בפניי תביעה שעניינה עתירת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבו במסגרת תאונה שאירעה ביום 11/2/12.

לשיטת התובע במועד הרלוונטי, יום שבת בשבוע, עמד עם רכבו מסוג מיניבוס, בצומת הרחובות הרברט סמואל – הגיבורים, כשפניו מערבה. לדבריו, בשים לב לכך שהיום היה יום שבת והשעה שעת צהריים, הכביש היה פנוי והוא עמד ראשון עם רכבו כשהכביש ריק מסביבו.

לטענת התובע, הנתבע, אשר נסע בנתיב השמאלי והגיע מאחור אל הצומת, חלף בנסיעה ליד רכבו, ככל הנראה מפאת העובדה שהמופע ברמזור התחלף לירוק, ואז, ללא כל סיבה הגיונית, פגע עם רכבו במראה השמאלית של רכב התובע ושבר את המראה.

התובע טוען, כי צפצף מיד לנתבע וזה עצר לאחר הצומת, ושם החליפו פרטים.

התובע מבהיר כי הנתבע, אשר נהג בנימוס, הודה בזמן אמת באחריותו לתאונה, והחליף עם התובע פרטי תקשורת תוך שהוא מבהיר, כי אביו יישא בעלויות תיקון הנזק, וכי זה איננו מוכחש על ידו.

לדברי התובע, לאחר המקרה נוצר קשר בינו לבין אביו של הנתבע, ופעם אחר פעם הובטח לו כי העניין יוסדר ויטופל, ואולם הדבר לא אירע. כך, בין היתר, הופנה לחברת הביטוח המבטחת את הרכב הפוגע לשם קבלת תגמולים בגין הנזק, ואולם, חברת הביטוח התנערה מחובתה לשלם וטענה, כי הנהג הפוגע, הנתבע כאן, הוא נהג צעיר שגילו אינו עולה על 24 שנים, ועל כן, נזקיו אינם כלולים בפוליסה ואינם מכוסים על ידי חברת הביטוח.

הנתבע הגיש כתב הגנה ביום 16/12/12, בכתב יד, כתב הגנה במסגרתו הוא מכחיש את הנזקים הנטענים, מלין על מהימנות האסמכתאות שצורפו על ידי התובע, ואיננו מפרט גירסה בנוגע לנסיבות התאונה, למעט הכחשה כללית של כל האמור בכתב התביעה.

במעמד הדיון התברר, כי יום אחד לפני קיומו של הדיון כאן (דיון שהוא דיון שני בתובענה, הואיל ולדיון הראשון לא התייצב הנתבע), הוגש כתב הגנה אחר נוסף לתיק, לכאורה מטעם הנתבע כאן, וביהמ"ש הבהיר לצדדים כי אין ולא היה מקום להגשת כתב הגנה נוסף ללא רשות מביהמ"ש, ובודאי שאין מקום לעשות כן יום אחד בלבד לפני הדיון הקבוע, ועל כן אין מקום לבחון את טענות הנתבע בהתאם לכתב הגנה זה.

הנתבע אישר כי אין בכוונתו להסתמך על כתב הגנה שהוגש ערב הדיון, וכי בכוונתו להסתמך על כתב הגנה שהוגש מטעמו חודשים קודם לכן, ואולם, כאשר נשאל מדוע לא פירט את נסיבות התאונה כפי שהוא סבור שאירעו, במסגרת כתב ההגנה מטעמו, השיב כי כתב ההגנה שהוגש על ידו אינו כתב ההגנה שהוגש כאן ביום 16/12/12, המצוי בפני ביהמ"ש, אותו אין הוא מזהה כלל, כי אם כתב ההגנה שהוגש לתיק רק ביום 17/3/13, אותו, לשיטתו, הגיש כבר חודשים קודם לכן לתיק ביהמ"ש, בניגוד לרישומי ביהמ"ש.

לכשנתבקש הנתבע להמציא לביהמ"ש עותק מכתב ההגנה האמור עם חותמת "נתקבל" אשר תלמד על מועד הגשתו בפועל, השיב כי אין באפשרותו לעשות כן, שכן זה אינו מצוי בידיו נכון למועד הדיון.

לגופה של התאונה טען כעת הנתבע, כי אמנם אירעה תאונה בין שני הרכבים, ואולם נסיבותיה שונות מאלו שתוארו על ידי התובע. לשיטתו, במועד הרלוונטי היה הכביש עמוס מכוניות, רכב התובע עמד בנתיב האמצעי ורכבו שלו עמד בנתיב השמאלי, מעט מאחור.

אז, לשיטתו, החל טור המכוניות שלפניו לנסוע ורכבו של התובע אשר היה מצוי בנתיב שבו המופע נותר אדום ברמזור, סטה לכיוון מסלול נסיעתו וכך נגרמה ההתנגשות.

הנתבע אישר, כי כאשר ראה את רכב התובע סוטה לתוך מסלול נסיעתו, האט אך לא יכול לבלום, זאת לאחר שקודם לכן הסביר כי כאשר הגיע סמוך למקום התאונה, היו המכוניות שלפניו במצב של עצירה, וכך גם רכב התובע.

לשאלת ביהמ"ש הבהיר הנתבע כי התובע נסע באותו הזמן במהירות של כ – 7 או 8 קמ"ש בלבד.

לאחר ששמעתי את הדברים, אני רואה לנכון לקבל את התביעה ולקבל את גירסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה.

ראשית יובהר, כי גירסתו של התובע היתה סבירה והגיונית, מתיישבת עם השכל הישר, עקבית וסדורה. בשונה מעדותו, היתה עדות הנתבע, מבולבלת, מתחכמת, בלתי עקבית וחסרת הגיון פנימי.

בנוסף, התובע הציג בפניי תמונות שצולמו על ידו לשיטתו בבוקר הדיון, והתרשמתי מהן, כי בצומת נשוא התובענה רמזור אחד בלבד, המשמש את כל נתיבי הנסיעה, כך שככל שיש ממש בטענה כי המופע ברמזור בו ביחס לנתיב בו נסע הנתבע התחלף לירוק, הרי שהדבר נכון אף לעניין נתיב הנסיעה האמצעי, בו מצוי היה רכב התובע והדבר סותר את גירסת הנתבע, לפיה, המופע ברמזור, בנתיב שבו עמד התובע נותר אדום שעה שהמופע הרלוונטי לנתיב בו נסע הנתבע התחלף לירוק.

בנוסף נדמה, כי הגירסה כולה כפי שהועלתה מפי הנתבע במהלך חקירתו (וכפי שככל הנראה מופיעה בכתב ההגנה שהוגש ללא רשות לתיק יום לפני הדיון), לא נולדה אלא לצורך הדיון כאן, ואין לה כל תיעוד במכתבים שהוחלפו בין הצדדים, עובר לתאונה, וכפי שצורפו על ידי הנתבע.

זאת ועוד, התמונות שהוצגו על ידי הצדדים מלמדות כי אמנם נגרמו נזקים הן לרכב התובע והן לרכב הנתבע, באזור המראה הצדדית (השמאלית והימנית בהתאמה), ויש בכך כדי לחזק את גירסת התובע כי הנזק נגרם שעה שרכב הנתבע חלף על פני רכבו, בנסיעה, בעוד הוא עצמו עדיין היה מצוי בעצירה מוחלטת, לעומת גירסת הנתבע, לפיה, הנזק נגרם שעה שהתובע אשר מצוי היה מעט לפניו, סטה עם רכבו לכיוון נתיב הנתבע.

בנוסף, אני סבורה כי אף לו היה ממש בגירסה המוצגת על ידי הנתבע לפיה ביקש התובע לסטות מנתיבו לנתיב השמאלי בעת שהמופע ברמזור התחלף לירוק, עדיין אין בכך כדי להסביר מדוע בחר הנתבע להימנע מעצירת רכבו והמשיך בנסיעה תוך שהוא פוגע במראת הצד ברכב התובע, וכל זאת שעה שלשיטתו התובע נוסע במהירות של כ – 7 עד 8 קמ"ש. למעשה, לו היה ממש בטענות הנתבע בנוגע למספר המכוניות אשר מצויות היו באזור במועד הרלוונטי, בודאי לא ניתן להבין מדוע לא יכול היה הנתבע לעצור את רכבו ולמנוע את הפגיעה כטענתו, ונדמה כי ההסבר של התובע לפיו הנתבע נסע במהירות בכביש פנוי, מתיישב טוב יותר עם השכל הישר.

מכל האמור אני קובעת כי נסיבות האירוע הן כמתואר על ידי התובע וכי הנתבע הוא אשר אשם בגרימת הנזק לרכב התובע.

אשר לשיעור הנזקים, התובע העמיד תביעתו על סך של 7,000 ₪, כאשר נזקיו מורכבים לכאורה מאלו:

תיקון מראת הצד (שלשיטתו הזכוכית ומנגנון הכיוון בה נשברו אך לא כל המראה) – 1,200 ₪ - בעניין זה הוצגה חשבונית מקורית וכן צילום של שטר אשר באמצעותו שולמה החשבונית (ת/2) ואני מקבלת את טענתו בעניין ההוצאה האמורה אשר נראה לכאורה כי מכילה אף את רכיב המע"מ לגביו הבהיר התובע כי הוא זכאי לנכותו ועל כן אינו מבקש לקבוע אותו;

כמו כן, ביקש התובע לפצותו בגין אבדן יום עבודה של האוטובוס הציבורי הצעיר, בסך של 500 ₪. לעניין זה לא הציג התובע ראיות מלבד מכתב דרישה שנשלח על ידי סוכנות הביטוח מטעמו, ואולם נדמה על דרך האומדנה כי רכיב זה הינו סביר ויש לקבלו;

נוסף על אלו ביקש התובע לחייב את הנתבע בהוצאות בסך של 750 ₪ בשל מכתבים שנאלץ לשלוח באמצעות עורך דין מטעמו וככל הנראה הוצאות נלוות.

התובע לא טרח לפרט במסגרת כתב התביעה כיצד ערך את תחשיב החוב, ובעניין זה נותרו טענותיו כלליות למדי.

לאחר ששקלתי את הדברים אני רואה לנכון לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,034 ₪ בגין הנזק שנגרם למראה.

בנוסף, אני רואה לנכון לחייב את הנתבע לשפות את התובע על אבדן יום העבודה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לו בנסיונות החוזרים ונשנים לאתר את הנתבע ולקבל פיצוי בגין נזקיו, בסך כולל של 1,000 ₪ נוספים.

לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע הוצאות בגין שכ"ט עו"ד נוכח העובדה שבמסגרת ההליכים בבימ"ש לתביעות קטנות אין התובע נדרש להעזר בעורך דין מטעמו, ואם בחר לעשות כן ונמנע מהקטנת הנזק, אין לו להלין בעניין אלא על עצמו.

הסכומים הנקובים כאן, ישולמו לתובע כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, 5/8/12, ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובע בגין ההליכים בביהמ"ש בסך כולל של 750 ₪, כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח פסה"ד לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ג, 18 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.