1. המחלוקת שבין הצדדים הגיעה שוב להכרעה בפני וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי בחיפה, בפסק דין שנתן ביום 3/1/12, הורה כי בית משפט זה ייקבע מה ערך הנזקים שנגרמו לסונול ואשר אותם היא רשאית לקזז מדמי השכירות אשר נקבעו לפי ההסכם.

2. תחילתה של ההתדיינות בין הצדדים בתביעה שהגישו התובעים כנגד סונול ובה דרשו לחייב את סונול לשלם להם שכירות, על פי הסכם שבו השכירו לסונול את חלקם במקרקעין. סונול הקימה על המקרקעין תחנת דלק.

התובע 1 טען גם כי עקב ההפרה שהפרה סונול את הסכם השכירות, בכך שלא שילמה לו את דמי השכירות על פי ההסכם, הרי הוא זכאי לבטל את ההסכם ולתבוע מסונול דמי שימוש ראויים עבור השימוש שהיא עושה במקרקעין.

סונול התגוננה מפני התביעה וטענה כי אין לחייב אותה לשלם לנתבעים את דמי השכירות נשוא ההסכם.

3. טענותיה של סונול בנוגע לתובע 2 אינן רלבנטיות כעת מאחר שהמחלוקת בעניינו של נתבע זה הוכרעה כבר בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

4. טענותיה של סונול בנוגע לתובע 1 היו כי תובע זה הפר את הסכם השכירות ולפיכך אין היא חייבת לשלם לו את דמי השכירות שנקבעו בהסכם. עוד טענה סונול כי התובע אינו זכאי לבטל את ההסכם מאחר שלא סונול הפרה את ההסכם אלא דווקא התובע.

5. בפסק דין שניתן על ידי ביום 14/4/11 קבעתי כי התובע הפר בצורה בוטה את התחייבויותיו כלפי סונול (סעיף 28, 31, 40, 41, 43 לפסק הדין).

בגין הפרות אלה של ההסכם דחיתי את טענת התובע לביטול ההסכם וכן את תביעתו לחייב את הנתבעת לשלם לו את דמי השכירות בגין התקופה שמנובמבר 2004 ועד מועד הגשת התביעה.

6. התובע ערער על פסק הדין וכאמור, ביום 3/1/12 ניתן פסק הדין בערעור.

בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בפסק הדין ככל שנקבע בו כי לא היה מקום לבטל את ההסכם המקורי.

במילים אחרות, בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעות העובדתיות לפיהן התובע הפר את ההסכם שבינו ובין סונול.

עמדה זו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא ראה מקום להתערב בקביעה זו שבפסק הדין המקורי, עולה גם מדברים שאמר בית המשפט המחוזי במהלך הדיון בערעור (למשל בעמ' 2 שו' 10, 17, עמ' 3 שו' 24 ובשו' 30).

7. חרף זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור במובן זה שהורה לבית משפט זה לקבוע מה ערך הנזקים שאותם רשאית סונול לקזז מדמי השכירות שנקבעו על פי ההסכם, והאם אלה אכן עולים עד כדי מלוא דמי השכירות, באופן שאין חובה על סונול לשלם סכום כלשהו לתובע בגין דמי השכירות שנקבעו בהסכם.

התיק הוחזר אפוא לבית משפט זה. מאחר וניסיונותיי להביא את הצדדים לידי הסכמה לא עלו יפה, הוריתי לצדדים להגיש טיעונים כתובים בנוגע לשאלה שאותה הניח בית המשפט המחוזי בפני.

כעת מונחים בפני טיעוניהם הכתובים של הצדדים.

8. אני דוחה את טענות התובע, לפיהן לא הוכח כי התובע הפר את חוזה השכירות (סעיף 15 לסיכום טענות התובע).

פסק הדין שניתן על ידי, והקביעות העובדתיות שנקבעו בו לעניין ההפרות שהפר התובע את הסכם השכירות, לא בוטלו ולא שונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ההפך הוא הנכון.

בית המשפט המחוזי, על סמך הקביעות העובדתיות שלפיהן הפר התובע את הסכם השכירות, קבע כי סונול זכאית לקזז מדמי השכירות להם התחייבה בהסכם השכירות והורה לבית משפט זה לקבוע מהו הסכום לקיזוז, היינו מה ערך הנזקים שאותם היא רשאית לקזז.

אני דוחה לכן את טענות התובע כפי שפורטו בסיכום הטענות שהגיש ואשר לפיהן אין לסונול זכות קיזוז כלפי התובע.

9. השאלה היחידה שבית המשפט המחוזי הניח לפתחו של בית משפט זה היא "מה ערך הנזקים שנגרמו לסונול ואשר אותם היא ראשית לקזז מדמי השכירות שנקבעו לפי ההסכם, ואם אכן יש באלה כדי לאפס את החיוב בדמי השכירות המוסכמים" (סעיף 3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). מה רשאית סונול לקזז, ולא האם רשאית סונול לקזז.

במילים אחרות בית המשפט המחוזי קובע כי סונול רשאית לקזז ונותר רק להכריע איזה סכום היא רשאית לקזז.

אני דוחה אפוא את טענות התובע כאילו אין לסונול כלל זכות קיזוז (סעיף 37 לטיעונים מטעמו).

10. סונול טענה בטיעונים מטעמה כי יש להתיר לה לקזז 40% מדמי השכירות שנקבעו בהסכם.

לטענתה, השכיר לה התובע שטח של כ- 500 מ"ר (חלקו במקרקעין – 7874/16), אך בפועל השיג את גבולה בשטח של 200 מ"ר.

לטענת סונול יש אפוא להתיר לה לקזז את החלק היחסי של דמי השכירות על פי החלק היחסי של המקרקעין שאליהם פלש התובע שלא כדין.

11. התובע הכחיש את טענת סונול לפיה פלש לשטח של 40% משטח תחנת הדלק. לטענתו, טענה זו של סונול לא הוכחה מעולם (סעיף 48 לטיעוניו).

אני דוחה את טענות התובע בעניין זה.

טענות סונול, בנוגע להפרות שהפר הנתבע את ההסכם בכך שפלש למקרקעין והציב בהם מכולה וסככות בשטח נרחב, התקבלו בפסק הדין שניתן על ידי ביום 14/4/11 ולא שונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ואכן מהעדויות שנשמעו בפני, התברר כי התובע אכן עשה דין לעצמו והחזיק, לפחות במועדים הרלוונטיים לתביעה, בשטח שחורג ממה שהותר לו עפ"י ההסכם.

הוכח כי התובע החזיק בקרוון (מכולה) ובפרגולה (עמ' 10 לפרוטוקול) ואף השכיר אותם, כולם או חלקם, לצד שלישי - בניגוד להסכם עם סונול (עמ' 11 שו' 10, עמ' 14 שו' 17).

נתונים באשר לשטח הסככות הוצגו בפני התובע (עמ' 18 שו' 6-26, עמ' 19 שו' 14) והתובע לא הכחיש אותם, וגם לא הציג ראיה לפיה שטח הקרוון והפרגולות שונה.

בנוסף - על גודלו של השטח שתפס התובע העיד גם מר פוירמן, מטעם סונול, ועדותו לא נסתרה.

הוכח אפוא כי התובע החזיק בשטח של 200 מ"ר, ובניגוד להסכם.

12. לא יעלה על הדעת כי הנתבעת תדרש לשלם לתובע דמי שכירות בגין שטח שהתובע החזיק בו בניגוד להסכם השכירות, ואף השכיר חלק ממנו לצד שלישי, במקביל להשכרתו לסונול!

לפיכך, הדרך הנכונה לחשב את הסכום שאותו רשאית הנתבעת לקזז מדמי השכירות שנקבע בהסכם היא חישוב חלקם היחסי של דמי השכירות.

אני קובעת אפוא כי סונול רשאית לקזז 40% מדמי השכירות שאותם התחייבה לשלם על פי ההסכם, וזאת מאחר שהתובע הפר את הסכם השכירות והמשיך להחזיק ב- 40% מהשטח שאותו השכיר, כביכול, לסונול.

13. דמי השכירות בהסכם נקבעו בהסכם ל- 1,500 דולר לכל חודש. מאחר שקבעתי כי סונול זכאית לקזז 40% מהסכום הזה, הרי שעליה לשלם לתובע, בגין התקופה שמאז נובמבר 2004 ועד מועד הגשת התביעה בתיק זה – 14/9/08, סכום של 900 דולר בגין כל אחד ואחד מהחודשים, כערכו בשקלים למועד כל תשלום ותשלום ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.

14. באשר לתקופה שמאז הגשת התביעה ואילך - שני הצדדים טענו בסיכומיהם הנוכחיים טענות עובדתיות שונות בנוגע לשאלה אם התובע מחזיק כיום במקרקעין כולם או חלקם ואם החזיק בהם בתקופה כלשהי שלאחר הגשת התביעה ומהי אותה תקופה. אין בכוונתי להכריע בטענות עובדתיות אלה, משלא שמעתי לעניין זה ראיות.

הקביעה שבפסק דין זה יפה אפוא רק בנוגע לדמי השכירות שמנוב' 2004 ועד מועד הגשת התביעה, כאמור לעיל.

15. לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות נוספות לטובת מי מהצדדים .

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ג, 18 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.