1. לפניי שתי בקשות: בקשת הנתבעת, מדינת ישראל, לסילוק התביעה על הסף, ובקשת התובעת למחיקת כתב ההגנה בשל הפרת צווים לגילוי מוקדם.

הרקע לתביעה

2. התובעת היא חברה שפעלה בין השנים 2001 – 2005 במעבר רפיח שבדרום רצועת עזה, על ציר פילדלפי, ועסקה, עובר למועד ההתנתקות, במתן שירותים להעברת סחורות ממצרים לרשות הפלסטינית.

3. ביום 6.6.04 התקבלה החלטת ממשלה להתנתקות מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון. בהחלטה זו נקבע כי מדינת ישראל תפנה את רצועת עזה לרבות הישובים שבה ותיערך מחדש מחוץ לשטח הרצועה. בענין ציר פילדלפי נקבע, כי מדינת ישראל תמשיך לקיים נוכחות צבאית לאורך קו הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי") וכי בהמשך "תשקול הממשלה לפנות אזור זה. פינוי האזור יהיה מותנה, בין היתר, במציאות הביטחונית, ובמידת שיתוף הפעולה של מצרים ביצירת הסדר אמין אחר". ביום 15.8.2005 יצאה תכנית ההתנתקות אל הפועל, וביום 31.8.2005 התקבלה החלטת ממשלה שהורתה על פינוי ציר פילדלפי ומעבר הגבול ברפיח. בהתאם להחלטה זו, פונתה התובעת, ביום 11.9.05, מן האזור.

4. בעקבות פינויה, פעלה התובעת לקבלת פיצויים בגין נזקיה לפי מנגנוני הפיצוי שנקבעו בחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, אשר הסדיר את פינוי הישראלים מהשטח המפונה ואת מנגנוני הפיצויים לזכאים (להלן- חוק ההתנתקות). התובעת פנתה תחילה לוועדת הזכאות וביקשה "פיצוי בגין עסק" לפי השווי הפיננסי של העסק כהגדרתו בחוק ההתנתקות. בהחלטתה מיום 23.2.06 קבעה הוועדה כי התובעת אכן זכאית לפיצוי בגין העסק אולם באשר למסלול הפיצוי נקבע, כי מאחר שהתובעת התאגדה כחברה רק ביום 19.8.02, הרי שה"תקופה הקובעת" לגביה, לפי ס' 62 לחוק, היא שנה אחת בלבד, שנת 2003, ולכן התובעת אינה יכולה לבחור בפיצוי לפי השווי הפיננסי, והפיצוי שיינתן לה יהיה לפי שווי הנכסים (כקבוע בסעיף 64(ב) לחוק). לפיכך נקבעו לתובעת פיצויים לפי שווי נכסים בסך של 240,035 ₪.

5. התובעת לא השלימה עם אופן חישוב הפיצוי והגישה בקשה לוועדה המיוחדת לקבלת פיצוי לפי שווי פיננסי של העסק, זאת בהתחשב בהכנסותיה ורווחיה בשנים 2003 – 2005. הוועדה המיוחדת החליטה, במספר החלטות מקדמיות שנתנה, כי יש לשלם לתובעת מקדמות עד לבדיקת בקשתה, זאת "בנסיבות העניין המיוחדות, לפיהן היום הקובע 6.6.2004 כהגדרתו בחוק לא היה רלוונטי לעסק, שכאמור הוחלט לפנותו שבועיים בלבד לפני הפנוי בפועל ללא כל התראה נוספת" (החלטות הוועדה המיוחדת מיום 11.9.06, 6.11.06, 19.3.07, נספחי 4 לכתב ההגנה). בהחלטתה הסופית מיום 6.6.07 קבעה הוועדה המיוחדת, כי בנסיבות העניין המיוחדות יהיה זה ראוי ליתן לתובעת תשלום מיוחד, לפי סעיף 137 לחוק ההתנתקות, בסכום כולל של 3,965,780 ₪, חלף הפיצוי לפי שווי פיננסי הניתן, לפי הוראות החוק, לעסק שהיה פעיל ביום הקובע. מסכום התשלום המיוחד האמור, נוכו סכומי המקדמות ששולמו לתובעת.

6. ביום 2.8.12 הגישה התובעת את התביעה שלפניי, בה נטען כי עניינה של התובעת הוא מקרה ייחודי שבו חוק ההתנתקות אינו נותן מענה ראוי לנזקיה של התובעת, ועתרה לקבלת פיצוי נוסף בעקבות פינויה, זאת בהתבסס על עילות מהדין הכללי.

כתב התביעה

7. בכתב תביעתה עותרת התובעת ל"פיצוי ראוי והוגן" בסך 11,687,000 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בעקבות יישומה של תכנית ההתנתקות. בתביעתה היא טוענת כי על המדינה לפצותה גם בפיצוי על פי הדין הכללי, בנוסף לפיצוי אותו קיבלה על פי חוק ההתנתקות, זאת מכוחן של מספר עילות: עוולה חוקתית עם אשם, זאת בטענה שמעבר רפיח וציר פילדלפי אינם חלק מן "השטח המפונה" כהגדרתו בחוק ההתנתקות, וכי פינויה של התובעת נעשה בלא שניתן צו לפינוי השטח ומבלי שניתנה לה התראה של חמישה חודשים מראש, בניגוד לקבוע בחוק ההתנתקות; עוולה חוקתית ללא אשם, זאת בשל הפגיעה בקניינה שלא שופתה בפיצוי הוגן ומידתי; עוולת הרשלנות, גם בהקשר זה נטען כי תהליך קבלת ההחלטות בענין פינוי ציר פילדלפי והמעבר היו לקויים ובניגוד לדין, כי המדינה לא נתנה לתובעת התראה של חמישה חודשים מראש על הפינוי, לא המציאה לתובעת צו פינוי ולא אישרה את ההחלטה בדבר פינוי ציר פילדלפי ומעבר רפיח בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט כנדרש בחוק; הפליית התובעת ביחס לשאר בעלי העסקים בשטח המפונה, נטען כי התובעת הופלתה באשר לאופן חישוב הפיצויים, ובעיקר בשני מדדים מרכזיים: מועד תחילת החישוב ובקביעת "היום הקובע" או "התקופה הקובעת", זאת בהתחשב במועד ההודעה על פינויה; הפרת חוזה, נטען כי התובעת פעלה מתוך המעבר והקימה שם את משרדיה בידיעתם ובברכתם של נציגי המדינה. אף שלא נחתם עמה הסכם בכתב, כך נטען, יש לראות את המדינה כמי שכרתה הסכם עם התובעת על דרך ההתנהגות והמצג שהציגה בפני התובעת במשך שנים. מאחר ולא התקבל כל חוק המורה על "ביטול הזכויות והחוזים" במעבר רפיח, יש לראות בפינוי התובעת משום הפרת חוזה על ידי המדינה.

8. באשר לנזק שנגרם לה, טוענת התובעת כי הפיצוי שניתן לה בגין העסק אינו פיצוי הוגן וראוי, וכי היא זכאית לתוספת פיצוי בסך של כ-10 מיליון ₪. בתמיכה לטענותיה צירפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת מומחה הקובעת כי על פי הערכת שווי כלכלית נכונה של החברה, המבוססת על גישת היוון תזרים המזומנים, זכאית התובעת לתוספת פיצוי בסך כ-10 מיליון ₪.

פסק דין ישועה

9. ביום 18.6.14, לאחר שהוגש כתב ההגנה ולאחר שנתקיימו מספר דיונים מקדמיים בתביעה, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בענין ישועה (ע"א 7703/10 ישועה נ' מדינת ישראל – מנהלת סל"ע, 18.6.14). בעקבות פסק הדין הגישה המדינה את הבקשה שלפניי, בה נטען כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף.

10. בפסק הדין בענין ישועה, אשר ניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים, דן בית המשפט העליון בשאלה הבאה: "בעלי עסקים שפונו מעסקם במסגרת תכנית ההתנתקות קיבלו פיצוי מכוח חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005... האם באפשרותם לקבל פיצוי נוסף מכוח עילת תביעה חוקתית הנובעת מהפגיעה בזכויותיהם עקב פינוי עסקם?" (המבוא לפסק הדין). בשני הערעורים שנבחנו קיבלו המערערים פיצוי כספי בגין עסקיהם מכוח חוק ההתנתקות, והגישו, בדומה לענייננו, תביעות לבתי המשפט בהן טענו כי שווי עסקיהם גבוה מן הפיצוי ששולם להם ושהם זכאים להשלמת הפיצוי מכוח הדין הכללי. תביעותיהם התבססו בעיקר על עילת תביעה חוקתית הצומחת מהפגיעה שנגרמה לקניינם כתוצאה מיישום תוכנית ההתנתקות.

11. בית המשפט העליון, בפסק דינו, לא ראה להכריע בשאלה האם יש מקום להכיר בעילת תביעה עצמאית בגין פגיעה בזכות חוקתית ללא אשם, זאת לנוכח קביעתו כי חוק ההתנתקות, על הפרשנות שניתנה לו, מהווה הסדר חקיקתי המקנה פיצוי הוגן לפרט בשל הפגיעה בזכויותיו. נקבע כי הסדרי הפיצויים שבחוק, כפי שפורשו בפסיקה, הם מידתיים ומבטיחים פיצויים הוגנים, וכי הגם שאפשר שהשימוש בנוסחאות שבחוק יגרום לבעל עסק מפונה לפיצוי חסר, הרי שבמסגרת החוק עצמו קיים מנגנון שיכול "לתקן" את הפגיעה בדמות הוועדה המיוחדת. בית המשפט הוסיף וציין כי סמכות הוועדה המיוחדת פורשה כסמכות רחבה תוך שנקבע כי זו מוסמכת לסטות מן הקריטריונים שנקבעו בחוק ההתנתקות למתן פיצויים אלא אם כן צוין במפורש בחוק שהיא אינה רשאית לעשות זאת. לפיכך נקבע, כי אין להכיר "בעילת תביעה חוקתית בגין עצם הפינוי" (ס' 29 לפסק הדין).

12. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי טענתם של המערערים כי ניתן היה לחשב את שיעור הפיצויים בדרך שונה מדרך החישוב שנקבעה בחוק ההתנתקות אינה מספקת. נקבע כי לצורך גיבושה של עילת תביעה חוקתית, נדרש היה להוכיח כי הסדרי הפיצויים שבחוק הנוגעים לעסקים לקויים מיסודם, במובן זה שהם נסמכים על עקרונות יסוד בלתי סבירים או שהם אינם מפצים בגין ראשי נזק שמן הראוי היה לפצות בגינם, וכי המערערים לא עמדו בנטל זה. עוד צוין כי המערערים לא מיצו את המסלולים הקבועים בחוק לשם קבלת הפיצוי, ונמנעו מלהשיג על החלטת הוועדות שדנו בעניינם. נקבע כי "משבחרו המערערים שלא למצות את המסלולים הקבועים בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, לא ניתן לקבוע כי נפל בעניינם כשל יסודי במנגנוני הפיצוי, המצדיק יצירת עילת תביעה חוקתית" (ס' 33 לפסק הדין).

13. בית המשפט העליון הוסיף והדגיש, כי אין בדברים האמורים כדי לשלול את האפשרות "לתבוע במקרים מתאימים פיצויים על בסיס עילות אחרות המוכרות בדין הכללי, כדוגמת רשלנות, איסור הפלייה או הפרת חובה חקוקה, בגין נזקים שאינם נובעים מהפינוי עצמו". לענין זה הוזכרו נזקים בגין גניבת ציוד של מפונים שהיה בשטח המפונה, או נזק שגרמה המדינה ברשלנותה למיטלטלין של מפונים (ס' 34 לפסק הדין).

הבקשה לסילוק על הסף

14. בהתבסס על פסק דין ישועה, הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף. הנתבעת טוענת כי עניינה של התביעה הוא בחיוב המדינה לשלם לתובעת את השווי הפיננסי, שהוא השווי הראוי, בגין העסק שפונה, תוך שנטען כי הוועדות שדנו בעניינה, וועדת הזכאות והוועדה המיוחדת, שגו בהחלטותיהן ופיצו אותה בחסר, זאת בשל שתי טעויות מרכזיות: מועד תחילת החישוב של הפעילות העסקית של התובעת, והמועד הקובע לעניין חישוב הנזקים שנגרמו לה. לטענת המדינה, טענות התובעת נושאות אופי "ערעורי" שכן חוק ההתנתקות מציע מנגנונים מספקים לתקוף החלטות אלה ו"לתקנן" באמצעות הגשת ערעור או עתירה.

15. עוד טוענת המדינה, כי טענות התובעת והסעד המבוקש על ידה - פיצוי במסלול הפיננסי הקבוע בחוק ההתנתקות - מוכיחים כי מנגנון הפיצוי שבחוק הוא המסלול שהתובעת עצמה סבורה שיש לילך בו, ואין היא סבורה כי חוק ההתנתקות לא חל לגביה. טענות התובעת אינן מופנות כלפי מנגנוני הפיצוי שבחוק אלא כנגד יישומם. מדובר, כאמור, בטענות ערעוריות שניתן היה להעלותן במסגרת ערעור או עתירה על החלטות ועדת הזכאות או הוועדה המיוחדת, ואין מקומן בבית משפט זה. עוד נטען כי התובעת בחרה שלא לתקוף את החלטת ועדת הזכאות בבית המשפט השלום ואף לא עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים נגד החלטת הוועדה המיוחדת בעניינה, מבלי שניתן הסבר להימנעותה.

16. לבסוף נטען, כי עילות התביעה נטענו בעלמא, כי הן אינן מפורטות כנדרש, ואף לא מתקיים קשר בינן לבין הנזק הנתבע. עוד נטען כי התובעת טוענת לעילות שלא ניתן לדון בהן במסגרת תביעה על פי הדין הכללי (הטענה להפליה).

תשובת התובעת

17. בתשובתה מאשרת התובעת כי עניינו של כתב התביעה הוא בקבלת "פיצוי ריאלי" על נזקים שנגרמו לה כתוצאה "מחיסול" עסקה בשל הפינוי. לטענתה, בבסיס תביעתה עומדת הטענה כי כאשר נתקבלה החלטת הממשלה מכוחה פונה גוש קטיף, היא לא כללה את מעבר רפיח בו הופעל עסקה של התובעת. לפיכך, כך נטען, מנגנון הפיצוי שנקבע בחוק, ואשר התאים ליתר המפונים, איננו מתאים לעניינה.

18. התובעת מדגישה וטוענת כי "היום הקובע", כמוגדר בחוק, אינו רלוונטי לעניינה ו"הוא שורש הבעיה בקביעת שיעור הפיצוי שנקבע לה" (ס' 11 לתגובתה). נתון זה השפיע באופן מהותי על שומת נזקיה. התובעת מוסיפה וטוענת כי הוועדה המיוחדת דחתה את עיקר טענותיה באשר לגובה הפיצוי, זאת משום שסברה כי אין זה בסמכותה לפסוק על פי קריטריונים שונים מאלה שנקבעו בחוק ההתנתקות. אף שהועדה, לפנים משורת הדין, הגדילה את הפיצוי בשיעור ניכר, היא עשתה כן באופן שרירותי וחד צדדי מבלי לקחת בחשבון את הנתונים בפועל שהוצגו על ידי התובעת. לפיכך, נטען, לא היה בארגז הכלים של הוועדות כלים המאפשרים להתמודד עם מקרה ייחודי כשל התובעת, שהנו מקרה יחידי בין כל מפוני גוש קטיף ואינו דומה לשום מקרה אחר.

19. עוד נטען כי מכיוון שהחלטת הממשלה המקורית לא כללה את מעבר רפיח, הרי שבאופן עקרוני חוק ההתנתקות אינו חל על התובעת. התובעת אמנם פנתה למנגנון הפיצוי הקבוע בחוק שכן מדובר היה באפשרות המהירה ביותר לקבל פיצוי בשעות הקשות שעברו עליה, אולם משעה שהתברר כי מנגנון הפיצוי אינו ערוך לטפל במקרים מהסוג הנדון, מבקשת התובעת למצות את זכויותיה במסגרת הדין הכללי.

20. עוד נטען, כי עניין ישועה נכון למקרה ישועה בלבד, ולכל היותר הוא מתייחס לשאלה האם יש מקום לפיצוי בגין עוולה חוקתית ללא אשם, כאשר הנחת המוצא היא כי מעשה הפינוי וההחלטה שקדמה לו הינם פעולה שלטונית תקינה. ואולם לטענת התובעת, פינוי מעבר רפיח, במובחן מפינוי גוש קטיף, בוצע בניגוד לקבוע בחוק ההתנתקות, ולכל הפחות באופן רשלני. כן נטען כי כתב התביעה מעלה עילות תביעה שכלל לא נדונו והוכרעו בענין ישועה.

21. באשר לטענת אי מיצוי ההליכים טוענת התובעת כי עילות ההתערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות הוועדה המיוחדת הן מצומצמות ושמורות למקרים בהם החלטות הוועדה המיוחדת נגועות בפגם מהותי מתחום המשפט המנהלי. לפיכך, לא היתה לתובעת כל תוחלת בפניה להליך ערעורי שתוצאתו ידועה מראש. למען הזהירות, טוענת התובעת, בדעתה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת עתירה על החלטת הוועדה המיוחדת לבית המשפט לעניינים מינהליים.

22. לבסוף נטען, כי הפסיקה קבעה לעניין סילוק על הסף כי מדובר בצעד קיצוני השמור למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יוכיח את עילת תביעתו, מה שאין כן בענייננו.

דיון והכרעה

23. לאחר העיון בבקשה, לא ראיתי לקבל את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.

24. כלל הוא כי בית המשפט לא יסלק תביעה על הסף בשל העדר עילה "אלא במקרים נדירים בהם התביעה על פניה אינה מגלה ולו צל של עילה". על מנת שתתקבל בקשה למחיקתה על הסף של תביעה על הנתבעת לשכנע, כי אין אפשרות, ולו קלושה, שהתובעת תזכה בסעד לו עתרה (רע"א 10091/02 SiemensAktiengesellschaft נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ, 14.3.2004). לענין זה צוין לא אחת כי –

"... סעד הסילוק על הסף הוא קיצוני וקשה, והוא שמור למקרים נדירים בלבד:

"בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה... חייב בית המשפט לנקוט משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו" (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 387 (מהדורה שביעית 1995)..." (רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה, 29.12.14).

25. אכן, בענייננו, כתב התביעה כפי שהוגש מעלה קשיים עליהם עמדה הנתבעת. כתב התביעה מונה שורה של עילות מן הדין הכללי, אשר בחינתן מעלה כי לכל הפחות חלקן לא גובו בתשתית עובדתית המקימה עילה שלמה וברורה (ר' לדוגמא, הטענה לקיומו של חוזה ולהפרתו). גם טענת ההפליה אינה מבוססת על עילות מן המשפט "האזרחי". יתר על כן, הסעד הנתבע אינו קשור, לכאורה, סיבתית לחלק מן העילות הנטענות: הסעד הנתבע ע"י התובעת הוא השלמת הפיצוי המגיע לה, לטענתה, בגין שוויו של העסק שפונה, ולא הנזק שנגרם לה ישירות בשל רשלנותה הנטענת של המדינה או בשל הפרת החוזה הנטענת.

26. קושי נוסף עולה על רקע קביעותיו של פסק דין ישועה. התובעת איננה תובעת פיצויים בגין "נזקים שאינם נובעים מהפינוי עצמו". יתרה מכך, התובעת איננה טוענת כי הסדרי הפיצויים שבחוק הנוגעים לעסקים לקויים או אינם מספקים, ולמעשה היא מלינה על כך שבעניינה לא יושמו המנגנונים הקבועים בחוק, ולא נפסק לה פיצוי לפי המסלול הפיננסי הקבוע בחוק. לכך יש להוסיף כי התובעת בחרה שלא למצות את זכויותיה על פי החוק ונמנעה מלהשיג על החלטת הוועדות שדנו בעניינה לערכאות המשפטיות המתאימות.

27. חרף קשיים אלה, לא מצאתי כי עניינה של התובעת נמנה עם אותם מקרים נדירים בהם ניתן לקבוע כי לא קיימת אפשרות, ולו קלושה, כי התובעת תזכה בסעד לו עתרה. אין חולק בין הצדדים כי החלטת הממשלה לפינוי מעבר רפיח, ובכלל זה פינוי התובעת, נתקבלה רק ביום 31.8.2005, כשבועיים לפני פינוי התובעת, בשונה מן המועד בו נתקבלה החלטת הממשלה באשר לפינוי כל חבל עזה, ואשר נקבע בחוק ההתנתקות כ"יום הקובע", הוא יום 6.6.2004. התובעת טוענת כי חוק ההתנתקות כלשונו איננו חל עליה, ועל כל פנים, כי לא ננקטו בפינויה מן האזור הצעדים המתחייבים מן החוק, לרבות מתן צו פינוי ומתן התראה מראש (ר' הגדרת "שטח מפונה" בחוק והוראת ס' 22 לחוק). טענותיה אלה, והשלכותיהן, טעונות בירור. ליבת טענותיה של התובעת היא, כי הוראות הפיצוי בחוק ההתנתקות, לרבות הגדרת היום הקובע, הותאמו לכלל המפונים אך לא לתובעת, כמי שההחלטה על פינויה ניתנה רק כשבועיים לפני פינויה. נסיבותיה המיוחדות, כך נטען, לא אפשרו לוועדות לפסוק לה פיצוי ראוי והוגן, שכן אלה היו כבולות ליום הקובע שנקבע בחוק ההתנתקות, אף שמועד זה לא היה רלוונטי לעניינה. לפיכך, היא טוענת, כי בכל הקשור להגנה על זכויותיה הממוניות קיים בעניינה חסר מהותי בחוק באופן המקים לה עילת תביעה לפי הדין הכללי. גם טענות אלה מצדיקות בחינה.

28. אכן, התובעת פעלה כמי שהוראות חוק ההתנתקות חלות עליה והגישה בקשה לפיצויה בהתאם להוראות החוק. התנהגותה מעלה את השאלה האם זכאית התובעת, לאחר שהגישה תביעותיה לפי החוק ומיצתה את יתרונותיו, להישמע בטענה כי החוק איננו חל עליה. ואולם, שאלה זו יש להותיר לשלב הדיון המתאים לכך ואין מקום להקדים ולבררה בשלב זה של הדיון.

29. ויוסף, כי לא מן הנמנע כי בסופו של הליך יתברר כי לא היה מקום להגיש את התביעה וכי התובעת פוצתה פיצוי מלא על נזקיה, ועל כל פנים, יכולה היתה להיות מפוצה על מלוא נזקיה במסגרת חוק ההתנתקות. ואולם, "עצם הסיכון בניהול הליך משפטי ארוך אשר יתברר בדיעבד כהליך סרק, אינו שיקול בלעדי והוא קיים למעשה כמעט בכל הליך... אמת המידה נותרת זהה, והיא הבחינה האם יש אפילו סיכוי קלוש לתובע להצליח בתביעתו" (ענין חברת החשמל). בענייננו, לא נתקיימה אמת המידה המצדיקה נקיטה בצעד מרחיק לכת של סילוק התביעה על הסף.

הבקשה למחיקת כתב ההגנה

30. אין חולק כי הנתבעת לא השלימה את הליכי הגילוי המוקדם להם נדרשה, למרות מספר צווי בית המשפט שניתנו בענין זה. חרף הקשיים להם טוענת הנתבעת באיתור החומר הנוגע לתביעה בשל חלוף השנים, אין בקשיים אלה כדי להצדיק אי היענות לדרישות התובעת לגילוי מוקדם על אף ארכות חוזרות ונשנות שנתבקשו ונעתרו.

31. למרות האמור לעיל, איני רואה לנקוט בסעד של מחיקת כתב ההגנה, שהוא סעד דרסטי השמור למקרים קיצוניים בלבד, ואני נעתרת לבקשת הנתבעת ונותנת לה ארכה אחרונה בת 21 יום להשלמת הליכי הגילוי המוקדם.

32. דיון מקדמי נוסף יתקיים ביום 12.3.15 בשעה 11:30.

33. הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות שתי הבקשות בסך 3,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תעביר ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ה, 13 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.