ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (כב' השופט מאושר), מיום 9.7.12 בתיק בפ"ת 484-06-12, לפיה הורה בית משפט קמא על פסילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של גרימת תאונת דרכים, נזק בלבד ונהיגה בשכרות, בכך שבתאריך 6.5.12 נהג ברכב, כשבגופו ריכוז אלכוהול של 305 מ"ג בליטר אויר נשוףל, סטה מנתיב נסיעתו התנגש במעקה בטיחות, עציצים שעליו ופנס תאורה, וגרם להם נזק.

בית משפט קמא נעתר לעתירה המשיבה לפסול את העורר עד תום ההליכים. ראשית קבע קיומן של ראיות לכאורה, ודחה טענות ב"כ העורר בעניין פגמים בתשתית הראייתית. אשר לעילת הפסילה, קבע, כי מדובר בנהיגה מסוכנת, המאחדת שכרות עם תאונת דרכים. רק בנס הסתיים העניין בנזק בלבד, באשר לא חלף רכב באותה עת במסלול הנגדי. בית משפט קמא הדגיש את חומרת העבירה של נהיגה בשכרות, וציין כי במקרים מסויימים לחומרת העבירה יהיה משקל משמעותי לעניין המסוכנות, ונהיגה בשכרות היא אחד מהם. בתי המשפט נדרשים לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה גם טרם הוכרע דינם. על כן, נשקפת סכנה מהמשך נהיגת המשיב, ורישיונו נפסל עד תום ההליכים.

על כך מלין ב"כ העורר. בפיו טענות הן לעניין הראיות לכאורה והן לעניין המסוכנות.

אשר לראיות לכאורה, טוען ב"כ העורר כי המשיב נבדק יותר משעה לאחר התאונה, ויתכן שרמת האלכוהול בדמו עלתה במהלך השעה בה כבר לא נהג. זאת בפרט נוכח הרמה הנמוכה שנמצאה בדמו בעת המדידה. בנוסף, מדד האלכוהול הסביבתי הינו ברמה של 63% רמה שאינה תקינה ומעידה על זיהום הסביבה של המכשיר. בדיקת המאפיינים נכשלה בגלל שהעורר נעל כפכפים. אשר לסתירה בין שתי הודעותיו, הראשונה כי איבד שליטה בגלל צמיגים לא תקינים, והשניה כי הסתבך בכפכף, טען הסניגור, כי העורר היה בלחץ, עקב התגודדות אנשים סביבו, וגם בשל היותו בוחן רכב אשר מתמצא בכך ובתום לב גרם לתאונה, אלה המילים הראשונות שהצליח לומר בתנאי השטח. בנוסף, החבר שהיה שיכור, גרם לו לחוסר ריכוז. ב"כ העורר גם מעלה טענות לעניין דו"ח הבוחן.

אשר למסוכנות, טוען ב"כ העורר, כי לעורר אין עבר תעבורתי, וותק נהיגה משנת 2008. הוא זקוק לרישיונו בהיותו מפרנס יחיד ועובד כבוחן רכב.

ב"כ המשיבה עותר להשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערר להתקבל.

מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא, לפיה אין כרסום בתשתית הראייתית. העובדה שהעורר נבדק שעה לאחר הנהיגה, אינה מלמדת בהכרח על כך שבעת הנהיגה רמת האלכוהול בגופו היתה נמוכה יותר, שהרי גם ההפך יתכן. לפיכך, עניין זה יתברר בהליך העיקרי, ולעת הזו די בכך שבעת הבדיקה נמצא שיכור.

גם הסתירה בין גרסאותיו אינה רלוונטית בשלב זה. בית המשפט בוחן את הראיות לכאורה, ואלה מלמדות על אשם בתאונה. טענות הגנה, לפיהן רגלו הסתבכה בדוושה, יעלה העורר בתיק העיקרי, ובית משפט יבחן אותן וייתן להן את המשקל ההולם.

אשר למסוכנות – אין חולק כי נהיגה בשכרות מקימה עילת מסוכנות. עם זאת, איני סבורה כי נהיגה בשכרות, כשלעצמה, מקימה חזקת מסוכנות אשר לא ניתנת לסתירה, ומצדיקה פסילה עד תום ההליכים בכל מצב. יש לבחון את המסוכנות לא רק על רקע סוג העבירה, אלא בהתחשב בשאר הנסיבות, כגון מידת האלכוהול שנמדדה, עברו התעבורתי של הנאשם וכו'.

בנסיבות העניין, נמדדה רמת אלכוהול נמוכה, הקרובה לרף האכיפה. בנוסף, לעורר עבר תעבורתי נקי. אמנם מדובר בוותק נהיגה קצר יחסית, של 4 שנים, אולם גם זה ותק מסוים, ויש משקל להעדר הרשעות.

לבסוף, העורר הוא בוחן רכב, והפסילה עד תום ההליכים מסבה לו נזק רב, מקום שאין טעם בכך, שכן ניתן לסווג את הפסילה, באופן שגם ישרת את אינטרס הציבור, וגם את אינטרס העורר. יש לזכור כי העורר טרם הורשע, ואין הפסילה עד תום ההליכים משמשת מקדמה על חשבון העונש.

אשר על כן, אני מורה על סיווג הפסילה כך שהעורר יוכל לנהוג בשעות העבודה, בין 8.00 עד 17.00, ברכב עבודה בלבד, דהיינו, רכב שניתן לו על ידי המוסך לצורך בדיקה.

ניתן והודע היום, כ"ט אלול תשע"ב, 16 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.