המערער בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד הגב' רעות בן נועם

ההליך:

1. הערעור שהוגש - על-פי ניסוחו - הוא על החלטת בית משפט מחוזי בחיפה (כב' השופטת תמר נתנאל-שרון, כרשמת, להלן: כב' הרשמת), מיום 17/12/12 בתיק ע"א 7660-09-12. באותה החלטה חייבה כב' הרשמת את המערער בהוצאות לטובת מי כרמל בע"מ (להלן: המשיבה), לאחר שנדחתה בקשת המערער לפטור אותו מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

בעלי הדין בערעור:

2. המשיבים 3 ו-4 היו בעלי דין בערכאה הדיונית. משיבים אלה לא הוזכרו עוד בערעור שהוגש. לגבי המשיבה מס' 3 - עיריית חיפה - לא הייתה עוד בעל דין רלוונטי לעניין מאחר שהחל מ-1/1/10 חדלה מלספק שירותי מים וביוב לתושבי העיר, עקב הקמתו של תאגיד המים "מי כרמל", מכוח חוק תאגידי מים וביוב.

משיבה זו בדין לא הוזכרה עוד בערעור הרשם. לגבי המשיב 4, מאחר שהמחלוקת בערעור הרשם הייתה כנגד מי כרמל בלבד, ככול שהדבר נוגע להפקדת עירבון, ניתן לראות את משיב 4, כמשיב פורמאלי.

הגדרת המחלוקת:

3. לא היה ברור על איזו החלטה מבחינה מהותית הוגש ערעור הרשם.

למרות שבהודעת הערעור התייחס המערער להחלטה האמורה בלבד (החלטה מיום 17/12/12 שעניינה, כאמור, הוצאות בגין דחיית הבקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון), עלתה לכאורה האפשרות מנימוקי הודעת הערעור, כי בכוונת המערער היה גם לערער על החלטה מיום 31/10/12.

באותה החלטה דחתה כב' הרשמת את בקשת המערער לפטור מאגרה ומהפקדת עירבון, וזאת מאחר שהמערער לא הוכיח - על-פי קביעת כב' הרשמת - חוסר יכולת כלכלית לשלם האגרה, וכמו כן לא הוגשה הבקשה לפטור מהפקדת עירבון בצורה מפורטת כנדרש, ואף לא צורפו מסמכים מהותיים אשר יכלו ללמד על מצבו הכלכלי של המערער, באופן המצדיק מתן פטור מהפקדת עירבון.

כב' הרשמת הוסיפה וציינה, כי המערער נמנע מלהציג מסמכים נדרשים לבקשת המשיבה, וכמו כן סיכויי הערעור אינם מצדיקים מתן פטור, כאמור.

4. לאחר שניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לפטור מאגרה ודחייה בנוגע לבקשה לפטור מהפקדת עירבון, הגישה המשיבה בקשה להטיל על המערער הוצאות בגין אותו הליך. כב' הרשמת נענתה לבקשת המשיבה ובהחלטה שניתנה ביום 17/12/12 חייבה את המערער לשלם למשיבה הוצאות הליך בקשת הפטור הנ"ל, ב-1,500 ₪.

5. במהלך הדיון בפניי במסגרת ערעור הרשם, אישר בסופו של דבר המערער, כי ערעור הרשם שהוגש על ידו מתייחס גם להחלטה שדחתה בקשתו לפטור מאגרה ומהפקדת העירבון (החלטה מיום 31/10/12).

מן הטעם האמור, כפי הנראה אף מצא לנכון המערער לצרף כבעל דין נוסף את היועץ המשפטי לממשלה, הגם שבעל הדין הנכון הוא המרכז לגביית קנסות, כפי שתוקן על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין.

כמו כן ערער המערער במסגרת ערעור הרשם גם על החלטת כב' הרשמת מיום 17/12/12 במסגרתה חייב בית המשפט את המערער בתשלום הוצאות לטובת המשיבה.

הערעור הוא אפוא על שתי ההחלטות הנ"ל שניתנו על ידי כב' הרשמת.

6. המשיבה טענה כי יש לדחות את ערעור הרשם, על כול חלקיו. כטענת סף טענה המשיבה, שהערעור על ההחלטה מיום 31/10/12 הוגש באיחור, וכמו כן יש לדחות את הערעור לגופו כמו גם את הערעור על ההחלטה בדבר חיובו בהוצאות לטובת המשיבה, בין היתר, בהעדר נימוקים היכולים לבסס את עילת הערעור.

דיון ומסקנות:

7. ככל שיש לראות את הערעור כמתייחס גם לדחיית הבקשה לפטור מאגרה ומעירבון (החלטה מיום 31/10/12), הרי שערעור הרשם הוגש באיחור, ולאחר שכב' הרשמת דחתה את הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום.

על פי החלטה מיום 31/10/12 היה על המערער לשלם את האגרה ולהפקיד את העירבון עד ליום 18/11/12. משלא הופקד העירבון כפי שהורתה כב' הרשמת, ניתנה החלטה ביום 19/11/12 לפיה נרשם הערעור העיקרי לדחייה, וביום 25/11/12 הורתה כב' הרשמת על דחיית הערעור.

ערעור הרשם הוגש, כאמור, רק ב- 17/1/2013.

לא הוגשה בקשה לבטל את החלטת כב' הרשמת מיום 25/11/12, לא הוגשה בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור, ומאחר שעובר לאותו מועד כבר ניתן פסק דין הדוחה את הערעור העיקרי, הרי שלא ניתן היה להגיש עובר לאותו ערעור רשם.

די בטעם זה כדי לדחות את ערעור הרשם לעניין דחיית הבקשה לפטור מאגרה ומהפקדת עירבון.

8. לגוף הערעור, טענת המערער הייתה כי הוא דייר מוגן בדירה שבבניין שבבעלות יורשי עיזבונו של המנוח משה בורובסקי ז"ל, ולא היה מקום לחייב אותו בצריכת מים שהיא "צריכת מים משותפת" למרות שלטענתו לא צרך אותם, מבלי שהוכח כי צרך כמות מים כזו. מה עוד, שככול שקיימת חובה לשאת בסכומים אלה, מוטלים היא על הבעלים ולא עליו כדייר, ולכן מוטלת החובה לשלם עבור צריכת המים המשותפת שבבניין על עיזבון המנוח בורובסקי, ויש לפטור אותו מתשלום זה. כמו כן תבע המערער להשיב לו את כל התשלומים ששילם בגין הצריכה המשותפת בה חויב בעבר.

9. כפי שהבהיר בית משפט קמא, עומדת הזכות למשיבה מכוח החוק והדינים על פיו לחייב כל אחד מן הדיירים בבניין ביתרת צריכת המים המשותפת שבבניין.

כפי שהובהר בפסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי) ביום 11/6/12, יש סמכות למשיבה לחייב את המערער בצריכה המשותפת בהתאם לסע' 6(ח) לחוק העזר חיפה (אספקת מים), תשכ"ט-1969 (להלן: חוק העזר לחיפה), וכן בהתאם לכלל 25 לכללי תאגידי המים והביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009 (להלן: כללי תאגידי מים וביוב).

חוק העזר קובע הוראות בעניין תשלומים בנוגע לאספקת מים. בנוסף לצריכת המים הנמדדת באופן פרטי לגבי כל משפחה ומשפחה, קיים במבנה - מד המים המשותף בבניין הצריכות שמפורטות שם מחייבות את העירייה עבור צריכה עודפת זו (להלן: הצריכה המשותפת). הצריכה המשותפת נמדדת במד מים כללי, וככל שנוצר פער בין צריכת המים הפרטית לבין סה"כ הצריכות שנמדדו במדי המים של הדיירים, מחולקת הצריכה המועדפת שווה בשווה בין הצרכנים, בהתאם לסע' 6(ח) לחוק עזר לחיפה, ובהתאם לכללי תאגידי מים וביוב וחישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים וביוב, תש"ע-2009.

לכן, משנוצר במקרה דנן פער בין הצריכה המשותפת לבין הצריכה הפרטית, רשאית המשיבה לחייב את הדיירים בתשלום עבור צריכה עודפת המחולקת באופן שווה בין הצרכנים בבניין.

מן הטעם האמור, נדחתה תביעת המערער לגוף המחלוקת.

10. למעשה הודה גם המערער עצמו כי נהג לשלם עבור צריכת מים פרטית בדירתו וכן עבור חלקו בצריכת המים המשותפת של כל הדיירים, במהלך התקופות. חיוב זה היה על-פי דין.

בנסיבות העניין, אין גם מקום להורות על השבה, הכל כפי שהובהר בפסק הדין של בית משפט השלום.

11. יש עוד להפנות להחלטת כב' הרשמת כי לא הוצגו בפניה מסמכים אשר יכולים לבסס פטור מאגרה, ולצורך הפטור מעירבון, יש גם להצביע על סיכויי ערעור ואלה כאמור, נמוכים עד נמוכים מאוד, וזאת בנוסף לאיחור המשמעותי במועד הגשת הערעור.

התוצאה היא, שיש לחזור ולאשר את החלטת כב' הרשמת כי סיכויי הערעור לגופם, נמוכים.

12. ככל שהדבר נוגע להחלטה מיום 17/12/12 בדבר חיוב המערער לשאת בהוצאות בגין הליך בקשת הפטור מתשלום אגרה והפקדת ערובה, כפי שהבהירה כב' הרשמת בהחלטתה מיום 17/12/12, משנדרשה המשיבה להליך וזכתה בו, רשאית היא בדומה לכל בעל דין אחר לפסיקת הוצאות לטובתה. יש גם להדגיש כי בשיעור ההוצאות שנפסקו (1,500 ₪) התחשבה כב' הרשמת במצבו הכלכלי של המערער.

מכאן שסיכויי הערעור גם בנושא זה, נמוכים.

13. אתייחס עוד לטענת המערער אשר חזר וטען, בין בעצמו ובין באמצעות בתו, כי חיוב אדם לשאת בחלק מהצריכה המשותפת שהוא עצמו לא צרך, היא דרישה לא הגיונית ולא צודקת. המשיבה באמצעות באת כוחה התייחסה בין היתר לנושא זה והבהירה כי הנתונים ככלל - על פי הידוע למשיבה - מורים כי אין בהכרח התאמה חד ערכית בין גודל הדירה לבין היקף צריכת המים, ולכן היה היגיון בהוראת החוק לקבוע חלוקה שווה בין צרכני המים בבניין, לגבי הפער בין הצריכה המשותפת לצריכה הפרטית.

לענייננו, יש לומר כי ישנה הוראת חוק מפורשת בנושא הזה, וההסדר, כפי שנקבע, לא הוכח כבלתי סביר במידה הדורשת התערבותו של בית המשפט.

התוצאה:

14. אשר על כן, ובהתבסס על כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית הערעור. בנסיבות העניין, ועל אף שהמשיבה חזרה וביקשה לפסוק הוצאותיה, לא יינתן צו להוצאות נוספות.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.