לפני תביעה לתשלום סך 22,400 ₪ המהווה לטענת התובע, עורך דין במקצועו, את חובו של הנתבע כלפיו בגין שירותים משפטיים שנתן לו.

לגרסת התובע פנה אליו הנתבע בחודש יולי 2009 על מנת שיטפל בתביעה כנגד מבטחת רכבו לקבלת תגמולי ביטוח עקב אירוע במהלכו נשרף הרכב.

התביעה הוגשה לבית משפט השלום בנצרת ומספרה 13222-08-09.

בין התובע לנתבע נחתם הסכם שכ"ט על פיו יהיה זכאי התובע לתשלום 1800 ₪ ובנוסף לשכר הטרחה שייפסק ע"י בית המשפט.

ביום 20.4.12 פסק בית המשפט כי המבטחת תשלם לנתבע סך 95,000 ₪ שהם 11,000 ₪ מעבר לערך הרכב ביום שריפתו.

פסק הדין ניתן על דרך סעיף 79א' ובמסגרתו לא הופרד רכיב שכר הטרחה ולא הייתה אליו כל התייחסות.

התובע טוען כי הוא זכאי ל-20% מסכום פסק הדין ובצירוף מע"מ וכי השכר ראוי נוכח משך ניהול אותו תיק ומורכבותו.

הנתבע ביקש מהתובע להעביר לו את מלוא סכום פסק הדין בהעברה לחשבון אחות הנתבע היות ולו אין חשבון בנק וכי שכר הטרחה ישולם לו תוך מספר ימים.

השיק נפרע בחשבון אחות הנתבע ברם שכר הטרחה לא שולם, גם לא שכ"ט מופחת שהוסכם דאז בשיעור 10% ומע"מ בגינו.

לגרסת הנתבע הוא עמד בתנאי ההסכם ושילם לתובע סך 1800 ₪ וכן שילם הוצאות ואגרות בסכום נוסף של 2500 ₪ וכפי שנקוב בהסכם (על כך אין חולק).

מאידך גיסא, בפסק הדין אין פסיקת הוצאות והנתבע טוען שכלל לא נתן הסכמתו לדיון על דרך הפשרה וכי עמד על כך שיינתן פסק דין בדרך הרגילה כפי שגם נכתב ע"י התובע ולטענתו כלל לא ידע ולא עודכן בדבר ההסכמות הדיוניות שהושגו בין ב"כ הצדדים.

פסק הדין שניתן נמוך מסכום התביעה ואיננו משקף את הנזקים שנגרמו לנתבע עקב שריפת רכבו.

הנתבע מסכם ואומר כי אין הוא מבקש לגרוע מהתובע דבר ברם הוא שילם את שהיה חייב ודי בכך.

בדיון שהתקיים בפני ויתר הנתבע על חקירת התובע ועל כל המשתמע מכך, הנתבע נחקר, הצדדים סיכמו וגם הסכימו שאעיין ככל שאפשר וצריך בתיק שניהל התובע עבור הנתבע בבית המשפט השלום בנצרת.

אין צורך לחזור על ממצאי חקירת הנתבע, בתיק שתי שאלות פשוטות, האחת האם פעל התובע בניגוד לרצון הנתבע והיסב לו נזק, השנייה האם המסקנה המשפטית הנגזרת מהעובדות מזכה או לא מזכה את התובע בשכ"ט נוסף ואם כן בכמה?

אשר לשאלה הראשונה:

התובע (שבידיו תיק תביעתו מנצרת) נשאל בחקירתו הנגדית בפני בעמ' 2 מול שורה 10:

"האם נכחת בכל הדיונים?" (בביהמ"ש בנצרת)

וענה:

"כן".

בהסכמת הצדדים פניתי ועיינתי בתיק הנ"ל והנה עולה כי ביום 9.1.12 התנהל דיון בפני כב' השופטת שם שכל כולו נסב על השאלה האם לסיים את התיק על דרך סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

כאמור, לא נאמר שום אחר בדיון אלא רק בעניין ההסדר הדיוני על דרך סעיף 79א', התובע ציין כבר אז שהנתבע כאן יסכים אם ייחקר ויישמע בפני כב' השופטת וכך היה בדיון שהתקיים לאחר מכן.

אז גם סוכם כי בית המשפט יפסוק כל סכום בין אפס ₪ ל-100,000 ₪ ואכן הנתבע כאן זכה ב-95,000 ₪ והמסקנות הן שתיים:

התובע היה נוכח בדיון (על פי עדותו בפני) ולכן לא יכול להיות שהחמיץ ולא הבין דבר ממה שנאמר קל וחומר כשידע עוד קודם-על פי גרסתו מהו סעיף 79א' לו התנגד עד לדיון הנ"ל.

לא רק שהתובע שמע את שנאמר וסוכם בין הצדדים והפך להחלטה של כב' השופטת אלא הוא ידע והיה צריך לדעת שפסק הדין המקסימאלי שייפסק לזכותו יעמוד על 100,000 ₪ וכשנכח בדיון ולא התנגד לכך ואף התייצב לאחר מכן לחקירה, הרי הסכים לקצוב גם את סכום הפיצוי המגיע לו.

יש לומר שפסק דין המזכה את הנתבע כאן ב95% מהתקרה המוסכמת ושניתן על דרך סעיף 79א' מהווה הצלחה מרשימה מאד שכן מן הידועות שבדיון על דרך הפשרה רק במקרים קיצוניים תידחה לגמרי תביעה או לחילופין תתקבל במלואה.

משכך יש לקבוע כי הנתבע (שלא חקר כאמור את התובע) לא הוכיח שהתובע פעל בניגוד לרצונו וכי זה גרם לו נזק בלתי צפוי (והכל בבחינת קל וחומר כשהנתבע הודה שהיה מוכן לשלם שכ"ט בשיעור 10% כשחזו עיניו לראשונה בפסק הדין).

עתה לשאלה השנייה שבמחלוקת:

הסכם שכר הטרחה שותק בשאלה מה קורה אם התובע משיג תוצאה טובה עבור הנתבע ברם בית המשפט איננו פוסק לצד הפיצוי המגיע לנתבע סכום כלשהו בגין שכר טרחת עו"ד.

הסכם יש לפרש בהתאם ללשונו, נסיבות חתימתו ואומד דעתם של הצדדים. מלשון ההסכם עולה שהצדדים התכוונו לכך שלצד פיצוי שייפסק לנתבע, ייפסק גם שכר טרחה ע"י בית המשפט.

אין שום ראיה המבססת מסקנה כי התובע הסכים לנהל עבור הנתבע תיק מורכב למדי, בסכום לא מבוטל, לשאת בסיכון של הפסד בתיק (שאז אין הנתבע חייב לשלם לו דבר מעבר לאותם 1800 ₪) אך אם יביא לנתבע תוצאה שהוגדרה לעיל כ"מרשימה" לא יהיה זכאי לשום שכר טרחה.

זה לא כתוב בהסכם, אין בכך שום הגיון מסחרי או אחר ולא זו היה אומד דעתם של הצדדים ומסקנה זו מתחזקת נוכח מה שקרה והוסכם לאחר שניתן פסק הדין.

אם המציאות יצרה מצב בו ההסכם חסר ערך ולא ניתן ליישמו, בדרך כלל לעבור לחישוב על דרך האומדנה אם כי במקרה דנן כלל אינני סבור כך (וגם אם היה מקום לכך, האומדנה זהה ממילא למה שייפסק).

למסקנה זו הגעתי נוכח הודאת שני הצדדים שבנקודת הזמן הקריטית בה נמסר השיק מהתובע לנתבע הסכימו שניהם לתשלום 10% כשכר טרחת עו"ד.

מדובר בהסכם לכל דבר, על חובותיו ותוצאותיו כאשר היכולת להשתחרר ממנו או לבטלו או להכריז עליו כבלתי אכיף (מסוכל) תלויה באחת העילות מדיני החוזים וכזו אין כאן.

לא ברור האם הסכום כולל מע"מ או לאו, ממילא כאן הסכום ישולם בפסק דין, הנטל על התובע שהיה צריך לתעד הסכמה זו ולכן 10% הוא הסכום שייפסק.

אומר הנתבע בעדותו שהיה מוכן לשלם 10% אלא לאחר שקיבל את התיק לידיו גילה כי נפגע מההסכמה לדיון על דרך סעיף 79א' ולכן חזר בו מהסכמתו. אינני מקבל טענה זו, ההסכם בדבר תשלום 10% שריר וקיים שכן כבר קבעתי כי התובע לא פעל בניגוד לרצון הנתבע שהיה כאמור נוכח בדיון בו סוכם על פסק דין לפי סעיף 79א' שסכום הפיצוי המרבי בו הוא יכול לזכות עומד על 100,000 ₪.

משכך הנני קובע כי שכר הטרחה המגיע לתובע בגין טיפולו בתביעת הנתבע עומד על 9600 ₪ להיום.

אשר להוצאות ההליך שלפני, בעניין זה אלך כברת דרך לקראת הנתבע שכן התובע הוא הגורם המקצועי, הוא זה שאמון על ניסוח הסכם שכר טרחה ברור שגם יכסה את האפשרויות המקובלות בניהול ההליכים וגם אם המציאות הפכה את ההסכם הראשון לבלתי רלבנטי, הוא זה שהיה צריך להסדיר עניין זה בעת שמסר את השיק או בעת שגילה שפסק הדין לא כולל רכיב נפרד בגין שכ"ט.

משכך ייפסקו הוצאות מתונות מאד.

הנתבע ישלם לתובע סך 9600 ₪ בצירוף סך גלובלי של 1000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט בהליך זה.

התשלומים בערכם להיום, באם לא ישולמו עד 15.3.13 יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.