ניתנה ביום 09 דצמבר 2012

לפני הרשמת השופטת אביטל רימון-קפלן

1. זוהי בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 15/12/11 בתיק ב"ל 14471-06-11 (השופט אסף הראל), אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדה רפואית לערעורים במסגרת ענף נכות כללית על פי סעיף 211(א) לחוק הביטוח הלאומי.

רקע וכללי

2. כאמור, ביום 15/12/11 ניתן פסק הדין נשוא הבקשה במעמד באי כח הצדדים, כאשר את המבקשת ייצגה באת כוחה שבנדון מטעם הלשכה לסיוע משפטי.

וכך, לטענת ב"כ המבקשת בבקשתה שבנדון, המינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון, התקבל בידיה רק ביום 8/1/12 ולדבריה, היא שלחה את הבקשה שבנדון באמצעות דואר רשום ביום 19/1/12.

לטענתה, הואיל ולא קיבלה כל החלטה מבית הדין היא פנתה ביום 12/7/12 למזכירות בית הדין, באמצעות הפקס ואף שלחה במקביל את העתקי הבקשה בשנית.

לדבריה ביום 22/8/12 נתקבל טלפון ממזכירות בית הדין ובו הודע לה כי דבר הדואר הרשום ששלחה התקבל בבית הדין ביום 22/1/12 וכי כבר אז הודע למזכירתה כי יש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, אלא שלטענתה בירור עם מזכירתה העלה כי לא זכורה לה שיחה שכזו.

לטענת ב"כ המבקשת, בכל מקרה המדובר בטעות אנוש, ועל כן מבוקש להאריך את המועד להגשת רשות הערעור עד למועד הגשתה בפועל.

3. הבקשה הועברה לתגובת המשיב, המתנגד לה מכל וכל.

לטענתו, הבקשה אינה מגלה כל טעם מיוחד שיצדיק הענות לה, בפרט לנוכח השתהות המבקשת בצורה כה משמעותית עד לפנייתה שבנדון.

לטענתו, מלכתחילה הבקשה הוגשה באיחור, הגם שהמינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי, התקבל בתוך המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

עוד טוען המשיב כי לגופם של דברים, סיכויי הערעור קלושים. פסק הדין מנומק והוא נשען על ההלכות שיצאו מאת בית דין זה, וכי בנסיבות אלו ממילא בית הדין אינו ממהר ליתן רשות ערעור.

4. בתשובתה לתגובת המשיב חזרה ב"כ המבקשת על נימוקיה בבקשה עצמה, תוך שצירפה את העתקי המסמכים אליהם הפנתה בבקשתה, ותוך שהיא מדגישה כי הבקשה לרשות ערעור נשלחה ימים בודדים לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור וכי מסיבה שאינה תלויה בה או בבאת כוחה לא נפתח תיק במזכירות בית הדין והדבר נודע לה רק בחודש 7/12 שאז מיהרה לפעול.

על כן לשיטתה, התקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון.

דיון והכרעה

5. כפי שצוין בפסק הדין שניתן במעמד באי כח הצדדים, המועד להגשת בקשת רשות ערעור עליו היה בתוך 30 יום ממועד נתינתו במעמד הצדדים.

הואיל ופסק הדין ניתן ביום 15/12/11, הרי שמועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור היה ביום 14/12/12 שבהיותו יום שבת, נדחה המועד האחרון ליום 15/12/12.

כעולה מבקשת ב"כ המבקשת, למרות שכבר ביום 8/1/12 קיבלה את אישור הלשכה לסיוע משפטי לצורך הגשת בקשת רשות הערעור שבנדון, הרי שרק ביום 19/1/12 שלחה, ואף זאת באמצעות הדואר את הבקשה נשוא בקשה זו.

8. אקדים ואבהיר כי אין במשלוח הבקשה באמצעות הדואר כדי לצאת חובת הגשת כתב הטענות. לעניין זה כבר נפסק כי המועד הקובע להגשת כתב בי-דין לבית המשפט, אינו מועד משלוח הכתב לבית המשפט, אלא מועד הגעתו בפועל אל מזכירות בית המשפט [ראה: בש"א 1063/01 יפה פרץ נ' מזכירות בית המשפט העליון, (החלטה מיום 11/3/01)].

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שאף לשיטת ב"כ המבקשת בקשת רשות הערעור שבנדון הוגשה לכל המוקדם ביום 22/1/12, היינו כחלוף שבוע מהמועד האחרון להגשתה, ואף זאת מבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד להגשתה.

ומכאן לשאלה האם בנסיבות שבנדון יש מקום להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון.

9. תקנה 125 לתקנות, קובעת כי לבית הדין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק בהתקיים "טעם מיוחד", כדלקמן:

 "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

10. הנה כי כן, בהתאם לתקנה 125 הנ"ל, על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור להצביע על "טעם מיוחד" אשר יצדיק היענות לבקשתו.

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך" [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב – מדינת ישראל, (מיום 21.12.2006)].

לאור זאת, "כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור" [ראו: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב לעיל; ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 908 (2001)].

ובאשר לשאלה מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות, הרי שלעניין זה, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא"^[1].

כמו כן נקבעו על ידי בית המשפט העליון^[2] עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים", כדלקמן:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

כמו כן נקבע, כי סיכויי הערעור הם שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור כאשר סיכויי הערעור, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, יכולים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד [ראה: עאח 14/07 בריסק לירן - המוסד לביטוח לאומי; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, (מיום 30.10.06)].

11. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט.

בענייננו, לא ניתן להעלם מכך שכבר ביום 8/1/12 (בתוך המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור) התקבל בידי ב"כ המבקשת כתב המינוי לצורך הגשת בקשת רשות הערעור. אם סברה ב"כ המבקשת כי לא יהא סיפק בידיה להגיש את הבקשה במועד, שומה היה עליה להגיש מבעוד מועד ובטרם חלף המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור, בקשה להארכת מועד להגשתה, באופן שלא היתה נפגעת צפייתו של הצד שכנגד לסופיות הדיון.

לא זו אף זו. גם כאשר נשלחה לבסוף הבקשה, ביום 19/1/12 באמצעות הדואר, הרי שהיה זה לאחר שכבר חלף המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור. גם בשלב זה לא הוגשה כל בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, ואף לא נערכה כל בדיקה בסמוך לאחר משלוח דבר הדואר, עם מזכירות בית הדין לוודא כי אכן הגיע ליעדו.

הנה כי כן, ואף אם אתייחס למועד שבו הוגשה לראשונה הבקשה לרשות ערעור, במהלך חודש ינואר 2012, הרי שאין בידי לקבוע כי טעותה של באת כח המבקשת אינה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, ולא כל שכן שאין בידי לקבוע כי הגשת הבקשה, או למצער הגשת בקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת הבקשה, סוכלה עקב נסיבות שהן מחוץ לשליטת ב"כ המערערת.

לא למותר לציין, כי בהמשך לכך השתהותה של ב"כ המבקשת עד לחודש יולי 2012 בבדיקת עניינה של המבקשת, אין בה כדי לסייע.

11. הנה כי כן, עד הלום לא עלה בידי המבקשת להצביע על כל טעם מיוחד כהגדרתו בפסיקה שיהא בו כדי להצדיק היענות לבקשתה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור שבנדון, וכל זאת אף אם אראה את מועד הגשת הבקשה כחודש ינואר 2012.

אלא שבכך לא סגי. כמבואר לעיל, סיכויי הערעור, יכולים הם כשלעצמם להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. דא עקא שבענייננו, לא רק שהמבקשת לא העלתה כל נימוק ללמד על כך שסיכויי הבקשה לרשות ערעור טובים, אלא שאפילו לא טענה כי סיכוייה לזכות בבקשה לרשות ערעור טובים.

בנסיבות אלו, ברי כי אין בידי לקבוע כי למצער מן ההיבט של "סיכויי הערעור", מתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

12. סוף דבר- אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, בהעדר "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור – בקשת המבקשת שבנדון, נדחית.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ג (09 דצמבר 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. עא"ח (ארצי) 56/05, מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ (מיום 23.05.05). ↑

2. ע"א (עליון) 6842/00, ידידיה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2) 904. ↑