1. לפני תביעה כספית על סך 25,000 ₪.

עיקר טענות התובעת

1. התובעת הזמינה מהנתבעת טיול מאורגן לסין בין התאריכים 12/11/09-25/11/09. תמורת הטיול שילמה 2,925$.
2. ביום השני לטיול יצאה הקבוצה לטיול בעיר האסורה. התובעת טוענת בכתב התביעה כי המדריך לא דאג לסדר וארגון, לא התחשב בקצב הליכת המטיילים המבוגרים. בשל כך איבדה התובעת את הקבוצה ונשארה בודדה בתוך ההמון. התובעת ניסתה להתקשר למדריך, ללא הצלחה. התובעת נשארה לבדה כ – 3 שעות במקום, במהלכן חשה פחד נוראי. לבסוף, זוג מקומיים סייע לתובעת, ליווה אותה למלון במונית, שם חברה לקבוצה.
3. בשל האירוע האמור, התובעת הפסידה יום טיול. מאז ועד היום, הפחד מלווה את התובעת אשר אף מתקשה להרדם בלילות. במהלך הטיול היו אירועים נוספים שאינם קשורים לתובעת באופן ישיר, אך גרמו לתובעת תחושת חוסר בטחון. אלה, בהצטרף לחוויתה האישית ביום השני לטיול, גרמו לה לעוגמת נפש רבה. לאור האמור, התובעת העמידה תביעתה על סך 25,000 ₪ בגין עוגמת הנפש.

עיקר טענות הנתבעת

1. על פי הנחיות שמסר המדריך לחברי הקבוצה, על מטייל שמאבד את הקבוצה להישאר במקום ולהמתין. אם עוברת שעה וחצי, על המטייל לחזור למלון עם מונית.
2. התובעת איבדה את הקבוצה משום שבחרה ללכת באופן עצמאי, בניגוד להוראות המדריך לפיהן על כל מטייל ללכת עם הקבוצה. המדריך הגיע למקום שוב ושוב בחיפוש אחר התובעת, אשר לא נכחה במקום. המדריך לא קיבל שיחות מהתובעת והתובעת לא ענתה לשיחות שלו. התובעת החמיצה 3 שעות מהטיול ולא יום מלא. הטיול והמדריך קיבלו משובים חיובים ומכתבי תודה. התובעת היא היחידה שהלינה.
3. התובעת פנתה לנתבעת בכתב ובעל פה והוצע לה זיכוי עתידי בסך 50$ לטיול בעלות של עד 2,000$ או זיכוי בסך 75$ לטיול בעלות העולה על 2,000, אך התובעת סרבה לקבל פיצוי זה.

דיון והכרעה

1. התובעת העידה בעצמה. מטעם הנתבעת העידה הגב' דנה שמש, נציגת פניות הציבור בנתבעת.
2. התובעת העידה כי בעת שהקבוצה הגיעה לעיר האסורה, ניתן אישור של המדריך להיכנס לשירותים. ביציאה מהשירותים, מצאו עצמן התובעת וחברה לקבוצה לבדן בתוך ההמון. התובעת תארה תחושות חוסר אונים, בהלה ובכי ב"ים" האנשים הזרים, כשהיא וחברתה לקבוצה לא הצליחו לאתר פנים מוכרות.
3. כעבור כשעה פנתה אליהן אישה מקומית מלווה בגבר אוסטרלי אשר הבחינו במצוקתן של השתיים וסייעו להן. התובעת וחברתה התלוו לזוג האמור לטיול בעיר האסורה. כשעתיים לאחר מכן איתרו קבוצה ישראלית אחרת אשר המדריך שלה סייע ביצירת קשר עם מדריך הקבוצה אשר ביקש כי התובעת וחברתה יגיעו למלון במונית. הזוג התלווה אל השתיים במונית עד למלון, שם חברו לקבוצה והשתתפו בארוחת הערב.
4. עדות התובעת אודות אופן התרחשות הארוע שונה בשני עניינים מהמתואר בכתב התביעה. ראשית, בכתב התביעה נטען כי איבדה את הקבוצה משום שהמדריך מיהר ובעדות טענה כי כאשר יצאה משירותים ציבוריים לא מצאה את הקבוצה. שנית, בכתב התביעה צויין כי התובעת היתה לבדה ובעדות כי היתה יחד עם חברה לקבוצה.
5. לאחר ששמעתי את עדות התובעת, התרשמתי כי הגרסה שהציגה בעדותה היא שמשקפת את אופן התרחשות האירוע וכי הנטען בכתב התביעה, מקורו בשגגה. עובדת היותה עם חברה לקבוצה צויינה על ידי התובעת עוד במכתב ששלחה לנתבעת, טרם הגשת התביעה. עוד התרשמתי מעדות התובעת כי אכן בזמן אמת, כאשר יצאה מהשירותים ולא הצליחה לאתר את המדריך והקבוצה והבינה כי נותרה מאחור יחד עם חברה נוספת לקבוצה, חשה מצוקה וחוסר אונים.
6. הנתבעת אישרה בכתב ההגנה כי במהלך ביקור בעיר האסורה, התובעת התנתקה מהקבוצה והמדריך ניסה לאתרה, אולם, הנתבעת לא הביאה לעדות את מדריך הטיול ולא מי מחברי הקבוצה. העדה מטעם הנתבעת לא השתתפה בטיול וכל תצהירה הינו עדות מפי השמועה. משכך, אין לי אלא לקבל את גרסת התובעת לאופן התרחשות האירועים.
7. מקובלת עלי טענת התובעת כי מטייל בוחר לטייל בטיול מאורגן, בין היתר, כדי לקבל הדרכה והנחיה ממדריך מקצועי ומנוסה, המכיר את המקום היטב, בודאי במקומות הומי אדם. טיול בקבוצה אף מקנה למטייל תחושת בטחון, ועבור אלה משלם המטייל ממיטב כספו. עת אישר המדריך לחברי הקבוצה להיכנס לשירותים, היה עליו להמתין עד שכולם יצאו, לוודא שכל חברי הקבוצה נמצאים ורק אז להמשיך בטיול.
8. יתכן והאירוע הנטען היה נמנע לו המדריך היה מקפיד על כללים בסיסיים, ממתין לכלל חברי הקבוצה, סופר את חברי הקבוצה ומוודא נוכחות כל המטיילים טרם שהקבוצה התקדמה. התוצאה לפיה התובעת מצאה עצמה כ-3 שעות ללא הקבוצה, מבלי שהוצגה גרסה ממשית של הנתבעת לאופן התרחשות האירועים, לכללי הבטיחות, ועבודה לפיהם, בעת האירוע, מובילה למסקנה כי נפלה תקלה בהתנהלות הנתבעת.
9. עם זאת, התביעה ועדות התובעת היו עמוסות בתיאורים של תחושות מצוקה קשות מאוד שהיו מוגזמות. גם העמדת התביעה על סכום של 25,000 ₪ מוגזמת. כאמור, התובעת היתה במשך כל הארוע יחד עם מטיילת ישראלית נוספת מהקבוצה וזאת במקום תיירותי מובהק ולא באיזור נידח ומאיים. בנוסף, תחושת המצוקה של התובעת לא נמשכה זמן רב שכן הסתבר שהתובעת וחברתה לקבוצה טיילו יחד עם הזוג שסייע להן. התובעת הציגה תמונה שלה ושל חברתה עם הזוג האמור בטיול בעיר האסורה (ת/1) בה נראית התובעת נינוחה ומחייכת. דהיינו, התובעת התעשתה בחלוף זמן קצר ואף השכילה להוציא מתוק מעז. כמו כן, התובעת העידה על עצמה כמי שמרבה לטייל בעולם, הן לפני הטיול דנן והן לאחריו, לרבות טיולים ארוכים לארה"ב, ניו זילנד וסקנדינביה. כלומר, מדובר במטיילת מנוסה אשר ההגיון אומר שארוע זה, לא הטביע עליה חותם, כפי הנטען. הא ראיה, שגם לאחר הטיול האמור המשיכה לטייל בעולם, כפי שהעידה. גם טענות התובעת באשר לתחושות קשות שמלוות אותה עד היום, לרבות קשיים להרדם וכיוצ"ב, לא נתמכו באסמכתא כלשהי. טענות התובעת אודות ארועים נוספים בטיול שאינם קשורים אליה לא רלוונטיות ולא הוכחו.
10. במכלול האמור, הנני סבורה כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין התקלה שנפלה בהתנהלותה במהלך הטיול וזאת בסך של 800 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים.
11. אשר להוצאות. התובעת, כאמור, הגזימה בתביעה ובסכומה. בנוסף, מדובר בתביעה אשר באופן מובהק ראוי היה להגישה בביהמ"ש לתביעות קטנות. אולם התובעת בחרה להגיש התביעה לבימ"ש שלום, באמצעות עו"ד, ובכך להגדיל את הוצאותיה שלה. התנהלות זו אף אילצה את הנתבעת, אשר היתה מיוצגת ע"י עו"ד, להוציא הוצאות גבוהות יותר מאלה שהיתה מוציאה לו היתה התביעה מתבררת בבימ"ש לתביעות קטנות. בנסיבות אלה, כל צד ישא בהוצאותיו.

1. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ד, 18 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.