרי: מחוות הדעת שהוגשה עולה בבירור, שהתובע בעל נכות צמיתה בשיעור של 100%.

אמנם התובעים לא הגישו חוות דעת המפרטת את צרכיו נוכח מצבו, אולם יש לזכור, כי טרם נשמעו ראיות בתיק זה, ואין לי ספק שאם תשמענה ראיות ימציאו התובעים חוות דעת המפרטת את צרכיו של התובע נוכח מצבו הרפואי, ומכל מקום, אי המצאת חוות דעת לעניין פירוט הצרכים בעת הזאת, אין בה כדי להביא לפיצול הדיון.

מחיקת ביטויים

11. הנני מצטרפת למורת רוח ב"כ המבקשת אשר מלינה על התבטאויותיהם של התובעים בכתב התביעה. מדובר בהתלהמות קשה ובשפת רחוב, אשר מקומה לא יכירנה בבית המשפט.

יצויין, כי בתשובתה לבקשה הגדילה ב"כ התובעים לעשות כאשר הגדירה את טענות הנתבעת כ"פתפוטי ביצים" (כך במקור!!), ביטוי שעורר את תדהמתי. האמנם עד כדי כך ירדה קרנו של בית המשפט עד כי עורכת הדין ההינה להשתמש בביטויים כגון דא? ביטויים אלו אינם לכבודו של בית המשפט, אינם לכבודה של הנתבעת ורוצה אני להאמין שהם אינם אף לכבודה של ב"כ התובעים – עו"ד רונית והב.

התנסחות אומללה זו איננה מרשימה את בית המשפט, ובוודאי שאיננה הופכת את מצבו של התובע לחמור יותר ממצבו החמור ממילא.

היות ואינני רוצה לעכב את הדיון, לא אורה לב"כ התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן המנוסח בלשון המקובלת בבית המשפט, אולם הנני מקווה, כי להבא לא תשתמש עו"ד והב בביטויים שבהם השתמשה עד כה, ואין לי ספק שהיא תצליח להביא את עניינה בפני בית המשפט בדרך הראוייה, גם אם תשתמש בלשון נקייה ומכובדת. מכל מקום, לא אסבול בעתיד שימוש בשפת רחוב או בביטויים מעליבים, בבחינת הנייר סובל הכל. הנייר ללא סובל הכל, ואין כל סיבה להשתמש בלשון בוטה ומעליבה.

12. סוף דבר, הנני דוחה את הבקשה להפקדת ערובה להוצאות הנתבעת וכן את הבקשה לפיצול הדיון בשאלת החבות והנזק.

נוכח אופן התנסחותה של ב"כ התובעים, אינני רואה מקום ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ג, 12 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.