לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לאופנוע של התובע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.5.2012, ברמת-גן.

1. התובע רכב על קטנוע ברחוב בן-גוריון ברמת גן, מכיוון צפון לכיוון דרום. הנתבעת 1 התעתדה לבצע פניית פרסה, כאשר האופנוע התנגש עם רכבה.
2. גרסאות הצדדים בכתבי הטענות:

גרסת התובע בכתב התביעה: "התובע רכב על גבי קטנוע .... על רחוב בן גוריון, בעיר רמת גן. סמוך למפרץ של תחנת אוטובוס ... רכב מסוג טויוטה ... אשר עמד במפרץ התפרץ אל הכביד, תוך שהוא מתכוון לחצות קו לבן רצוף ...." (סעיף 1 לכתב התביעה).

גרסת הנתבע בכתב ההגנה: ".... ביום 11/5/12 נסע רכב הנתבעת ברחוב בן גוריון שברמת גן, עת הגיע למקום בו פס לבן רצוף "נשבר" ומאפשר פניית פרסה האט עד לעצירה מוחלטת תוך איתות, רכב שהגיע ממול הבחין ברכב הנתבעת עצר על מנת לאפשר לנתבעת לבצע את הפניה, עת החלה בתנועה הגיע קטנוע התובע משמאל במהירות ובפראות, עקף בחוסר זהירות ופגע בדופן השמאלי ברכב הנתבעת" (סעיף 5 לכתב ההגנה).

1. גרסאות הצדדים סותרות. התובע ביקש לבסס את גרסתו באמצעות עד מטעמו, מר יניב פרגן. בסופו של יום, לאחר בחינת כתבי הטענות והעדויות בדיון, לאחר ניתוח ההדגמה שערך התובע באמצעות רכבי הדגמה ולאחר בחינת התמונות שהוצגו וסימון מיקום התאונה על ידי הנהגים המעורבים ועד התביעה, מצאתי מקום לקבוע כי הצדדים – שניהם – אחראים לקרות התאונה, במידה שווה; להלן הנימוקים אשר הביאו אותי לכדי מסקנה כאמור:
2. הגרסה שנטענה על ידי התובע – עמידת רכב הנתבעת 1 במפרץ בסמוך לתחנת אוטובוס והתפרצות פתאומית לנתיב נסיעתו – לא אושרה בעדותו של עד התביעה, מר פרגן.

הנתבעת 1 הסבירה מה הייתה מטרת הנסיעה במקום (נסיעה לבית מס' 20, בצידו השני של הכביש; עמ' 3, ש' 6 – 7), היא לא אמורה הייתה לצאת מחניה בתוך המפרץ ולא הייתה לה סיבה להמתין במפרץ. גרסה זו מהימנה עלי. המסקנה הינה, שלא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת 1 סטתה באופן מפתיע מהמפרץ אל נתיב הנסיעה של כלי הרכב ואין לייחס לה אחריות למהלך דברים כאמור;

1. עם זאת, אין מחלוקת שהנתבעת 1 התכוונה לבצע במקום פניית פרסה, על-מנת להגיע ליעדה, בית מס' 20 ברחוב בן גוריון, הנמצא מעברו השני של הרחוב; קיימת מחלוקת בשאלה מה היה המיקום המדויק בו החלה הנתבעת 1 לבצע את פניית הפרסה – במקום בו חל איסור על ביצוע פנייה כאמור (כך לשיטת התובע) או במקום בו ניתן לבצע פנייה כאמור (כך לשיטת הנתבעת 1); בכל מקרה, נהג המבצע פניית פרסה נדרש לעשות כן בזהירות מרבית, על מנת לא להפריע לתנועה (בשני הכיוונים של הרחוב) ולסכן כלי רכב והולכי רגל.

בעת ביצוע פניית פרסה היה על הנתבעת 1 להקפיד על הפנייה מבט במראת הצד השמאלית ובמראה המרכזית, ולמעשה להבחין בתנועה שמגיעה באותו הכיוון. גם אם אצא מנקודת מוצא לפיה התובע נהג במהירות גבוהה תוך יצירת חשש להתנגשות עם כלי רכב שנוסעים במקום, היה על הנתבעת 1 להבחין בו (במראה המרכזית או במראת צד שמאל).

בהודעה לחברת הביטוח אומנם נטען שהתובע עקף את רכבה של הנתבעת 1 משמאל, ובכתב התביעה נטען שהתובע הגיח "במהירות ובפראות, עקף בחוזר זהירות ..." (סעיף 5 לכתב התביעה), אולם בעדותה בדיון אישרה הנתבעת 1 שלמעשה היא ראתה את התובע בפעם הראשונה "כשהוא פשוט עף ושוכב על הרצפה בצד שמאל" (עמ' 3, ש' 8 – 9). היינו, הנתבעת 1 החלה בביצוע פניית פרסה מבלי להבחין באופנוע של התובע, כאשר לא הונחה תשתית עובדתית לפיה לא היה עליה להבחין בו (מחמת תוואי הדרך, הסתרה על ידי עצמים שונים, היותו באזור ללא שדה ראייה).

עובדה זה, בצירוף עדותו של עת התביעה, מר פרגן, לפיה הפגיעה בין כלי הרכב הייתה מיד עם הסטייה לכיוון שמאל (העד מציין: "היא חתכה את ההגה שמאלה ושמעתי בום" (עמ' 3, ש' 28)), מקימה אחריות של הנתבעת 1 לקרות התאונה, שהרי לו הייתה רואה הנתבעת 1 את רכבו של התובע היא לא הייתה מתחילה בביצוע הפנייה שמאלה. הדברים נכונים במיוחד כאשר רכבה של הנתבעת 1 היה – לפני התחלת ביצוע הפנייה – כשהוא "יותר נוטה למפרץ" (עמ' 3, ש' 31);

1. לצד אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה, יש מקום לייחס אחריות גם לתובע עצמו, שהרי אם נדחתה גרסתו לפיה הנתבעת 1 סטתה בפתאומיות מהמפרץ לנתיב נסיעתו, הרי שהמסקנה המתחייבת הינה שהוא נסע מבלי ליתן דעתו לנוכחות רכבה של הנתבעת 1 בכביש או שהוא העריך שהוא יכול לעבור במקום על אף שרכבה של הנתבעת 1 נמצא בנתיב נסיעתו, כשהוא "יותר נוטה למפרץ" (כאמור בעדותו של מר פרגן, עמ' 3, ש' 31).
2. שיעור הנזק: הנזק הישיר, כאמור בסעיף 18(א) לכתב התביעה, לא נסתר. התובע זכאי לפיצוי בשיעור מחצית מהנזק הישיר; אין עילה לפסיקת שכר טרחת עורך-דין, כאשר עסקינן בתביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, על כן איני מאשר את הנזק הנתבע בסעיף 18(ב) לכתב התביעה. כמו כן איני מאשר את הפיצוי הנתבע בסעיף 18(ג) לכתב התביעה, וזאת בהיעדר הוכחה.
3. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 יום מהיום סכומים כדלקמן: סך של 3,550 ₪, בצירוף אגרת בית משפט ע"ס 50 ₪ (בהתאם לשיעור היחסי של הסכום שנפסק) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט ע"ס 400 ₪ (במסגרת קביעת שיעור ההוצאות הבאתי בחשבון את העובדה ששני הנהגים המעורבים נמצאו אחראים לקרות התאונה במידה שווה).

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ג, 03 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.