רקע עובדתי

בפניי תביעתה של הגב' אלה מורד, ילידת שנת 1955 (להלן: "התובעת") לקבלת סעד כספי וכן סעד הצהרתי על כי היא זכאית להמשיך ולקבל תגמול חודשי מאת הנתבעת כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") בגין פוליסת ביטוח חיים- אובדן כושר עבודה, שהונפקה על ידה עבור התובעת.

התובעת הועסקה תקופה הרלוונטית לתובענה דנא כתועמלנית רפואית. ביום 25.03.08 הנפיקה הנתבעת 1 לתובעת פוליסה ביטוח באמצעות חברת פ.ד. פסגות סוכנות לביטוח חיים בע"מ אשר שימשה כסוכנת הביטוח מטעמה (להלן: "הנתבעת 2"). הפוליסה שנרכשה נושאת מספר 8334218 כוללת כיסוי למקרה של אובדן כושר עבודה בהתאם לשכר חודשי של 2,500 ₪ (להלן: "הפוליסה הראשונה").

במעמד זה חתמה התובעת על הצהרת בריאות במסגרתה השיבה בשלילה על כל שאלון תצהיר הבריאות עליו חתמה, לבד מהעובדה כי בן משפחתה חלה במחלה ממארת.

ביום 13.08.09 התקבלה אצל הנתבעת בקשת התובעת להחליף את הפוליסה הקיימת לפוליסה אחרת שמספרה 8742700 בהתאם לשכר חודשי בסך 8,800 ₪ גם אז חתמה התובעת על תצהיר שאלון בריאות, במסגרתו ציינה כי היא סובלת מהפרעה בבלוטת התריס.

ביום 04.07.10 חתמה התובעת על בקשה להגדלת בסיס השכר בהקשר לפוליסה לסך של 11,733 ₪ (להלן: "הפוליסה השנייה"). גם לפוליסה זו צורף תצהיר שאלון בריאות במסגרתו ציינה התובעת כי היא סובלת מתת פעילות בבלוטת התריס, וכן כי היא מאזנת את רמת הכולסטרול והשומנים בדם בעזרת תרופות. ביום 01.10.10 הועבר הכיסוי לפוליסה שמספרה 8980520.

ביום 04.10.10 נפגעה התובעת בתאונת דרכים אשר הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה (להלן: "התאונה"). התובעת נעדרה ממקום עבודתה בין התאריכים 05.10.10 ועד 19.10.10 והמשיכה לעבוד עד ליום 19.02.11. התובעת הגישה ביום 23.02.11 דרישה למימוש הפוליסה בגין אובדן כושר עבודה כתוצאה מהתאונה הנ"ל, ביום 10.07.11 נמסרה לתובעת הודעת דחייה (להלן: "מכתב הדחייה") בו פרטה הנתבעת כי לו הייתה חושפת התובעת את מצבה הבריאותי כפי שהוא הרי שלא הייתה זכאית לרכוש את הפוליסות הנ"ל למעט הקטנת כיסוי הפוליסה הראשונה ב50% ובכפוף להחרגת ע"ש צווארי, משכך צוין במכתב הדחייה כי במידה ותסכים התובעת לשינוי בתנאי החיתום הנזכרים ובכך יעמוד הכיסוי הביטוחי על סך 1,360 ₪ הרי שהנתבעת תכיר בתביעתה לתקופה שבין 19.03.11 ועד 01.08.11 (צורף כנספח ז' לתצהיר הגב' חגית קשרי מטעם הנתבעת).

ביום 26.07.11 השיגה התובעת על עמדת הנתבעת באשר לדחיית הכיסוי, וביום 11.08.11 השיבה הנתבעת כי אין היא חוזרת בה מעמדתה הנ"ל.

ביום 30.11.11 חתמה התובעת על תנאי החיתום החדשים. או אז הנתבעת שלמה לתובעת את תגמולי הביטוח המופחתים עד ליום 01.08.11. ביום 26.02.12 נבדקה התובעת ע"י ד"ר מרדכי קליגמן מומחה אורתופדי מטעם הנתבעת אשר קבע כי התובעת מוגבלת בעבודה הכרוכה בישיבה ממושכת או בהרמת משאות כבדים. ביום 29.02.12 נבדקה התובעת ע"י ד"ר יבגני לייקין מומחה ברפואה תעסוקתית מטעם הנתבעת אשר קבע כי הנתבעת "כשירה לעבודה הן בעיסוקה כתועמלנית רפואית (או בעיסוק סביר אחר כפקידה, מזכירה, משווקת בטלמרקטינג וכדומה). בהיקף משרה מלאה." (חוו"ד צורפו כנספח י' בתצהיר מטעם הנתבעת).

בהסתמך על האמור הודיעה הנתבעת ביום 13.05.12 כי היא כשירה לשוב לעיסוקה. משכך החליטה התובעת להגיש תביעתה זו.

דיון והכרעה בטענות הצדדים

מטיעוניי הצדדים עולה אפוא כי ניתן להעמיד את פלוגתאותיהם על שלוש נקודות מרכזיות וכדלהלן:

• האם פעלה הנתבעת כדין, שעה שדחתה את תביעת התובעת בגין אי הגילוי הנטען? לשון אחר, האם אי הגילוי מצדיק את דחיית דרישת תגמולי הביטוח לפי הפוליסות כפי שעשתה הנתבעת?
• ככול שהתשובה לפלוגתא הנ"ל שלילית, האם הוכשרה פעולת הנתבעת בכך שהתובעת חתמה על כתב הוויתור ביום 30.11.11?
• האם הוכיחה התובעת אובדן כושר תעסוקתי באופן המקים חיוב לתשלום גמלאות בהתאם לתנאי הפוליסה?

כמו כן, אדון גם בטענות התובעת כלפי הנתבעת 2 בקשר להתנהגות רשלנית כגורם המתווך בין התובעת לנתבעת וכסוכן ביטוח סביר.

דחיית התביעה בגין אי גילוי

לפי ס' 7 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") נקבע כי מבטח יהיה פטור מתשלום גמלאות במקרי אי גילוי הבאים:

"(1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה;

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח."

סעיף 8 לחוק קובע כי התרופות הנ"ל לא יעמדו למבטח באם התשובה שלא הייתה מלאה וכנה נתנה באחד משני האופנים הבאים:

(1) הוא ידע או היה עליו לדעת את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה או שהוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה;

(2) העובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה.

ב"כ התובעת המלומד טען כי ס' 8 לחוק מסייג את תחולת הסנקציות הקבועות בסעיף 7 דלעיל בכך שכוונת המרמה תקום רק בהתקיים אחד משני החריגים הנ"ל. נטען כי לתובעת לא הייתה כל כוונת מרמה, ולראיה נטען כי הנתבעות בחרו שלא להעיד את החוקר מטעמן, וכן לא העלו כל ספק בדבר אמינות התובעת. משכך נטען כי במידה ותיכלל התובעת תחת אחד החריגים הרי שהנתבעת לא תוכל לעשות שימוש בסנקציות המנויות בס' 7 הנ"ל.

התביעה טענה כי בהתאם למכתב הדחייה אי הגילוי הנטען התבסס על בדיקת CT מוח שערכה התובעת ב 03.09 במסגרתה נתגלתה למנינגיומה מוחית, והתובעת הופנתה לבדיקת MRI , נטען כי מאחר ואי הכושר לו טענה התובעת הינו מחמת הפגיעה בע"ש המותני הרי שאין קשר סיבתי בין אי הגילוי הנטען למקרה הביטוחי.

עוד נטען כי להימצאותה של המנינגיומה אין כל משמעות רפואית או חיתומית, כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר אודי פרישמן מומחה מטעם התביעה, שציין:

"לממצא המניגגיומה, לא הייתה במועד ההצטרפות לביטוחים ו/או כיום כל משמעות רפואית ו/או חיתומית, שכן מדובר בממצא שפיר שלא נדרש בגינו כל טיפול רפואי, ולראיה התובעת לא נדרשה לבסוף לביצוע בדיקת MRI - ככתוב במסמך רפואי מאת ד"ר משה רנרט מיום 13.7.2011:

"לאחר ייעוץ מרכז דימות - אין מקום לביצוע MRI מדובר במנינגיומה שפירה שאינה דורשת שום טיפול."

כחתם, גם אם הייתי שמרני במיוחד, הייתי מקבל את המבוטחת לביטוח תוך החרגה למצב של א.כ.ע הנובע מהמנינגיומה" (צורף כנ' י"ג לתצהיר התובעת)

נטען כי גם פרופ' קרסיק חתם רפואי מטעם הנתבעת קבע בהגינותו כי:

"לא הייתה מתקבלת אלא לאחר בירור רפואי"

משכך נטען כי לכול היותר היה על הנתבעת להחריג תוצאות ההמנינגיומה ולא לדחות את החבות הביטוחית על הסף.

עוד נטען כי הנתבעת לא הציגה את ספרי החיתום המאששים טענתה כי ההמנינגיומה שוללת כל אפשרות לכיסוי ביטוחי. כל שהנתבעת צרפה הינו מסמך חלקי מטעם מבטחת המשנה "סוויס רי", כאשר מעיון במלוא המסמך עולה כי בשום מצב אין דחיה מביטוח, ולכול היותר קיימת תוספת ביטוחית בשיעור 75% לתקופה של 4 שנים.

באשר לטענת השומנים בדם, עובדה כי נטען לגביה שלא נתגלתה במסגרת הצהרת הבריאות, הרי שמתקיים החריג המצוי בס' 8(1) שכן הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה, לנוכח נתוני ה BMI עליהם הצהירה התובעת המביאים לחישוב של 26.45 המורים על השמנת יתר. כמוכן נטען כי גם לעובדה זו לא הייתה השפעה על המקרה הביטוחי ומשכך לנתבעת לא שמורה הסנקצייה לדחיית הביטוח.

מאידך טענה הנתבעת כי דרישת ס' 6 לחוק הינה רחבה ועל תשובות התובע לעמוד בשני מבחנים מצטברים הן להיותן כנות והן מלאות, וזאת מבלי להידרש לשאלה אם הייתה כוונת מרמה אם לאו.

באשר לס' 8 הנזכר, נטען כי מאחר והוכח שהנתבעת לא הייתה מתקבלת לתנאי הביטוח כל עוד ולא הוסרה ההמנינגיומה הרי שאין משמעות לעובדה אם קיים קש"ס בין המקרה הביטוחי לליקוי הרפואי. לטענתה דרישות ס' 8(2) הינן מצטברות כך שלא די שהליקוי לא השפיע על המקרה הביטוחי אלא הוא גם נדרש שלא להשפיע על חבות המבטח או היקפה.

עוד נטען כי הנטל להוכחת היעדר כוונת מרמה בעת הסתרת המידע מוטל על המבוטח, וחזקה זו לא נסתרה על ידי התובעת.

באשר לדרישת סבירות החיתום המחריג את הליקויים מהם סובלת התובעת, נטען כי גם ד"ר פרישמן הודה בחקירתו כי החרגת ע"ש צווארי בנסיבות הענין הינה סבירה (עמ' 21 ש' 21), באשר לעניין השומנים והכולסטרול בדם נטען כי ד"ר פרישמן חזר בו מקביעתו כי די בנתוני הגובה והמשקל על מנת לזהות בעיות אלו (עמ' 22 ש' 14-23), כן נטען כי ד"ר פרישמן הסכים עם העובדה כי ערכי הכולסטרול והשומנים אצל הנתבעת חייבו תוספת חיתומית (עמ' 24 ש' 16-18).

סבורני כי שאלת המרמה הינה שאלת המפתח בדיון דנא מאחר ושאלות הקשר הסיבתי ויכולת הנתבעת לדעת על הליקויים הבריאותיים של התובעת וכן השאלה אם מבטח סביר היה מתקשר בכהאי גוונא אם לאו, מתעוררות רק במקום בו הוכרע כי התובעת לא נהגה בכוונת מרמה.

מקורם הנורמטיבי של תוצאות אי הגילוי מצויים בס' 7 לחוק שהובא לעיל.

מלשון הסעיף עולה כי הדרישות הינן חלופיות, היינו במקום בו הוכח כי התשובה ניתנה מתוך כוונת מרמה שוב אין לנו להידרש לשאלה אם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה מעין זה אם לאו ודי לנו בעובדה כי התשובה נתנה מתוך כוונת מרמה.

באשר לדרישת "כוונת המרמה" עולה מלשון הסעיף כי לא כל אי גילוי – ובכלל זה אף אי גילוי מהותי - עולה הוא כדי "כוונת מרמה". בע"א 282/89‏ שמואל רוטנברג‎ ‎נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מו(2) 339, נפסק כי יסוד "כוונת המרמה" הינו יסוד סובייקטיבי התלוי בכוונתו הפנימית של המבוטח. על הטוען את קיומה של כוונת המרמה להוכיח כי באופן סובייקטיבי המבוטח ידע על מהותיות המידע שברשותו וכיוון לרמות את המבטחת במסגרת הצהרת הבריאות. למותר לציין כי דרישה זו הינה מחמירה עם הטוען לקיומה של כוונת מרמה, וטענה זו שמורה למקרים מיוחדים מהם עולה כוונה ברורה לרמאות, עד שהיו שראו בה מעין "אות מתה" (ראו ראו: ד. שוורץ "דיני ביטוח – תהליכים ומגמות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו – 1997, 31; ד' שוורץ ר' שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" קרית המשפט ג' (תשס"ג) 345.) , בענייננו אני סבור כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הוכחה כוונת מרמה מטעם התובעת. המנינגיומה נמצאה שפירה עד שהתובעת לא ביצעה את בדיקת הMRI מה שמוכיח כי התובעת לא הייתה מודעת כי יש בממצא זה כדי להשפיע על מצבה הרפואי, לא כל שכן כדי להחשיב את היעדר הגילוי לכדי "כוונת מרמה", כך עולה גם מדברי ד"ר משה רנרט, רופאה המטפל של התובעת:

"לאחר ייעוץ מרכז דימות - אין מקום לביצוע MRI מדובר במנינגיומה שפירה שאינה דורשת שום טיפול."

משכך אני סבור כי הנתבעת לא הרימה את הנטל באשר לקיומו של יסוד כוונת המרמה אצל התובעת.

באשר לטענת הנתבעת כי אף מבטחת סבירה לא הייתה מקבלת את הנתבעת בהתאם למצבה הרפואי, סבורני כי דין טענה זו להידחות.

אף המומחה מטעם הנתבעת פרופ' קרסיק לא קבע באופן ברור כי ממצא ההמנינגיומה היה שולל בוודאות את קבלתה של התובעת לכיסוי הביטוחי. לאור מצבה של התובעת ניכר כי קביעת הנתבעת שלא ניתן לבטח את התובעת בשום פנים בגין ממצא זה הינה מרחיקת לכת. בכהאי גוונא היה מצופה כי הנתבעת תציג את ספרי החתמות עליהם הסתמכה בקביעתה כי לא ניתן בשום פנים לבטח מי שנתגלתה אצלו המנינגיומה, אולם הנתבעת לא הציגה ספרי חיתום כאמור. הנתבעת הסתפקה בהצגת טבלה אשר נטען כי נלקחה מתוך ספרי חיתום של מבטחת המשנה. סבורני כי אין בכך די, במקום בו מתעוררת שאלת החיתום באופן ברור היה על הנתבעת להציג כל מסמך רלוונטי אשר יכול להצביע על חומרת מימצא ההמנינגיומה מבחינה חיתומית, ומשלא המציאה הנתבעת ספרי חיתום המוכיחים את טענתה לסירוב מוחלט יש בכך לגרוע מחוזק נכונות טענותיה, כמי שלא הביא ראייה לבית המשפט שיכולה היתה לתמוך בגירסתו.

חוו"ד של ד"ר פרישמן מקובלת עליי והתוצאה הראויה היא כי מימצא ההמנינגיומה היה דורש לכול היותר החרגה ביטוחית או לחילופין תוספת בשיעור הפרמיה.

באשר ליתר הליקויים הנטענים, שוב לא מצאתי לדון האם ניתן היה לדעת אותם מתוך נתוני הBMI אם לאו, מאחר ואני סבור כי בעניין זה מתקיים החריג המצוי בס' 8 הנ"ל אשר מחריג ליקויים בריאותיים שחל עליהם סעיף אי הגילוי במידה ולא השפיעו על המקרה הביטוחי או על היקפו. אף אם אניח כטענת ההגנה כי דרישות אלו מצטברות הן היינו כי הליקויים גם לא השפיעו על המקרה וגם לא על היקף הביטוח, מאחר ואין חולק כי אם הייתה הנתבעת מציגה רק את הליקויים בדבר ע"ש הצווארי, השומנים בדם והכולסטרול הבלתי מאוזן, הרי שהנתבעת לא הייתה מסרבת כליל מלבטח את התובעת בגינם כפי שעולה מתוך מכתב הדחייה, ומשכך ניתן לקבוע כי הם לא השפיעו אף על "חבות המבטח או היקפה", באשר לת"א 53414/99 דורית רינג ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', אליו הפנתה הנתבעת בעמוד 17 בסעיף 17 לסיכומיה, סבורני ששם נסיבות העניין המיוחד הובילו לתוצאה כי הנתבעת יכלה לסרב מלקבל את המנוח לביטוח הקבוצתי בגין מחלת הסכרת, מה שאין כן בענייננו.

המורם מן האמור עד כה כי חרף העובדה שהתובעת נמנעה מלגלות את הליקויים שאוזכרו, הרי שלא היה בכך כדי להחיל את הסנקציה המצויה בס' 7 המאפשרת למבטח להיות "פטור כליל" מכל חבות ביטוחית כלפי התובעת.

תוקף חתימתה של התובעת על שינוי החיתום

התביעה טענה כי אין תוקף לחתימת התובעת על מכתב הדחייה אשר הציב בפניה את הברירה לשינוי החיתום או לשלילת קבלת כל גמלה.

נטען כי התובעת הייתה שרויה במצוקה נפשית במועד החתימה העולה כדי "עושק" ומשכך דין ההסכם להיבטל.

עוד נטען לפגם נוסף לפיו התובעת הוטעתה בכך שסברה כי חתימתה איננה סותמת את הגולל להמשכות הליכים נוספים נגד המבטחת, וזאת הן לאור המצג שהוצג לה ע"י הנתבעת 2 והן לנוכח האמור במכתה הדחייה כי לאחר החתימה "נוכל להמשיך טיפולנו בתביעתך הנוכחית" (ס' 114, 115 לסיכומי התביעה).

מאידך טענה ההגנה כי הנתבעת הייתה מודעת למשמעות חתימתה כפי שעלה מעדותה (עמ' 11 ש' 24-25). התובעת החלה לקבל את תגמולי הביטוח בהתאם לתנאים שהוסכמו ולא העלתה כל טענה על כך, טענותיה נשמעו לראשונה רק בחלוף שנה ממועד החתימה.

כמוכן נטען כי מדברי התובעת עולה כי היא התייעצה עם עו"ד טרם חתמה על ההסכם (עמ' 9 ש' 14-15), כן הודתה התובעת כי לפני שחתמה שוחחה מספר פעמים עם סוכני הביטוח ומשמעות מכתב הדחייה הובהר לה היטב. לדידה ניתן לראות את טעות התובעת לכול היותר "כטעות בכדאיות העסקה" ולא טעות שנבעה בהיעדר גילוי פרטים בעסקה.

באשר לטענת העושק, נטען כי התובעת נדרשת להוכיח 3 תנאים מצטברים, הן את מצוקתה, חולשתה השכלית או חוסר נסיונה, הן את ניצול מצוקתה ע"י הנתבעת, והן את העובדה כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה, נטען כי אף לא אחד מהתנאים הנ"ל מתקיימים, וכי התובעת לא הוכיחה מצוקה נפשית כלשהי, התובעת בחרה שלא להעיד את בעלה אשר ליווה אותה במהלך הפגישות ועדותה מהווה עדות יחידה. משעיינתי בטיעוני הצדדים ושמעתי את עדויות הנוגעים בדבר אני סבור כי דין טענות הנתבעת בעניין זה להתקבל, ומהנימוקים שלהלן:

עילת הטעות

ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלהלן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה"

רכיבי הסעיף הינם שלושה: ראשית כי אכן המדובר בטעות, שנית כי ניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה זה, ושלישית כי הצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך.

משעיינתי במכתב הדחייה עולה כי הנתבעת מפרטת את התייחסותה לגבי כל אחת מהפוליסות שנרכשו ומציינת את עמדתה בנוגע אליהן. בסוף המכתב מציינת הנתבעת כי היא מסכימה להכיר בכיסוי הביטוחי עבור הפוליסה שמספרה 8334218 בסך 1,360 ₪, כשהתובעת נדרשה לחתום על השינוי בחיתום. עמדה בפני התובעת בבירור העובדה כי התגמולים יעמדו ע"ס 1,360 ₪.

ביום 14.07.11 השיבה התובעת למכתב הדחייה והבהירה כי לא היה בכוונתה להעלים מידע אלא שלא ייחסה חשיבות לאותו המידע תוך שהיא מפרטת את הליקויים הנזכרים במכתב הדחייה ומבהירה את משמעותם לגביה, בשולי המכתב מבקשת התובעת לשוב ולבחון את עניינה.

הנתבעת במכתב מיום 11.08.11 שבה על עמדתה בדבר השינוי בתנאי החיתום.

בין הנתבעת 2 לתובעת התקיימה חלופת מיילים אלקטרוניים, כאשר גב' אילנה ויצמן מטעם הנתבעת כתבה לתובעת ביום 26.11.12: "אני בשוק!! כבר מיידית תכתבי לי מכתב ערעור אני אחזק את זה ע"י אישור תביעה של כלל הרי כלל אישרו את התביעה הם פשוט עשו ביטול של ההגדלה מסיבה אחרת.

במייל נוסף מיום 18.09.11 גב' ויצמן פנתה פעם נוספת לתובעת: "לא עדכנת אותי מה החלטת לגבי כלל ואם את מעוניינת בפיצוי שנשאר אחרי ביטול הפוליסה (אם את מעוניינת את צריכה לחתום על האישור שהוציאו לך). לדעתי כדאי לשקול פניה האמצעות עו"ד, חברות הביטוח "חוששות" הרבה יותר מעורכי דין. אנו כמובן נסייע לך ככל האפשר..." (צורף כנ' ט' לתצהיר מר מוטי שינהאוט).

מעדותה של גב' ויצמן עולה כי הבהירה לתובעת את משמעות תנאי החיתום החדשים וכי התגמול יעמוד ע"ס 1,300 ₪ (עמ' 36 ש' 23-24) וכן כי המליצה לתובעת לפנות לעו"ד (עמ' 37 ש' 7-11). עדותה היתה קוהרנטית ואמינה בעיני ומסתדרת עם המסמכים שהוגשו.

מן האמור עולה אפוא כי התובעת הייתה מודעת למשמעות האופרטיבית של השינוי בתנאי החיתום והבינה כי חלף הפוליסה שרכשה אשר ציינה תגמול חודשי ע"ס 11,733 ₪, תקבל תמלוגים חודשיים בסך 1,300 ₪, מאחר וכך הנתבעת לא חתמה לאלתר על השינוי וניסתה להשיג על עמדתה של הנתבעת באמצעות מכתב תגובה. מכאן שלא ניתן להסיק כי היעדר ידיעת קיומו של פרט מפרטי ההסכם הוא שהביא את התובעת לחתום עליו בסופו של יום, נראה כי "טעות בכדאיות העסקה" היא שהובילה את התובעת לחתום על ההסכם, וכידוע טעות מסוג זה אינה מזכה בביטול ההסכם.

עילת העושק

התביעה טענה גם לעילת העושק שבהחתמת התובעת על כתב הויתור הנ"ל בסעיפים 64-69 לסיכומיה, עליה הגיבה ההגנה בסעיפים 54-61 לסיכומיה.

מקורה הנורמטיבי של עילת העושק מצוי בס' 18 לחוק החוזים תשל"ד-1973, בקובעו:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

הפסיקה דרשה את קיומם של שלושת הרכיבים הנזכרים בסעיף על מנת לגבש את עילת העושק: הראשון עניינו במצבו של העשוק, השני בהתנהגותו של העושק והשלישי יסודו בהיות החוזה גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל.

באשר לדרישת מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הניסיונית נפסק כי:

"... חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (עא 403/80‏ ‎ ‎חי סאסי‎ ‎נ' נעימה קיקאון, פ''ד לו(1) 762).

בענייננו אינני סבור כי מצבה של התובעת כפי שהיה עובר לחתימתה על ההסכם עונה על הדרישה הנ"ל. הוכח כי בין המועד בו קבלה התובעת את עמדת החברה המבטחת בדבר שינוי החיתום ועד למועד בו חתמה על שינוי החיתום חלפו למעלה מארבעה חודשים. הוכח כי התובעת לא קבלה את הגזירה כפי שהיא אלא פעלה לשנותה. כמוכן הוכח כי הומלץ לה לפנות לקבלת ייעוץ משפטי טרם חתימתה, והיא אכן פנתה לקבלת ייעוץ משפטי טרם החתימה (ראו עמ' 9 ש' 14-15).

התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפי מבקש ביטול ההסכם בגין פגמים בכריתתו ולא הוכיחה כי אכן הייתה שרויה במצב מצוקה בהתאם לדרישת הסעיף כנזכר. למעלה מן הצורך אציין כי לאור עדויות גב' ויצמן ומר שינהאוט אשר היו אמינים בעניי, ואשר שימשו כשלוחי הנתבעת, הוכח כי הם פעלו להביא לידיעת התובעת את המצב העובדתי ואף המליצו לה על דרכי פעולה חלופיות על מנת לממש את זכויותיה.

אובדן כושר עבודה

מן האמור עולה כי לאחר שחתמה התובעת על שינוי תנאי החיתום הרי שמעתה תנאי החיתום הנוכחים הינם בכפוף למוסכם במכתב הדחייה.

הנתבעת טענה כי התובעת איננה מצויה באובדן כושר עבודה החל מיום 01.08.11 אולם לפנים משורת הדין הוכרה התובעת באי כושר עד ליום 01.01.12. הנתבעת ביססה את קביעתה על חוו"ד של ד"ר קליגלמן מומחה אורתופדי מטעמה, ד"ר יבגני לייקין מומחה לרפואה תעסוקתית וד"ר לאוניד מזור אף הוא מומחה לרפואה תעסוקתית.

מאידך טענה התביעה כי עיסוקה של התובעת כתועמלנית רפואית דורש נסיעות ממושכות לכל חלקי הארץ וכן הרמת משאות כבדים כגון ניירת, מחשב, מקרן, כיבוד והתכשירים הרפואיים המשווקים. וכן עמידה ממושכת.

התביעה טענה כי מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה איננו מאפשר לה את חזרתה לתפקיד. את עמדתה זו סמכה התביעה על חוו"ד של ד"ר טמיר גפן מומחה לרפואה תעסוקתית מטעמה אשר קבע כי עיסוקה של התובעת כרוך בישיבה ממושכת והרמת משאות כבדים ומשכך היא איננה כשירה לשוב לעיסוק זה (חוו"ד צורפה כנ' ט' לתצהיר התובעת).

כן נטען כי בהתאם לעמדת הוועדה הרפואית של המל"ל אשר קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15% תוך הפעלתה של תקנה 15 לתקנות המל"ל בשיעור מחצית מהנכות שנקבעה, עולה הפגיעה בתפקודיות המגבלה באשר לעיסוקה של התובעת.

נטען כי מסקנה זו אף עולה מתוך החלטת הוועדה הרפואית של כלל פנסיה וגמל אשר קבעה כי התובעת "מסוגלת לעבודה ללא הרמת משאות כבדים, הליכה ממושכת או נהיגה למרחקים ארוכים".

כך עולה גם מקביעתה של ד"ר פאולה שטרמן אשר בדקה את התובעת וקבעה כי היא "מוגבלת בעמידה ממושכת וישיבה ממושכת ונהיגה", וכן מקביעתו של ד"ר פיטר בורינסקי "לאור ממצאי הבדיקה הקלינית והצילומים הממוחשבים מצבה הרפואי כיום אינו מאפשר לה לחזור לסוג העבודה בה עבדה ב25 השנים האחרונות".

משעיינתי בחוו"ד שצורפו ע"י הצדדים ושמעתי את עדויות המומחים, דעתי כדעת התביעה. אני סבור כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח עמידה בתנאי הפוליסה בקשר לאובדן כושר במסגרת עיסוקה כתועמלנית רפואית.

שוכנעתי כי עיסוק התובעת כתועמלנית כרוך בנסיעות ממושכות וכן בפירוק והרכבת ציוד כפי שפירטה התובעת, הדרישות בדבר הנסיעות הארוכות ונשיאת כיבוד, מקרן, וכרזות, מתיישבות היטב עם אופי וטיב תפקידו של תועמלן.

משכך עמדתו של ד"ר קליגלמן מטעם הנתבעת אשר קבע כי "הנני סבור כי גב' מורד מוגבלת מעבודה הכרוכה בישיבה ממושכת או הרמת משאות כבדים" מחזקת את עמדת התביעה כי ההגבלה בע"ש המותני כתוצאה מהת"ד אכן הגבילה אותה למעשה מלהמשיך בעיסוקה.

קביעתו זו מתיישבת אף עם קביעתה של ד"ר שטרמן וד"ר בורינסקי, בקשר לכך כי התובעת מתקשה בביצוע פעולות הכרוכות בישיבה ועמידה ממושכות.

בקשה לצו הצהרתי לעתיד לבוא

ב"כ התובעת עתר בנוסף לסעד של קבלת פיצוי כספי גם לסעד הצהרתי כי התובעת מצויה באובדן כושר עבודה ועל הנתבעת לשלם לה תגמולים לעתיד עד לתום תקופת הביטוח (סעיף 70 לכתב התביעה וסעיף 120 לסיכומים).

מאידך טען ב"כ הנתבעת כי תגמולים בגין אובדן כושר תעסוקתי הינם כפופים לבדיקתה המחודשת של המבוטחת מידי פעם על מנת לוודא כי התובעת לא יצאה מכלל אי הכושר ושוב איננה זכאית לתגמולים בהתאם לכללי הפוליסה, משכך סעד הצהרתי כמבוקש איננו מתיישב עם תנאי הפוליסה והינו סעד תיאורטי בלבד.

בעניין זה, מקובלת עליי עמדתו של ב"כ הנתבעת כי תגמולי פוליסת אובדן כושר תעסוקתי הינן עיתיים וכפופים לבדיקה מתחדשת של התובעת על מנת לבחון אם מצבה עודנו מזכה אותה בתגמולים המוסכמים, או שמא השתפר מצבה ושוב אינה עונה על הקריטריונים אותם דורשת הפוליסה.

משכך ומאחר והתגמולים בגין אובדן הכושר הינם צופים את פני העתיד, ואין בית המשפט יודע מה ילד יום, הרי שבסמכותו של בית המשפט לפסוק עד למועד מתן פסק הדין בבחינת "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אשר על כן אני פוסק כי הנתבעת תשלים את התגמולים אשר להם הייתה זכאית התובעת בהתאם לתנאי החיתום כפי שחתמה התובעת על מכתב הדחייה, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מאמצע התקופה שבין 01.01.12 ועד למועד מתן פסק הדין.

אחריות סוכנות הביטוח

התביעה טענה כי התנהגות הנתבעת 2 גרמה לה להניח כי אין חתימתה סוף פסוק באשר לעילת תביעתה של התובעת כנגד הנתבעת 1, כך מתצהיר התובעת עולה כי מדברי נציגי הנתבעת 2 עלה כי ניתן יהיה לשוב ולפתוח בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת 1 למרות החתימה על ההסכם.

מנגד טען ב"כ הנתבעות כי מתדפיסי הדוא"ל וכן מעדויות גב' ויצמן ומר שינהאוט עולה כי פרשו בפניה את העובדות לאשורן ואף ייעצו לתובעת לקבל יעוץ משפטי בטרם תחתום על השינוי.

לדידי לא מצאתי כל פגם בהתנהלות נציגי הנתבעת 2, ראשית אציין כי טענות התובעת הינן חלופיות כך בס' 46 לתצהיר עדותה מלינה התובעת כי: "הגבי אילנה וייצמן משתמשת במייל במילים בלשון עבר כגון "בוטלה" ו "נשאר פיצוי מוקטן'' מהן יכולתי להבין כי בשלב זה כבר נחרץ הגורל והמדובר כרגע בעובדה מוגמרת, וזאת עוד בטרם חתמתי על אישור שינוי תנאי החיתום" משמע שהמצג שהוצג בפני התובעת הינו כי מדובר במעשה עשוי שלא ניתן לשנותו, בעוד בס' 56 לתצהיר טוענת התובעת כי: "מהביטוי "נוכל להמשיך טיפולנו בתביעתה הנוכחית" הבנתי שעם החתימה על תנאי החיתום החדשים לא נסתם הגולל על אפשרותי לטעון כנגד חברת כלל בניסיון להוכיח אותה על טעותה או על אי דיוקה." היינו כי המצג שהוצג בפניה הינו כי תוכל התובעת לשוב ולערער על קביעתה של הנתבעת אף אם תחתום על המסמך.

התובעת לא הרימה את הנטל הדרוש באשר לעילת מצג שווא רשלני. לא הוכח כי הנתבעת 2 פעלה באופן החורג מסטנדרט פעולה של סוכנות ביטוח סבירה באותן נסיבות העניין, כפי שציינתי לעיל הוכח כי גב' ויצמן הביאה לידיעתה של התובעת את המשמעות הכלכלית בחתימתה על ההסכם, כן הוכח כי המליצה בפניה לפנות לקבלת ייעוץ משפטי טרם החתימה, הנתבעת השתהתה תקופה של מספר חודשים על מנת לשקול את צעדיה כאשר הוכח כי בתקופה זו אף קיבלה ייעוץ משפטי באשר לאופן פעולתה. משכך אינני סבור כי היה במעשה או במחדל הנתבעת 2 כדי להוות מצג רשלני אשר לו קשר סיבתי עם החלטת התובעת לחתום על תנאי השינוי במסגרת מכתב הדחייה.

לא אוכל לסיים חלק זה של פסק הדין מבלי להעלות עלי כתב תופעה שהפכה לנפוצה לאחרונה במחוזותינו: צירוף סוכן הביטוח כנתבע נוסף כל העת שחברת הביטוח דוחה תביעת מבוטח בגין תגמולי ביטוח בעניין פוליסת אובדן כושר עבודה. סבורני שתופעה זו הרסנית למארג היחסים העדין שבמשולש חברת ביטוח – מבוטח – סוכן ביטוח. הפיכתו של סוכן ביטוח למעין "מבטח משנה" ממנו ניתן יהיה לגבות את תגמולי הביטוח כל העת תגרום בסופו של דבר לתופעת ה"ביטוחיות המתגוננת" דוגמת ה"רפואה המתגוננת" וה"שפיטה המתגוננת" עליהן עמדתי בעבר כתופעות שליליות בעלות מטען של סיכון רב לנזק מצרפי לחברה. בין היתר סוכני הביטוח יחשבו פעמיים ושלוש לפני שיוציאו כל מייל ללקוח או לחברת הביטוח תחת להילחם על מימוש זכויות הלקוח ללא מורא, ימדדו כל מילה הנאמרת לאחר שחברת ביטוח סירבה להיענות לדרישת המבוטח בזכוכית מגדלת ויחששו לשרת את הלקוח מול חברת הביטוח כל העת שעננת תביעה אישית תסובב מעל ראשם.

יתירה מזו, לעיתים לא נדירות מחייבים בתי המשפט את חברות הביטוח לקיים את ההבטחות שניתנו על ידי הסוכנים מטעמם שנעשו לפני כריתת חוזה הביטוח. חיוב אישי של הסוכן פותח פחת לחברת הביטוח להתחמק מחיובים מהסוג הנ"ל ויוצר מצב ש"החולייה החלשה" נושא בנזק, דבר שאינו מתקבל על הדעת.

עם זאת, מודע אני לפסק דין מנחה שניתן לאחרונה בתיק ע"א (ת"א) 10476-05-13 גבאי אבי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' מפי כב' השופטת רות לבהר-שרון בערעור על פסק דיני בת"א (ת"א) 20595-09-09 גבאי אבי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' בו בית המשפט המחוזי הרחיב - בניגוד לדעתי - את העילות שבגינם ניתן לחייב אישית סוכן ביטוח על אי קבלת תגמולי ביטוח מחברת הביטוח תוך הפיכתו של סוכן הביטוח למעין "יועץ משפטי לענייני ביטוח" (על אף האיסור שבכך לפי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961). עם זאת, סבורני שגם עם ההרחבה הנ"ל, המקרה שבפני אינו יכול להיכלל כמקרים בו ניתן לחייב סוכנות ביטוח בחיוב אישי מצד מבוטח.

סוף דבר

הוכח כי מצבה הרפואי של התובעת לא היה בו כדי להצדיק "פטור כליל" מכל תגמול ביטוחי חרף אי הגילוי בדבר הליקויים הבריאותיים עליהם לא הצהירה התובעת בתצהיר שאלון הבריאות, אולם יחד עם זאת קבעתי כי לא נפלו בחתימתה על הסכם שינוי החיתום פגמים המצדיקים את ביטול ההסכם בין הצדדים.

באשר לאובדן כושר תעסוקתי קבעתי כי מצבה הרפואי כפי שהשתקף מבין חוו"ד שצורפו לתביעה אכן איננו מאפשר לתובעת בשלב זה לשוב לעיסוקה כתועמלנית רפואית, ומשכך על הנתבעת לשלם את תגמולי הפוליסה שמספרה 8334218 בהתאם לתנאי החיתום עליהם הסכימו הצדדים, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מאמצע התקופה שבין 01.01.12 ועד למועד מתן פסק הדין.

מאידך, דחיתי את הדרישה למתן פסק דין הצהרתי הצופה פני עתיד.

כמו כן דחיתי את התביעה האישית כנגד סוכנות הביטוח, תוך ציון העובדה שהרחבת אחריותם של סוכני ביטוח במקרים בהם חברת הביטוח מסרבת לשלם תגמולי ביטוח תוכל להביא לתופעה מסוכנת ושלילית של "ביטוחיות מתגוננת".

משכך, לסכום פסק הדין יצורפו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום מופחת בסך כולל של 30,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים, שאם לא כן יישאו בריבית והצמדה כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ה, 21 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.