בפני תביעה לנזקי גוף, שבגדרה התובע עותר לחיובה של הנתבעת, לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות תאונה שהתרחשה ביום 12.3.06 (להלן: "התאונה").

התובע יליד 1.4.1983. ביום 12.3.06, טען התובע בכתב התביעה, הלך במרכז המסחרי "רסקו" בעכו, ליד חנות התבלינים, נתקל במרצפות שבורות הצמודות למכסה בור ביוב, וכתוצאה מכך נפל ונגרם לו שבר בקרסול רגל ימין.

נסיבות התאונה:-

כאמור , התובע טען, כי ביום 12/3/06 בעת הליכתו במרכז המסחרי רסקו, נתקלה רגלו במרצפות שבורות הצמודות למכסה בור ביוב וכתוצאה מכך נפל.

התובע אישר בתצהירו (ת/1 ) גרסה זו.

עוד הוסיף התובע, כי התאונה ארעה בשעות הערב, ולא הייתה תאורה במקום, כך שלא הבחין בקיום המכשול, וכי עבר במעבר שמתחת לבניין ומיד לאחר מכן פנה שמאלה ועם פנייתו שמאלה, נתקל במכשול הקיים במקום התאונה הנטענת על ידו.

וכן התובע הוסיף כי, הרגל התנפחה, במהלך הלילה סבל מכאבים חזקים ובבוקר פנה לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים ונבדק ע"י אורתופד.

התובע הוסיף בתצהירו כי לאחר ביצוע הצילום בקופת חולים, אובחן שבר בקרסול ורגלו קובעה בגבס.

עסקינן בתאונת שהתרחשה לתובע ללא שהיו לו עדים לעצם התרחשות התאונה. במצב דברים זה, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, אשר חלים עליה הכללים של סעיף 54 לפקודת הראיות.

אציין, שהמציאות מלמדת שתאונות רבות הן תאונות עצמיות ולא ניתן לומר שבשל כך בלבד דינן דחיה, אלא, בבואו לקבל עדות יחידה, מצווה ביהמ"ש להיות משוכנע שאכן יש להאמין לתובע שהתאונה התרחשה וארעה בהתאם לעדותו.

על פי המנגנון הפנימי של סעיף 54 לפקודת הראיות, על ביהמ"ש תחילה לתת אימון בגרסת התובע, ולאחר שהתובע עובר את המחסום של האימון, יחול הכלל של סעיף 54.

לאחר ששמעתי את עדות התובע, אני סבור כי יש לקבל את גרסתו לאופן קרות התאונה ולקבוע כי זו ארעה, לאחר שנתקל במרכז המסחרי רסקו, במכשול שצוין על ידו, ואנמק בקצרה.

ראשית, לעניין הטעות במועד התאונה, כפי שנרשם בכתב התביעה, אני מקבל את ההסבר שמדובר בטעות סופר וענין זה נלמד מהמסמכים הרפואיים שבסמוך לאירוע התאונה. בתעודה הרפואית הראשונה (נספח ג' לת/3) מצוין תאריך התאונה ב-12/3/06 שעה 20:15. על כן, לעניין המועד, אני סבור כי אין בכך סתירה מהותית, שעה שההסבר שבפי התובע ובאת כוחו הוא טעות בציון התאריך, הן בכתב התביעה והן בתצהיר נ/2.

שנית, גרסתו של התובע הייתה אחת, יחידה ואחידה, כי נפגע עקב התקלות במכשול במרכז מסחרי רסקו. גרסה זו נמסרה בסמוך לאירוע לעירייה, דבר זה אני למד אותו מנספח ב' לתצהיר, כאשר העיריה השיבה לעו"ד בן שושן על פנייתו, כשהיא מציינת את מספר האירוע בעירייה 11/06, דבר זה מחזק את גרסת אמו של התובע שהעידה בפני שהיא פנתה לעירייה בסמוך למועד האירוע, כפי שעולה מסעיף 7 לתצהירה הקובע כדלקמן:

"פניתי לעירייה והודעתי להם על נפילתו של בני, עקב המצב הלא תקין במקום".

מאחר והפניה הייתה בשנת 2006, גם הסימון של מספר התלונה בעירייה הוא 11/06, דהיינו לפי שנת 2006, דבר אשר מחזק את גרסת התובע.

שלישית, הסתירות שנתגלעו בעדות התובע, הן סתירות לא מהותיות, ביחס למקום התאונה, יום התאונה, וביחס לסיבה אשר גרמה לנפילתו של התובע. סתירות אלו אין בכוחן להביאני למסקנה לפיה עדות התובע אינה מהימנה שכן סתירות אלה סתירות לא מהותיות בעיני, ואין בהן כדי לנגוס בעדות התובע שהייתה עקבית ביחס לנסיבות התאונה, כפי שפירטתי לעיל.

רביעית, חיזוק לגרסת התובע כאמור נתקבל מהמסכמים הראשוניים ובתעודות הרפואיות הראשונות ואלה מחזקים את גרסת התובע ביחס למועד ולנסיבות של התאונה.

חמישית, העדים הנוספים, כפי שפורט בת/3 ות/4, ולמרות שלא היו עדים לעצם אירוע התאונה, אך עדות האם ביחס לנסיבות הגעתו של התובע לבית, כאשר הוא קופץ על רגל אחת, ועדותה ביחס להתנפחות הרגל, מחזקים את גרסת התובע ביחס לאירוע הנפילה.

כמו כן, עדות הדוד (ת/4) אשר למחרת היום נכח יחד עם התובע ויחד עם אמו במרכז המסחרי רסקו וביצע את הצילום של מקום התאונה, כל אלה מחזקים משמעותית את הגרסה שניתנה ע"י התובע ביחס לאירוע התאונה וביחס לגורם שהביא לנפילתו.

שישית, הצדדים טענו לגבי המוצג נ/1.

אציין, כי ביחס למוצג נ/1, לטעמי יש בו לחזק את גרסת התובע ביחס למועד התאונה ושעת התאונה ומקום התאונה. המחלוקת היא לגבי נסיבות התאונה ומנגנון הנפילה וטיב המכשול אשר גרם לנפילה.

ביחס לחלק הראשון, המסמך נערך בסמוך למועד התאונה, ביום 27/3/06 ובו פירט התובע את תאריך התאונה, אפילו את יום התאונה כיום ראשון, ושעת הפגיעה והמקום בו ארעה הפגיעה. פרטים אלו כאמור מחזקים את גרסת התובע ביחס לפרטים של המקום והשעה והתאריך של התאונה.

המחלוקת ביחס למוצג זה יכולה להיות רלוונטית לגבי המכשול ו/או המפגע אשר גרם לתאונה, אם מדובר בבור ביוב שהיה פעור, או כפי שנמסר בכתב התביעה. בעניין זה אומר כי, עיון בתמונות מלמד כי הפער בינן לבין תיאור המפגע כפי שהבין אותו התובע, אינו רב, ואין הדבר מהווה סתירה מהותית לעצם התרחשות התאונה. הרי בשתיהן ציין התובע כי נתקל בבור הביוב, נפל ונחבל, ולא נטען כי רגלו נכנסה בבור הפעורה במקום. הסתירה בעניין זה אינה משמעותית בעיני, נ/2 יש בו כדי לחזק את גרסת התובע ואינו סותר אותה כלל ועיקר.

שוב אציין כי אין ב- נ/3 כדי לכרסם בגרסת התובע, אלא הוא נותן חיזוק לגרסתו.

על כן, אני מקבל את גרסת התובע באופן כזה שהתאונה התרחשה ביום 12/3/06, במרכז המסחרי ברסקו עקב היתקלות בבור הביוב.

על המפגע:-

התובע תיאר בתצהירו את המפגע בכך שמדובר במרצפות שבורות סביב מכסה הביוב ובנוסף, מכסה הביוב בולט ושבור.

התובע תמך את תיאורו בתמונות ממקום התאונה שצולמו בסמוך מאוד לתאונה.

עיון בתמונות אכן מלמד, כי קיים מפגע במקום שהצביע עליו התובע ואשר לטענתו, נתקל באותו מפגע וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.

מכסה הביוב לא היה מונח בצורה תקינה אלא היה בולט מעל פני המדרכה, הריצוף סביב מכסה הביוב שבור.

להוסיף לזה, כי בשעת התאונה היה חושך, כנטען על ידי התובע, דבר שנתמך בתמונות שצורפו על ידו, כי בזמן התאונה היה חושך ותאורה לא הייתה במקום, למרות שמדובר במרכז מסחרי.

אין מקום בכל תיק נזיקי להתחיל לסקור את כל ההלכות בדבר אחריות הנתבעת כרשות מקומית. אין חולק, כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ועצם קיומה של שוחת ביוב, במצב כפי שרואים אותו בתמונות ו/או כפי שלמדים עליו מתיאור התובע, הן בתצהירו והן בחקירתו, מלמדים על קיומו של מפגע.

נפילה, להבדיל מהחלקה, נובעת ממכשול שיכול להיות גבוה ממפלס ההליכה או נמוך ממנו, או בשל חפץ או מכשול הקיים בתנאי הדרך.

אני ער לכך, כי חיי היומיום מלאים סיכונים וכי כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי ולא כל סטייה של מפלס בדרכים, היא מפגע (ראה פרשת כהן נ' עיריית רמת גן). באותה נשימה, אני ער לכך, כי אין לצפות כי עוברי אורח יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע, כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר (פרשת עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם).

סיווג מקרה נפילה ככזה שיש בו או אין בו להטיל אחריות על מחזיק מקרקעין או על הרשות, תלוי בשני גורמים: זירת האירוע והמכשול בגינו אירעה הנפילה.

עיון בתמונות שהוצגו מטעם התובע ותיאור מיקום המפגע על ידי התובע, כעולה מתצהירו ועדותו בפני, מראה כי ההפרש בין מפלס ההליכה לבין מכסה הביוב, כפי שהונח, הינו מפלס שמהוה מכשול, להוסיף לכך קיומן של המרצפות השבורות סביב אותו מכסה, אשר מגדיל את הפרש הגובה בין מפלס ההליכה לבין מכסה הביוב ולהוסיף לכל אלה, העדר התאורה המספקת, כולם יחדיו מלמדים, כי אכן מדובר במכשול.

מאחר והמרכז המסחרי משמש גם להולכי רגל, נראה לי שיש להטיל את האחריות על שכמה של העירייה וזאת נוכח המכשול הקיים.

אשם תורם:-

אני סבור כי לתובע ,בנסיבות העניין, קיימת תרומה להתרחשות התאונה. יש לדעתי לזקוף לחובתו אשם תורם בשיעור 25% .

הפגיעה והנכות;

כתוצאה מהתאונה, התנפחה רגלו של התובע ולמחרת היום פנה לקבלת טיפול רפואי. לאחר ביצוע צילומים, אובחן שבר בפטישון החיצוני, קרסול ימין. רגלו של התובע הושמה בגבס במשך כחודש ימים והתובע עבר סדרת טיפולי פיזיותרפיה.

התובע צירף חוות דעת רפואית מטעמו, על ידי ד"ר אדמוני, אשר העניקה לתובע 10% נכות לצמיתות.

המומחה מטעם התובע מצא, כי קיימת הגבלה בתנועות קרסול ימין ובגין הגבלה זו, אשר משפיעה על טווח התנועות והפעילות, העניק לתובע נכות, מכוח סעיף סל, בשיעור 10%.

מומחה הנתבעת, ד"ר פריימן, קבע כי לתובע, על בסיס אותו סעיף סל, נכות בשיעור של 5% וכי יש לזקוף חלק מאותה נכות למצב קודם וכי יש לזקוף לחובת התאונה נשוא התביעה שבפני, נכות בשיעור 2.5%.

לא מונה מומחה מטעם בית המשפט. ב"כ הצדדים ויתרו על העדת המומחים מטעמם וטענותיהם לעניין הנכות, נטענו על פי חוות הדעת הקיימות, ללא כל חקירה.

הצדדים, לצרכי תחשיבי הנזק, הגיעו לנכות רפואית מוסכמת, בשיעור של 6.25%. נכות זו לא הייתה מוסכמת במהלך ההוכחות לצורך ניהול התיק.

שני המומחים העדיפו לפסוק על פי סעיף הסל, סעיף 35, ולא טרחו לבחון, שניהם כאחד, הפעלת סעיפים 47 ו- 48 לתוספת לתקנות, אשר דנים בקביעת נכות בעצמות הגפיים התחתונות והפרקים הגדולים של הגפיים התחתונים.

לאחר ששמעתי טיעוניי הצדדים ביחס לחוות הדעת, אני סבור כי בנסיבות העניין, ראוי לקבוע, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% וכי אין מקום, לאור האמור בחוות הדעת, לזקוף חלק מנכות זו, לפגיעה קודמת.

על כן, בנסיבות העניין, שיעור הנכות יעמוד על 5%.

אנמק בקצרה;

ראשית, למומחה סמכות בעת הפעלת המבחנים של המוסד לביטוח לאומי , לצורך הערכת הנכות, לעשות שימוש בסעיפי סל מקום שמצא שהסעיף המיוחד והדן בפגימה לא ניתן ליישום או כאשר אינו חל, במטרה לקבוע את הנכות עקב וכתוצאה מהתאונה. טוב עשו שני המומחים במקרנו כאשר נזקקו לסעיף הסל שכן הסעיף המיוחד מתייחס לפגיעה בקרסול, סעיף 48(3)א למבחנים , לפיו ייקבע 10% שיעור נכות במקרה של הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול, היה שולל לחלוטין כל נכות .

שנית, חוות דעתו של דר' אדמוני מטעם התובע שהעניקה לתובע נכות רפואית בשיעור 10% ניתנה על יסוד בדיקה קלינית שבוצעה בסמוך לפגיעה שסבל ממנה התובע ביום 30/1/10 ,וחלק מהממצאים ניתן לייחס לאותו נקע בקרסול אשר האדיר בעת הבדיקה כגון: כאבים בכל טווח התנועות, רגישות רבה, נפיחות בינונית סביב הקרסול, נפיחות גדולה מעל פטישון לטרלי. ממצאים קליניים אלו הם ממצאים שהושפעו גם ובנוסף מהנקע ביום 30/1/10 . על כן חוות הדעת קבעה נכות כשהמומחה מושפע מההגבלה על התנועות שתרמה הפגיעה מיום 30/1/10 ומשהמומחה לא נטרל השפעת פגיעה זו בעת שגזר את נכותו, אין לקבל את הנכות במלואה שנפסקה על ידו. אני ער שהמומחה מטעם התובע עיין בצילום מיום 30/1/10 אך לא חילץ את הנכות המיוחסת לתאונה שבפני אלא קבע נכותו מכל הפציעות שנגרמו לו.

שלישית, בניגוד לנטען בידי מומחה הנתבעת דר' פריימן שקבע ,ללא בסיס, כי אין עדות לשבר, קביעה שנראית לי תמוה על יסוד המסמכים שהונחו בפני . התובע בעקבות התאונה צולם במסגרת שירותי בריאות כלילת ודר' שניידר מיכאל אורתופד במקצועו (שאין לו כל עניין בתוצאות המשפט) קבע במסמך מיום 13/3/06 ולאחר שעיין בצילום כי: " בצילום שבר ב Tip פטישון חיצוני קרסול ימין." .

דר' שניידר חזר על כך גם במסמך הרפואי מיום 20/3/06 וביום 10/4/06 למרות שביום 10/4/06 הורד הגבס. מומחה הנתבעת סומך את מסקנתו מעיון בצילומים שהונחו בפניו וגם על יסוד כך כי לו היה מדובר בשבר היה מטופל בגבס תקופה ארוכה יותר.

בית המשפט רשאי להסתייע באנציקלופדיה או מילון על מנת להבהיר מושג שעלה למשל בחקירת מומחה (ראה: ע"פ 889/79 חמו נ. מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 479 ), עיון כזה לימדנו כי טיפול בשבר בקרסול, הפוגעים אך מעט ביציבות הקרסול, ניתנים לטיפול במשך שלושה עד ארבעה שבועות בעזרת "גבס הליכה"; לאחר הסרת הגבס ראוי שהנפגע יגרוב גרב גמיש, כדי למנוע התנפחות. אם כך, התקופה שעברה במקרנו ממועד השמת הגבס ועד הורדתו הוא אפשרי לשבר בקרסול, שעה שלא נטען כי מדובר בשבר שפגע אנושות ביציבות הקרסול המצריכה תיקון על ידי התערבות כירורגית וקיבוע, אז נדרשת תקופת החלמה ארוכה.

מומחה התובע עיין באותם צילומים והגיע למסקנה כי אכן בעקבות התאונה סבל התובע משבר בקצה הפטישון החיצוני , אבחנה תואמת למסקנת דר' שניידר הנ"ל.

מכאן שאיני מקבל מסקנת מומחה הנתבעת שלא אובחן שבר בקרסול בעקבות התאונה.

רביעית, קביעת המומחה מטעם הנתבעת לגבי תרומת האירוע מיום 30/1/10 במחצית היא כלשון המומחה הערכה חופשית ומחצית מהנכות. קביעה זו לא מקובלת עלי. קביעתו תלויה בשלילה לקיומו של שבר בעת שהוא קובע "...מדובר בנקע בקרסול שלא הותיר מגבלה בתנועה." חלוקת הנכות איה מנומקת ולא מבוססת דיה ואין בידי לקבלה.

חמישית, נראה לי ממכלול הנתונים שעמדו בפני כי נכותו היא גבוה מ- 5% אך בשל קיומו של נקע בשנת 2010, נראה כי ראוי להעמידה על שיעור 5% בלבד ואף פחות מזו המוסכמת לצורך הגשת תחשיבי הנזק כעולה מהסכמת הצדדים.

פריט 35 (1)(א) או (ב) אשר מכוחו קבעו המומחים שעור נכות התובע מדבר על "ארטריטיס במטואידית ניוונית או מכל סוג אחר, האבחנה תלויה במידת ההשפעה על כושר הפעולה. נראה לי כי היזקקות לממוצע בין שני הסעיפים צודקת בנסיבות העניין והולמת את פגיעת התובע.

לסיכום הנני קובע שיעור נכות התובע ב- 5%.

בשים לב למהות הפגיעה, קביעות שני המומחים ביחס למהות הפגיעה והמגבלות ,גילו של התובע אפיוני עיסוקו עד לפגיעה ואחריה , אני קובע כי נכותו התפקודית היא בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לו על ידי בהתאם לנאמר לעיל - 5% נכות.

נזקי התובע;

כאב וסבל:-

בנסיבות העניין ולאור מהות הפגיעה, תקופת ההשמה בגבס היקף הטיפול , תקופת ההחלמה ושיעור הנכות אני פוסק לתובע סך של 30,000 ₪.

עזרת צד ג':-

לאור הפגיעה, מיקומה ותקופת שהותו בגבס, אני סבור כי בנסיבות העניין, ראוי לפסוק סך של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות, עבר ועתיד:-

אני פוסק סך של 2,000 ₪.

אובדן שכר בעבר:-

אני פוסק לתובע סך של 12,000 ₪.

אובדן כושר השתכרות בעתיד:-

ראוי לקבוע את נזקו של התובע בפרמטר של הפסד כושר השתכרות על בסיס הערכה בשים לב לנכותו המצומצמת, גילו ומשך שנות העבודה שנותרו לו עד גיל 67. על פי הנזכר אני מעריך את הפסד כושר השתכרותה של התובע בעתיד בסך של – 55,000 ₪, נכון להיום.

אובדן פנסיה:-

סך של 3,000 ₪.

סיכום הנזק

נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן:

(א) הפסד שכר בעבר 12,000 ₪

(ב) הפסד שכר בעתיד 55,000 ₪

(ג) כאב וסבל 30,000 ₪

(ד) עזרת צד ג' עבר ועתיד 5,000 ₪

(ה) הוצאות רפואיות 2,000 ₪

(ו) פנסיה 3,000 ₪

_____________________________________

סה"כ 107,000 ₪.

התוצאה:-

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 80,250 ₪ בצירוף החזר חלק האגרה ששולמה בידי התובע , החזר שכ"ט מומחה מטעם התובע ובנוסף הנני פוסק שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ כולל מע"מ.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

היה ולא יישאו סכומים אלו הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועיד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז תשרי תשע"ג, 02 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.