בפניי בקשה להורות על ביטול החלטת קצין משטרה, אשר הורה על איסור שימוש ברכב השייך למבקשת, לאחר שנהג שעובד אצל המבקשת נתפס נוהג בו כשהוא שיכור.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וכן את מנהל המבקשת, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עיינתי בחומר הראיות, ממנו עולה כי נהג הרכב נתפס נוהג ברכב בליל שבת, כשהוא לכאורה שיכור. בתיק ראיות המבססות את האישום המיוחס לנהג הרכב.

מחקירת מנהל המבקשת עולה, כי החברה מוסרת את הרכבים לעובדי לנהיגה גם בסופ"ש, לרבות לבילויים פרטיים, ללא כל הגבלה או סייג.

לא הוכח בפניי כי מנהל המבקשת פעל על מנת לעשות כל אשר ניתן לעשות כדי למנוע ביצוען של עבירות תעבורה חמורות. לא הוכח בפניי כי נעשתה פעולת הדרכה או שוגרה אזהרה כלשהי לנהג הרכב לבל יעבור עבירות. נטענה טענה כללית, בדבר הדרכת הנהגים, אלא שכאשר בית המשפט ביקש פירוט של הדברים, התשובה הייתה מגומגמת ולמעשה מסתבר כי לא נעשתה שום הדרכה של ממש.

ב"כ המבקשת התמקד בטיעוניו בעניין הסנקציה הקשה שמוטלת הלכה למעשה על המבקשת, שכלל לא הייתה צד לעבירה.

באשר לפגיעה במבקשת, יאמר, כי אין ספק שהחלטתו של הקצין בדבר איסור שימוש, גורמת למבקשת לאי נוחות, ויתכן כי אף לפגיעה כלכלית, אלא שמדובר בפגיעה מידתית ומאוזנת בשים לב לחומרת העבירה. פגיעה זו בבעלים של רכב, נלקחה בחשבון על ידי המחוקק והכל בתקווה שהדבר יביא להרתעה ולמניעה בכל הנוגע לעבירות תעבורה חמורות ולשיפור רמת הנהיגה בכלל.

המחוקק חיפש "הרתעה משמעותית יותר בשל חומרתו" של ההסדר בדבר איסור השימוש ברכב, הסדר שנועד כדי למנוע "באופן פיזי מנהג כזה להשתמש ברכבו". הציטוטים הם מהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מספר 56) (איסור שימוש ברכב של עבריין תנועה), התשס"ב - 2002. המחוקק היה ער אפוא לפגיעה בבעלים אך בחר להרחיב את ההסדר, על כך המשתמע מכך. 14. ראוי בהקשר זה להפנות לדבריו של כב' השופט מ' פינקלשטיין בע"פ (מחוזי - חיפה) 1191/06 מ"י נ' עמריה בלאל (טרם פורסם), לפיהם:

"ההצדקה להשבתת רכב גם במקרה שבעל הרכב אינו הנהג, נעוצה במסוכנותו מעצם השליטה ברכב, ומתן היתר לנהג אחר להשתמש ברכב. על כן אף אם הרכב אינו בבעלותו או בחזקתו של המשיב, כנטען על ידו, אין זו סיבה מספקת לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש. המשיב לא סיפק כל טעם אחר המצדיק סטייה מן הכלל".

דברים אלה יפים גם בענייננו.

המבקשת באמצעות מנהלה, הינה בעלת השליטה על הרכב ויכולה להחליט למי למסור את רכבה ובאיזה תנאים והגבלות. אם היא בחרה לתת לעובד שלה (נהג הרכב שנתפס נוהג בו שיכור) אתץ הרכב על מנת שזה יוכל, בין היתר, לבלות עם הרכב בשבת, אין עליה להלין אלא על עצמה, ועליה לשאת בתוצאות מעשיו.

לא ניתן לפטור את המבקשת כבעלת הרכב, מאחריות לשימוש הפסול שנעשה ברכב שבבעלותה ובשליטתה, אך בהבל פיו של מנהלה. היה על המבקשת להראות, כי עשתה כל אשר לאל ידה על מנת להדריך את נהגיה לרבות נהג הרכב המדובר, לבל יעבור עבירות תנועה, להחתימו על מסמך המעיד על כך, על מנת לשגר מסר ברור וחד משמעי שהחברה לא תקבל מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם החוק, ותסייע אגב כך, בהטמעת תרבות נהיגה ראויה עפ"י חוק.

בנסיבותיו של תיק זה לא מצאתי כי מתקיימים טעמים או נסיבות אחרות שיש בהם כדי להצדיק את ביטול הודעת איסור השימוש.

לאור הטעמים דלעיל והזיקה שבין המבקשת (בעלת הרכב) לבין הנהג (עובד החברה), ובשים לרציונל שביסוד הוראות החוק דלעיל, והצורך להלחם מלחמת חורמה בנגע שפשה בכבישים בדבר נהיגה תחת גילופין, קיימת הצדקה להותיר את החלטת קצין המשטרה על כנה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח אלול תשע"ב, 05 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.