1. ערעור שהגיש המערער בעקבות הרשעתו בבית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט גד ארנברג) במסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית המשפט גזר על המערער חמישה חודשי מאסר בפועל שירוצו מיום מעצרו (3.7.12), ושבעה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש מיום שחרורו למשך 18 חודשים. בהליך אחר נגזר על המערער עונש נוסף של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, החל מיום 2.9.2012. הערעור מופנה כנגד קביעת שירות בתי הסוהר, שלפיה שתי תקופות המאסר ירוצו בצורה מצטברת (ולא חופפת בחלקה). המערער טוען כי נוכח החלטה זו של השב"ס לא ניתן לו יומו בבית המשפט לטעון באשר לחפיפת העונשים ולא להצטברותם.

2. לאחר שבחנו את טענות המערער הגענו למסקנה כי הליך הערעור הפלילי אינו ההליך המתאים במקרה זה, ולאור זאת יש להורות על מחיקתו. המערער אינו טוען דבר כנגד פסק הדין קמא (הכרעת הדין או חומרת העונש) וטענותיו נוגעות כולן להחלטת שירות בתי הסוהר שלא לראות בתקופות המאסר שנגזרו עליו כתקופות חופפות (בחלקן). המערער מציין כי החלטה זו מבוססת על רישום של השב"ס, וכי הוא פנה לשב"ס בעניין זה וכי השב"ס השיב לפנייתו ודחה אותה, מסיבות משפטיות הנוגעות לשאלת תחולתו של סעיף 51י' לחוק העונשין על המקרה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי טענותיו של המערער צריכות למצוא את מקומן הדיוני במסגרת של הליך כנגד החלטת השב"ס (ראו סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971), אך על כל פנים אין מקומן במסגרת של הליך ערעור פלילי, שכן הן אינן נוגעות לנכונות הקביעות בפסק הדין של בית משפט קמא.

לאור האמור הערעור נמחק.

ניתן היום, י"ב בחשון התשע"ג, 28 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק לב"כ הצדדים.