1. בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), מיום 9/7/12 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי נכותו היציבה של המערער היא בשיעור 49% מיום 1/8/11 ("ההחלטה").

2. טענת הערעור העיקרית היא שהתפרצות המערער בפני הוועדה לא באה לידי ביטוי בפרוטוקול הוועדה, ולא ברור כיצד הוועדה התמודדה עם התנהגות זו.

המערער הוסיף וטען, כי הוועדה לא התייחסה באופן מספק לחוות דעתו של ד"ר קירש. נטען עוד, כי הוועדה לא דנה בהשפעת נטילת התרופות בכמויות גדולות על מצבו הנפשי והתפקודי של המערער.

3. לטענת המשיב, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. בין היתר נטען, כי הוועדה ציינה את התנהגות המערער בפניה, וניתחה את מעשיו באופן מקצועי ועל פי שיקול דעת הרפואי.

4. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (ראו סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

5. אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

6. ביום 9/7/12 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער ועיינה בחומר הרפואי שהונח בפניה. הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לפסיכיאטריה ומומחה לנוירולוגיה, ערכה למערער בדיקה קלינית, ופירטה את ממצאיה.

הוועדה קבעה למערער נכות בשיעור 20% בגין מצב לאחר שבר עקב ימין, לפי פריט ליקוי 49(ב)(I), ונכות זהה בגין מצב לאחר שבר עקב שמאל, לפי אותו פריט ליקוי. כמו כן, נקבעה למערער נכות בשיעור 20% בגין מצב תגובתי והפרעת אישיות, לפי פריט ליקוי 34(ב)(3).

7. אשר להתפרצות המערער בפני הוועדה: בסעיף ז' לפרוטוקול ציינה הוועדה כי המערער לא שיתף פעולה בבדיקה, גילה נטייה להתנהגות דיסוציאלית, רגזני, מתוח וחסר גבולות, איים על כל חברי הוועדה, זרק כסא ושבר קיר. לאור האמור, נדחית טענת הערעור לפיה התנהגות המערער לא באה לידי ביטוי בפרוטוקול הוועדה.

אלא שהמערער טען גם באשר להחלטת הוועדה והתמודדות חברי הוועדה עם התנהגות המערער בדיון בפניה. לטענת המערער, לא יעלה על הדעת שהוועדה תיתן החלטה בעניינו לאחר שחברי הוועדה הותקפו, נמצאו בסערת רגשות ואיבדו את שיקול דעתם. המערער הוסיף וטען בהקשר זה, כי היה על הוועדה לעצור את הדיון, להמתין ולדון בעניינו של המערער לאחר שיירגעו הרוחות. לחילופין נטען, כי היה מקום לשקול החלפת ההרכב.

8. הוועדה היא גוף סטטוטורי, מעין שיפוטי מובהק, הפועל על פי כללים השוללים משוא פנים ומונחה על ידי עקרונות הצדק המבטיחים את זכויותיהם הן של העורר והן של המשיב. מכוח אלה חזקה על הוועדה, כי פעלה כרשות שלטונית באופן תקין ובהתאם לכללי המשפט המנהלי ועקרונות הצדק הטבעי. בצדק טען המשיב כי מדובר בוועדה מקצועית, שבהרכבה נמנה מומחה בתחום הפסיכיאטריה; לוועדה ההכשרה, הכלים והניסיון לדון במעשים ובהתנהגויות מעין אלה של המערער בדיון בפניה. השאלה אם לבדוק את המערער, אם לעצור את הדיון, או לקבל כל החלטה אחרת – מצויה בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה ונתונה לשיקול דעתה המקצועי. חזקה על הוועדה שמעשים מעין אלה לא מסיחים את דעתה, ודאי לא מביאים אותה לסערת רגשות, כפי שניסה המערער לטעון. כך גם, לא ניתן לטעון שהחלטת הוועדה מהווה למעשה "ענישה" על האופן שבו נהג המערער בפני הוועדה. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, והיא נדחית.

9. אשר לחוות הדעת של ד"ר הירש מיום 5/7/12, המערער טען, כי הוועדה שללה את חוות דעתו של ד"ר קירש מבלי לערוך למערער בדיקה. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי הוועדה התייחסה לחוות הדעת באופן מנומק ומפורט. הוועדה ציינה, כי ד"ר קירש מתאר בחוות דעתו מצב דכאוני, בעוד שעל פי בדיקתה הקלינית, לא נצפו סימנים דיכאוניים, אלא רק התנהגות אנטיסוציאלית ותוקפנות. לדעת הוועדה, מאחר שבבדיקה המערער לא גילה סימנים פסיכוטיים, והוא לא נמצא במעקב פסיכיאטרי, מדובר בהפרעת אישיות דיסוציאלית.

הנה כי כן, הוועדה ערכה למערער בדיקה נפשית, ופירטה את ממצאיה בפרוטוקול. הוועדה גם הסבירה היטב מדוע אינה מקבלת את מסקנותיו של ד"ר קירש. דין הוא שממצאים שונים, מהווים הנמקה ברורה והתייחסות מספקת לחוות דעת. בעניינינו, כאמור, קביעה נחרצת ושוני בממצאים, די בהם כדי לצאת ידי חובת ההנמקה. דין טענה זו להידחות.

10. לא מצאתי ממש גם בטענה שהוועדה לא דנה בהשפעת נטילת התרופות. הוועדה ציינה בין תלונות המערער, כי הוא נוטל כדורים. כמו כן, ציינה הוועדה בפרק הממצאים, כי המערער אינו נוטל תרופות, פרט לוואבן, אותו הוא נוטל לדבריו בכמויות גדולות. הוועדה ציינה כי "ייתכן שמדובר בהתמכרות". לפיכך, אין לקבל את הטענה שהוועדה לא נתנה דעתה לאפשרות של התמכרות לוואבן, אותו נוטל המערער בכמויות גדולות. הטענה נדחית.

11. לאור האמור לעיל לא מצאתי בנימוקי הערעור כל נימוק משפטי אשר יצדיק התערבותו של בית הדין בקביעות הוועדה, קביעות אשר הינן בתחום סמכויותיה הבלעדי של הוועדה.

12. על כן הערעור נדחה בזאת.

13. אין צו להוצאות.

14. לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, י' אדר תשע"ג, (20 פברואר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.