1. פסק-דין
2. מונחות לפניי שתי בקשות: האחת – בקשה שהגישו מר עטייה גדעון ואשתו אורל רחל (להלן: "המבקש" ו"המבקשת" או "המבקשים") לביטול פסק הבוררות אשר ניתן ביום 11.8.05 על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים (הפ"ב 51948-09-12, להלן - "פסק הבוררות" או "פסק הבוררות הראשון"), והשנייה – בקשה שהגיש מר עמרם דהאן (להלן: "המשיב") לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 12657-09-12).
3. המבקשים גרים מזה 28 שנים בקומת הכניסה לבית משותף ברחוב שאולזון 50, בשכונת הר- נוף בירושלים (להלן: "הבניין").
4. המשיב משמש נציג ועד הבית בהתדיינות מול המבקשים.
5. רקע עובדתי כפי שהוצג על ידי המבקשים
6. כחלק מדיירי הבניין שילמו המבקשים במשך שנים את תשלומי ועד הבית באופן רציף. עם זאת, לפני כשבע שנים החלו המבקשים לחשוד כי התנהלותו של ועד הבית אינה תקינה. כך למשל סברו המבקשים, כי משפחת שטיינברג, אשר ניהלה את ועד הבית, קיבלה החלטות על דעת עצמה ואף הוציאה אותן לפועל ללא שקיבלה אישור מדיירי הבניין כמתבקש. לטענתם, לובי הבניין שופץ על דעת משפחת שטיינברג ממקורות כספיים אשר אינם ידועים למבקשים.
7. באופן זה, טוענים המבקשים, הפכה משפחת שטיינברג את לובי הבניין למעין אולם שמחות קטן, והחלה לקיים בו אירועים משפחתיים ואירועים בתשלום. לטענת המבקש, מאחר שהוא סובל מזה שנים רבות מבעיות עיניים שונות המקשות על התנהלותו היומיומית, פנה הוא לוועד הבית בבקשה להפחית את כמות התאורה בלובי, משום שהאור החזק גורם לו לנזקים לעיניים ומסנוור אותו, וכך מקשה עליו את הכניסה לביתו.
8. ואולם, פנייה זו לא עזרה, ולא רק שכמות האורות בכניסה לבניין לא פחתה, אלא שבמסגרת השיפוץ שנערך בלובי הורחבה מצבת התאורה בכניסה לבניין. כתוצאה מכך, עקרו המבקשים חלק מהמנורות ממקומן.
9. נוסף על כך, סברו המבקשים כי את הכנסות ועד הבית המתקבלות מהשכרת מחסן ומקלט השייכים לבניין (כ- 300 $ לחודש) יש לנתב לצרכים השוטפים של הוועד, ובכך לבטל או להקטין את מיסי הוועד המשולמים על ידי הדיירים, ולא לצורך שיפוצים ותיקונים גדולים שנעשים בבניין מדי פעם. משהצעה זו לא התקבלה, חדלו המבקשים מלשלם את התשלומים לוועד הבית.
10. לפיכך, תבע ועד הבית באמצעות הדיירים את המבקשים לבוררות, בהליך שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: "ביה"ד האזורי").
11. פסק הבוררות הראשון ניתן ביום 11.8.05, ואלו מסקנותיו:
12. "לאור האמור אנו פוסקים:
13. כל החלטות דיירי הבניין וועד הבית שהתקבלו ברוב דעות בהתאם ל'תקנון המצוי' הן חוקיות ותקפות על פי הלכה, ומחייבות את המיעוט.
14. מחייבים את המשיבים (הם המבקשים דנן, ב.ג.) להחזיר לאלתר את כל המנורות שנלקחו מן השטחים המשותפים בבניין. במידה ולא יעשו כן, רשאים התובעים (הם וועד הבית באמצעות אחד הדיירים, ב.ג.) לרכוש מנורות אחרות על חשבון המשיבים.
15. מחייבים את המשיבים לשלם תוך 7 ימים את חובם לוועד הבית, וכן לשלם באופן קבוע מסודר את התשלומים החודשיים לוועד הבית.
16. דיירי הבניין הם המוסמכים להחליט בדעת רוב על השימוש שייעשה בהכנסות משכ"ד. בעניין זה יש לקבל גם את עמדתם של בעלי הדירות ה'מושכרות'.
17. לאחר שהמשיבים ישלמו את חובם לוועד, על הוועד לטפל בריסוס הבורות שבחצר הבניין להדברת חרקים.
18. פונים לצדדים לחדול ממאבקי היוקרה ולפעול בכל כוחם להחזיר את יחסי השכנות לתיקנם, והאמת והשלום אהבו."
19. על פסק בוררות זה הגישו המבקשים ערעור לבית הדין הרבני הגדול (להלן: "ביה"ד הגדול"). ביום 22.1.06, נתן ביה"ד הגדול את פסק הדין שבערעור, ובו דחה באופן עקרוני את טענות המבקשים, תוך שהוא מסייג את דבריו במתן המלצות לוועד הבית להסכים לשלושה דברים: הלובי יואר רק על ידי שלוש מנורות, שאת מיקומן יקבע הוועד; המערערים יחזירו מיד את המנורות שנטלו מן הלובי; ועד הבית יסב את לבו למצבם הסוציאלי של המערערים וימחק את חוב העבר של מיסי ועד הבית, בתנאי שהחל מחודש ינואר 06', ישלמו המערערים את המיסים כסדרם. במידה ולא ישלמו את המיסים באופן מסודר, וייווצר פיגור משמעותי, אזי רשאי הוועד לתבוע מהם את תשלום כל החוב למפרע.
20. עקב טענות רבות אשר היו למבקשים נגד פסק הבוררות, התנהל במשך שנים מו"מ ארוך בינם לבין ועד הבית על נציגיו. לפיכך, פנה ועד הבית לבית הדין שעל יד המועצה הדתית ירושלים (להלן: "הערכאה השנייה") לדון עם המבקשים בכל הסכסוכים שהתגלעו ביניהם.
21. הצדדים חתמו על שטרי בוררות, והגישו תביעות הדדיות. ההליך בין הצדדים התנהל בפני מספר מותבים, אשר הוציאו מספר החלטות. ביום 18.3.10 ניתן פסק דין על ידי הבוררים: הרב ברוך שרגא, הרב אלימלך וסרמן והרב אריאל שוויצר (להלן: "הבוררים"), במסגרתו נקבע כך:
22. משפחת עטייה תשלם את מיסי הוועד עבור כל חודש מכאן ואילך, תמידין כסדרן בסך 150 ₪ לחודש, עד להחלטה אחרת של וועד הבית.
23. [...]
24. בעניין התאורה בלובי, נראה לביה"ד שיש להתחשב בטענות הנתבע כי האור מפריע לו ודי בהותרת ארבע נורות בלבד הדולקות באופן קבוע. כמו כן על הצדדים להגיע להסכמה על סוג תאורה כזו שלא תסנוור את עיני הנתבע, אי הסכמה בעניין זה אינה פוטרת את הנתבע מתשלום מיסי הוועד כדלעיל.
25. בעניין תשלומי העבר והוצאות שכ"ט עו"ד ואגרות שנגרמו לתובעת עקב סירובו של הנתבע לדון בפני ביה"ד, על הנתבע לשאת בכל ההוצאות כמתחייב, אמנם בדרך פשרה, ובהתחשב בטענת הנתבע שיש לנכות מתשלומיו של דמי המעלית, מחייב ביה"ד את הנתבע רק בסך של 5,440 ₪ שהופקדו על ידו בידי ביה"ד.
26. [...]
27. כל החלטות דיירי הבניין וועד הבית שמתקבלות ברוב דעות בהתאם למנהג המצוי מחייבות את המיעוט, ואין המיעוט יכול לעשות דין לעצמו ולהחליט מהו המנהג המצוי או מה נחשב צורך ראוי.
28. ביום 11.7.10 ניתן פסק בוררות נוסף על ידי הבוררים (להלן: "פסק הבוררות השני") אשר לטענת המבקשים ניתן לאחר ניהול נכון של ההליך בין הצדדים, ואולם, אף שתוכן הפסק אינו מקובל עליהם, מדגישים המבקשים כי למן היום בו ניתן פסק בוררות זה, פועלים הם לאורו, ומשלמים את החיובים שהוטלו עליהם מכוחו, וכך הוא מורה:
29. פסק דין
30. הנתבעים משפחת עטייה ישלמו בכל חודש סך 70 ₪ לחודש, החל מ- 1/8/2010 עד שוועד הבית יחליט אחרת.
31. בהסכמת הצדדים במידה ויתגלעו חילוקי דעות ח"ו יבואו הצדדים לבירור בבי"ד זה בלבד.
32. שאר התביעות נדחות.
33. ביום 13.4.11, ניתן פסק בוררות נוסף על ידי הבוררים, ובאמצעות משפחת שטיינברג הגיש וועד הבית בקשה לאישורו ביום 18.7.11.
34. בקשת אישור זו, הוגשה לבית המשפט המחוזי דנן, ודן בה מותב זה (הפ"ב 29580-07-11, והפ"ב 22917-08-11). ביום 8.1.12 ניתן פסק-דין הדוחה את הבקשה לאישור פסק הבוררות משום ליקוי מהותי ועקרוני שקיים בו, והוא שהפסק לא נחתם במועד בו ניתן, וזאת בניגוד להוראות המפורשות של סעיף 20 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "החוק").
35. לטענת המבקשים, חרף ההשתלשלות העובדתית המתוארת לעיל, אשר יש בה כדי לאיין את פסק הבוררות הראשון, ועד הבית לא אמר נואש, ופנה כעת לבית המשפט הנכבד, בבקשה לאישור אותו פסק בוררות ראשון משנת 2005. לפיכך, מתנגדים המבקשים לאישור הפסק, באמצעות בקשה לביטולו.
36. טענות הצדדים
37. א. ערעור שהוגש לביה"ד הרבני הגדול שינה את קביעות הפסק שאישורו מבוקש כאן
38. לטענת המבקשים, יש לדחות את הבקשה על הסף שכן, אין חולק כי על פסק הבוררות הראשון הוגש ערעור לביה"ד הגדול, כאשר במסגרת החלטת ביה"ד בערעור זה, נקבעו קביעות שונות מקביעותיו של ביה"ד האזורי, ושונו דברים מהותיים בו. כך, על אף שביה"ד הגדול הביע את דעתו כי באופן עקרוני הוא דוחה את הערעור, לא ניתן להתעלם מההמלצות אשר ניתנו בסופו של הפסק, והם ששינו את החלטת ביה"ד האזורי בצורה מהותית. משכך, פסק הבוררות הראשון, נשוא בקשה זו, אינו הפסק האחרון בשרשרת פסקי בדין שהתקבלו בבוררויות שבין הצדדים, והגשתו לאישור אינה כדין, משהיה על המשיב להגיש את הפסק שבערעור לאישור, בייחוד לאור כך שלאחר שניתן יושמו חלק מהמלצותיו.
39. לחלופין, ולכל הפחות, היה על המשיב לצרף את הפסק שבערעור לפסק הבוררות שאישורו מבוקש כאן, ולא להעלימו מבית המשפט.
40. בתגובה טען המשיב כי חרף העובדה שהמבקשים הגישו ערעור לביה"ד הגדול, עיון בפסק זה מגלה כי בקשתם נדחתה, כאשר בד בבד עם דחיית הערעור נתן ביה"ד את המלצתו. מבלי לפגוע בכבודו של ביה"ד הגדול, סבור המשיב כי פסק בוררות לחוד והמלצות לחוד, וכי בשורה התחתונה נדחו טענות המבקשים, ופועל יוצא מכך הינו כי פסק הדין של ביה"ד האזורי בעינו עומד. אי לכך, אין כל פגם בהגשת פסק דין זה לאישור במסגרת בקשת האישור. על כן, הטענה לפיה עצם הגשת הערעור יש בה כדי לאיין את פסק הבוררות, בטעות יסודה.
41. הסכמת המשיב לביטול פסק הבוררות הראשון באמצעות התדיינויות נוספות בהסכמה
42. לטענת המבקשים, מן הספרות והפסיקה עולה כי משהסכים ועד הבית לאחר מתן פסק הבוררות הראשון, להתדיין עימם פעם נוספת, ובאותם נושאים, בפני ערכאה שנייה - היא בית הדין שע"י המועצה הדתית - הרי שוויתר במפורש על החיובים הנובעים מכוח הפסק הראשון, על כל המשתמע מכך, ולפיכך לא ניתן לבקש כעת את אישורו.
43. לסברת המבקשים, נכונות ועד הבית להתדיין עימם אף בנושאים שהועלו כבר בפני הבוררים בביה"ד האזורי, באה לידי ביטוי במספר אופנים, ובין היתר: טענות המשיב וועד הבית שהוגשו לערכאה השנייה זהות כמעט לחלוטין לטענותיהם בפני ביה"ד האזורי, כפי שצוינו בפתיח הפסק- וכן טענות אודות אי תשלום ועד בית, כמות התאורה בלובי הבניין, פירוק המנורות, ושימוש בהכנסות הבניין ממקורות שונים; כאשר תחת הכותרת "מהות התביעה" נכתב: "הנתבע, הרב גדעון עטייה, לא משלם מיסי ועד בית מתאריך 7/2004", עת זו בדיוק התקופה לגביה כבר התדיינו הצדדים בביה"ד האזורי.
44. כמו כן מפנים המבקשים להודאת המשיב בתצהירו המשלים מיום 8.5.13 כי "מימוש פסה"ד (הכוונה לפסק הבוררות הראשון, ב.ג.) חייב הכרעה נוספת ... רק באמצעות הכרעה מפורשת ... ניתן היה לממש...ולגבות את הכספים המגיעים מן המשיבים", ממנה מסיקים המבקשים כי המשיב ויתר באופן מפורש על פסק הבוררות הראשון, משהוא מודה כי פסק הבוררות לא היה בר מימוש, ונדרשה הכרעה מפורשת על מנת לממשו, והם מביעים את תמיהתם בעובדה כי על אף שהמשיב סבור כי פסק הבוררות הראשון איננו אופרטיבי, הוא מבקש כעת את אישורו.
45. כן מציינים המבקשים עובדות נוספות:
46. הודאה נוספת של המשיב, לפיה הפנייה לערכאה השנייה נעשתה אף "מאחר והמשיבים סירבו להכיר בהחלטות ועד הבית ... נאלצנו לתובעם שוב", ממנה מסיקים המבקשים כי ההתדיינות הייתה חייבת לעסוק בנושאים שכבר דנו בהם בעבר, בניגוד לטענת המשיב כי דובר בעניינים חדשים שנידונו בפני הערכאה השנייה;
47. שטר הבוררות עליו חתמו הצדדים בפני הערכאה השנייה, בו הסמיכו את בית הדין לדון בכל הסכסוכים שביניהם, מבלי שהוזכר דבר בקשר למחויבות או כפיפות לפסק הבוררות הראשון; ועל פי הספרות והפסיקה נראה, כי יש בכך כדי להוות אינדיקציה נוספת כי הצדדים ראו לנכון להתעלם ממנו;
48. כתב התביעה שהוגש על ידי המשיב לערכאה השנייה, בו המשיב אינו מזכיר ולו ברמז כי וועד הבית עומד על קיומו של פסק הבוררות הראשון;
49. הודאת המשיב בחקירתו (מיום 12.5.13, עמוד 13 שורה 14) כי "היות שדברים ישנים גם לא קוימו אז [הם] צורפו מטבע הדברים..", אשר ממנה ניתן להסיק כי העניינים הישנים נידונו בשנית ומחדש בפני הערכאה השנייה; ולבסוף, מודה המשיב בחקירתו בפה מלא כי "אנו אמרנו (הכוונה לוועד הבית, ב.ג.) במפורש היות והמבקשים רצו ללכת דווקא לבית הדין הזה זה בטל בתנאי שיהיה פסק דין", והא לך הודאה מפורשת כי פסק הבוררות הראשון בטל, אף לשיטת המשיב וועד הבית.
50. נוסף על כך, מסבים המבקשים את תשומת לב בית המשפט לשיהוי הארוך והקיצוני שבקשת האישור נגועה בו, משפסק הבוררות הראשון ניתן בשנת 2005, ומאז ניתנו החלטות נוספות על ידי בית הדין, ואין אלא לתמוה מדוע אך כעת נזכר המשיב להגיש בקשת אישור לפסק הבוררות הראשון משנת 2005, שכבר אינו רלוונטי עוד.
51. בתגובה לכך טוען המשיב בראש ובראשונה כי מעולם לא הסכים לבטל את פסק הבוררות שניתן לטובת ועד הבית. לטענתו, התביעה שוועד הבית הגיש נגד המבקשים בביה"ד האזורי דנה בסכסוך שבין הצדדים עד למועד מתן פסק הבוררות הראשון, בו כאמור התקבלה תביעתו, והמבקשים נדרשו לשלם את חובותיהם לוועד הבית ולהשיב את המנורות שנטלו מן השטחים המשותפים. לאחר מכן ניתן פסק הדין בערעור בביה"ד הגדול, שאישר את קביעות ביה"ד האזורי, ובכך הסתיים הדיון בעניין זה.
52. ואולם, לאחר שניתנו שני פסקי דין אלו, טוען המשיב, כי המבקשים החלו לאיים על הדיירים בבניין, לקלל, ולהזיק לרכוש המשותף, ובד בבד לסרב לשלם את חובותיהם לוועד הבית באופן שוטף. מאחר שבפסקי הבוררות הקודמים בביה"ד האזורי וביה"ד הגדול, לא נקבו בתי הדין בסכומים מפורשים אותם חייבים המבקשים לשלם, מימושו של פסק הבוררות חייב הכרעה מפורשת נוספת אודות הסכום שנקבע בהחלטות וועד הבית והחיוב בו. לטענת המשיב, רק באמצעות הכרעה נוספת, ניתן היה לממש את פסק הבוררות ולגבות את הכספים המגיעים לוועד הבית מן המבקשים. ואולם, משהמבקשים סירבו להכיר בהחלטות ועד הבית ולשלם את הסכומים שנקבעו בהן (בניגוד גמור לקבוע בפסק הבוררות הראשון כי החלטות ועד הבית מחייבות ככל שהתקבלו בדעת רוב), קם הצורך לתבוע את המבקשים בתביעה נוספת על מנת להוכיח כי החלטות אלו ניתנו בדעת רוב וכי הן תואמות את התקנון המצוי.
53. כמו כן, לאחר שנקבע בפסק הדין כי המבקשים חייבים להחזיר לאלתר את כל המנורות שלקחו, ובמידה ולא יעשו כן רשאי ועד הבית לרכוש מנורות חדשות תחתיהן על חשבון המבקשים, אכן לא השיבו המבקשים את המנורות ועל כן נרכשו מנורות חדשות, שאף הם ניטלו ונעקרו על ידי המבקשים. במצב זה, לא נותר למשיב אלא לתבוע את המבקשים לדין, שהרי החיוב בפסק הבוררות הראשון עסק במנורות הישנות שנקנו, בעוד שפסק זה לא חייב את המבקשים בהשבת המנורות החדשות משאלו ניטלו לאחר שניתן פסק הדין. לפיכך, פסק הבוררות הראשון עסק במצב הדברים עד למועד נתינתו בלבד.
54. עולה מכך, כי בשל סכסוכים חדשים שנוצרו בין הצדדים, כגון בעניין המנורות ונושא האלימות שהפגין המבקש כנגד הדיירים, חתמה משפחת שטיינברג על ייפוי כוח בחודש טבת תשע"א, אשר אפשר לדיירים להתדיין עם המבקשים בערכאה השנייה, בנוגע לסכסוכים החדשים הללו; ובמסגרת דיונים אלו, מעולם לא הובעה כל הסכמה לביטול פסק הבוררות הראשון שניתן לטובת ועד הבית.
55. עוד בעניין זה, מבקש המשיב להדגיש כי המבקשים לא קיימו ולא מקיימים, לא את פסק הבוררות של ביה"ד האזורי ולא את פסק הבוררות של הערכאה השנייה. כך, בתצהיריהם טענו המבקשים כי הם מקיימים את פסק הבוררות מיום 18.3.10 שניתן על ידי הערכאה השנייה, בו חויבו המבקשים בתשלום 150 ₪ ועד בית לחודש, עד להחלטה אחרת של ועד הבית. ואולם מנגד, בחקירתם ובסיכומיהם התעלמו מפסק בוררות זה, וטענו כי הם מקיימים את פסק הבוררות מיום 11.7.10, בו הוחלט כי המבקשים ישלמו בכל חודש סך של 70 ₪ בחודש, עד שוועד הבית יחליט אחרת. דא עקא, שלא מיניה ולא מקצתיה, שכן המבקשים לא מקיימים את החלטות הערכאה השנייה כלל. כך, קוראים המבקשים רק חציה של ההחלטה ולא את מלואה; שכן, ועד הבית אכן החליט אחרת - הוא החליט כי על כל הדיירים לשלם 150 ₪, ואולם המבקשים ממשכים בדרכם ולא מצייתים אף להוראות הערכאה השנייה.
56. מכאן נובע כי המבקשים ברצותם מקיימים פסק בוררות זה או אחר, וברצותם אינם מקיימים דבר.
57. פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות- סעיף 24(3) לחוק
58. לטענת המבקשים פסק הבוררות הראשון ניתן בחוסר סמכות אשר יש בה כדי לאיין את פסיקתו, וזאת מאחר שבבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח' (6.4.06) (להלן: "פסק-דין אמיר" או "הלכת סימה אמיר") נקבע כי אין לבית הדין הרבני כל סמכות לדון בדיני ממונות ו/או בכל נושא אחר אשר לא הוקנה לו על פי חוק. כמו כן, הבהירה השופטת פרוקצ'יה כי אף אם קיבלו עליהם הצדדים את סמכות בית הדין, אין בה כדי להקנות לבית הדין סמכות בעניינים שאינם בסמכותו על פי החוק. לפיכך, משביה"ד הרבני האזורי דן בסכסוך שבין הצדדים בדיני ממונות הרי שפעל בחוסר סמכות.
59. מנגד טוען המשיב כי המבקשים אינם יכולים להסתמך על הלכת סימה אמיר, המצדיקה לדידם את ביטול הפסק, מאחר והלכה זו ניתנה ביום 6.4.06, כאשר פסק הבוררות הראשון ניתן חודשים רבים לפני מתן פסק דין האמור. בנסיבות אלו, נקבע בפסיקה, כי אין להלכה זו תחולה רטרואקטיבית, ולפיכך היא אינה יכולה לחול על הנידון דידן.
60. היעדר שטר בוררות בר תוקף- סעיף 24(1) לחוק
61. לטענת המבקשים, לא קיים בתיק שטר בוררות בר תוקף, שכן שטר הבוררות שנחתם לכאורה על ידי הצדדים אינו ראוי להיקרא שטר בוררות כלל ואין בשטר זה לחייב את הצדדים, מהסיבות הבאות: שטר הבוררות אינו נושא תאריך ו/או מספר התיק אליו הוא כפוף; לא מצוין בשטר הבוררות בפני מי מתקיימת הבוררות ו/או את שם הבורר או פרטיו; שם התובע בשטר הבוררות אינו תואם כלל את שמו של המבקש בבקשה לאישור פסק הבורר, וכן הצדדים החתומים על השטר אינם זהים לשמות הצדדים כפי שהם מופיעים בכותרת השטר.
62. בתגובה לכך טען המשיב כי אין שחר לטענות המבקשים בעניין זה, מאחר והם אינם חולקים על העובדה כי התדיינו עם המשיב במשך דיונים רבים, על סמך שטר הבוררות השנוי כביכול במחלוקת, ולאחר מכן אף הגישו ערעור על פסק הבוררות הראשון לביה"ד הגדול, גם כן על סמך אותו שטר בוררות. על כן, הם מנועים כעת מלטעון כנגד תוקפו של השטר.
63. פסק הבוררות זויף - סעיף 24(10) לחוק
64. עוד לטענת המבקשים, פסק הבוררות שהוגש לאישור זויף, והדבר עולה מן העובדות הבאות: בכל החלטות בית הדין נעשה שימוש בפונט "מרגליות", וכן מצוינים בהן מספר התיק, תאריך, שמות הצדדים כולל מספר ת.ז, העניין הנדון, שמות הדיינים, חתימת הדיינים בדפוס, תאריך החתימה לועזי ועברי. ואולם, פסק הבוררות הראשון אינו נחזה להיות פסק בוררות שיצא מבית דינו של ביה"ד האזורי, משלא מופיעים בו הפרטים האמורים, לבד משמות הצדדים, ותו לא.
65. לכך יש להוסיף כי משיחה שנעשתה עם המזכיר הראשי של ההרכב, מר שלמה כובני, עולה כי מר כובני מעולם לא כתב פסק בוררות זה ו/או לא ראהו ו/או לא מכירו. כן, אחת מפקידות בית הדין אמרה למבקש כי פסק בוררות שכזה לא יצא מעולם ממזכירות בית הדין וכי לטענתה על המבקשים להגיש תלונה במשטרה על זיוף.
66. חיזוק נוסף לאמור מוצאים המבקשים בחותמות הרבות המופיעות על הפסק אשר מטרתן "להכשיר" את פסק הבוררות ולשוות לו מראה אמין, כאשר ידוע כי לכל חדר בבית הדין חותמת משלו, ובפסק הבוררות ניתן להבחין בכמה וכמה חותמות אשר אינן זהות, דבר אשר לא נהוג כלל בבית הדין. נוסף על כך, בפסק הבוררות אשר צולם מתיק בית הדין על ידי המבקש ניתן לראות כי הוא אינו מוחתם כלל בכל חתימה זו או אחרת, וכן כי הוא נושא תאריך עברי, שעה שפסק הבוררות שהוגש לאישור נושא חתימות רבות ולא מצוין בו תאריך כלל.
67. מנגד טען המשיב כי המדובר בטענות חמורות, שאין בהן ממש, שכן פסק הבוררות שהוגש לבית המשפט לאישור, במסגרת הליך זה, אינו אלא זהה לפסק שצולם על ידי המבקשים מתיק בית הדין וצורך כנספח לבקשתם, ואין אלא לתמוה כיצד הגיע פסק בוררות "מזויף" זה לתיק בית הדין.
68. נוסף על כן, נראה כי לא בכדי נמנעו המבקשים מלהעיד ו/או לצרף תצהיר מטעם מר שלמה כובני ו/או כל פקידה אחרת מבית הדין ו/או להמציא אישור כלשהו מביה"ד כי המדובר בפסק בוררות שזויף. כן, אין להתעלם מן העבודה כי בחקירתו תיאר המבקש כיצד פנה למשטרה בעניין זה, אולם פניה זו לא מצאה לה מקום בתצהירו של המבקש, וכן לא צורף כל מסמך המעיד על כך.
69. איחור בהגשת בהקשה לביטול פסק הבוררות הראשון
70. נוסף על טענותיו של המשיב האמורות, לפיהן אין עילה לביטול הפסק, סבור הוא כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות חלף עבר לו זה מכבר. לפיכך, לו סבורים המבקשים כי עומדת להם הזכות לבקש את הארכת המועד להגשת בקשת הביטול, הרי שהיה עליהם כבר לעשות זאת, ומשביכרו המבקשים שלא לבקש אורכה, לא יוכלו כעת לבקש את ביטולו של הפסק משחלפו כל המועדים הקבועים בחוק לעשות כן.
71. לטענה זו השיבו המבקשים וטענו כי לאור כל טענותיהם, בייחוד אלו הנוגעות לעובדה כי המשיב ויתר על פסק הבוררות הראשון משהסכים להתדיין עם המבקשים מחדש בביה"ד האזורי, והסברה כי פסק הבוררות זויף, היו סמוכים ובטוחים שפסק הבוררות בטל ומבוטל (void), ועל כן אין ולא הייתה עליהם כל חובה לפעול לביטולו בדרכים הקבועות בחוק. לכך יש להוסיף, כי העובדה שהמבקשים השתהו, ובמשך שנים לא הגישו את פסק הבוררות לאישור, מעידה כי אף לשיטתם הוא אינו רלוונטי, ובקשת אישור זו אינה אלא דרך נוספת של ועד הבית להתעמר במבקשים.
72. דיון והכרעה
73. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, נחה דעתי כי דין בקשת האישור להידחות, ודין בקשת הביטול להתקבל.
74. כמפורט לעיל, המבקשים העלו את הטענה שאם סבור היה המשיב כי פסק הבוררות הראשון שניתן על ידי ביה"ד האזורי הוא הפסק שיש לאשרו, הרי משהוגש עליו ערעור לביה"ד הגדול, היה על המשיב להגיש את פסק הבוררות שבערעור לאישור, או לכל הפחות לצרפו לבקשת האישור. אמנם יש צדק בטענה שמי שפונה בבקשה לבית המשפט חייב לגלות בבקשתו אל כל העובדות הרלוונטיות, ובוודאי שפסק דין בערעור על פסק הבוררות המוגש לאישור חייב היה למצוא את מקומו בבקשה. עם זאת, משקבע ביה"ד הגדול באופן מפורש כי הערעור על פסק הבוררות של ביה"ד האזורי נדחה, הרי שנכון לאותה שעה, קביעות ביה"ד האזורי נשארו בעינן, ולפיכך, עקרונית, ניתן לקבל את עמדת המשיב כי עליו לבקש את אישורו של פסק זה ולא את פסק ביה"ד הגדול בערעור.
75. אכן, צודקים המבקשים בטענתם שאין להתעלם מכך כי פסק הבוררות של ביה"ד הגדול כלל גם המלצות לוועד הבית שמטרתן לקרב את השלום בין הדיירים, ואולם מקובלת עליי טענת המשיב, כי יש להתייחס לקביעות פסק הבוררות לחוד, ולהמלצות הנקובות בו לחוד, וכי "המלצה" כשמה כן היא, והיא אינה מחייבת.
76. אי לכך, ראוי היה שהמשיב יצרף את פסק הבוררות שבערעור לבקשתו, ברם, בהימנעותו מעשות כן אין כדי לאיין את בקשתו, מאחר שכאמור, פסק הבוררות של ביה"ד האזורי, ולא של ביה"ד הגדול, הוא הרלוונטי מפאת ההוראות האופרטיביות שבו.
77. חרף האמור, לא ניתן להתעלם מן העובדה שפסק הבוררות של ביה"ד האזורי ניתן בשנת 2005, ופירושו של דבר, כי הבקשה לאישורו מוגשת בחלוף שמונה שנים (!) מיום נתינתו. בשונה מבקשה לביטול פסק בוררות, שהגשתה כפופה למועדים הקבועים בחוק, חוק הבוררות שותק לעניין המועדים להגשת בקשה לאישור הפסק. עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי זכות זו אינה עומדת לצד המבקש לממשה לנצח. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נגד עיריית נתניה ואח' (11.9.07):

אמת הדבר כי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אינו קובע מועד מחייב החל על הזוכה בפסק בוררות, לצורך הגשת בקשה לאישורו בידי בית משפט.

...

חרף האמור, אין פירוש הדבר כי אין כל הגבלת זמן שהיא על הגשת בקשה לאישור פסק בורר וכי זכותו הדיונית של הזוכה על פי הפסק עומדת לו לנצח. בעל דין שזכה בפסק בורר אמור מכוח דרישת תום הלב הדיונית, להגישו לאישור בתוך פרק זמן סביר בהינתן הנסיבות המיוחדות של המקרה הרלבנטי. בעל דין אשר במשך שנים רבות התעלם מהפסק, לא פעל על פיו, ונחזה כמי ששוב איננו עומד עליו, צפוי להיתקל בטענת מניעות דיונית שתיטען כנגדו [...] ככל תובענה המוגשת לערכאות, כך גם בקשת זוכה לאישור פסק בורר, כפופה לכללים של תום לב וסבירות דיוניים בדרכי הגשתה הן לענין עיתוי ההגשה והן לענין תוכנה וצורתה.

(ראו גם, סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת), כרך ב' עמ' 914 -915 (להלן: "אוטולנגי"), וכן, הפ"ב 8200-02-13 וענונו ואח' נ' צור אדם בע"מ (18.8.13)).

1. בענייננו, אפוא, נראה כי בקשת האישור הוגשה תוך שיהוי קיצוני, בהתחשב בכך כי חלף זמן ארוך ובלתי סביר מיום נתינת הפסק ועד הגשת הבקשה.
2. כמו כן, בהקשר זה יש להתחשב בעובדה כי לאחר שניתנו שני פסקי בוררות על ידי ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול, הובא הסכסוך בין הצדדים לדיון פעם נוספת, בפני הערכאה השנייה- בית הדין שעל יד המועצה הדתית, ועובדה זו מהווה שינוי בנסיבות עד אשר כבר אי אפשר לאשר את הפסק שניתן קודם לכן.
3. אמנם, טוען המשיב כי הערכאה השנייה דנה במחלוקות חדשות שנתגלעו בין הצדדים לאחר מתן פסק הבוררות הראשון (כגון: הטענות בדבר מעשי אלימות ובריונות שהפגין המבקש כלפי הדיירים, או עקירת מנורות חדשות מן הלובי), ואולם מנגד טוענים המבקשים כי המשיב ויתר על פסק הבוררות הראשון מאחר שאותה המחלוקת בדיוק בה דנה הערכאה הראשונה, הונחה שוב לפתחה של הערכאה השנייה.
4. בעניין זה, השתכנעתי כי הדין עם המבקשים. עיון בכתב התביעה שהגיש ועד הבית לערכאה השנייה מגלה כי על אף שחוב המבקשים לוועד הבית כבר נידון והוכרע בביה"ד האזורי (וכפי שנקבע בו: "מחייבים את המשיבים להחזיר לאלתר את כל המנורות.. מחייבים את המשיבים לשלם תוך 7 ימים את חובם לוועד הבית.."), הוא נידון פעם נוספת בפני הערכאה השנייה עת טען בפניה ועד הבית כי המבקשים אינם משלמים את מיסי ועד הבית מאז חודש יולי 2004, קרי, בתקופה אשר נידונה כבר בפני ביה"ד האזורי.
5. המשיב מסביר כי מאחר שהמבקשים סירבו להכיר בהחלטות ועד הבית, נאלצו הם לתבוע אותם שוב. מכך יש להסיק, כי לסברת ועד הבית והמשיב, על מנת לסיים את הסכסוך ביניהם לבין המבקשים, לא היה להם אלא להתדיין פעם נוספת עם המבקשים בפני ערכאה השנייה, באותו העניין, ולא רק בסוגיות חדשות. מעבר לזאת, בעדותו של המשיב בדיון ההוכחות שנערך לפניי מיום 12.5.13, הודה במפורש בכך כי הדיירים נענו להתעקשות המבקשים להתדיין בשנית בפני ערכאה אחרת, והתנו את ביטול פסק הבוררות הראשון במתן פסק בוררות סופי חדש שיינתן על ידי הערכאה השנייה, אשר יסיים את המחלוקות, באומרו: "אנו אמרנו במפורש היות והמבקשים רצו ללכת דווקא לבית הדין הזה - זה בטל (הכוונה לפסק הראשון - ב.ג.), בתנאי שיהיה פסק דין" (עמוד 15, שורות 9 - 10).
6. לפיכך, על אף שנוכחתי כי עניינים נוספים אכן הובאו להכרעתה של הערכאה השנייה, הרי שעיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לתשלום המיסים לוועד הבית מאז שנת 2004, ומשנפתח העניין לדיון מחדש, הרי שבכך ויתר המשיב על פסק הבוררות הראשון, ופסקי הבוררות האחרים שיצאו תחת ידה של הערכאה השנייה הם אשר מחייבים את הצדדים, ואת אישורם היה המשיב צריך לבקש, ככל שיחפוץ בכך. יפים לענייננו דבריה של אוטולנגי בעמ' 853:
7. "כאשר הוגשה תביעה בין אותם הצדדים לגבי חיובים הקשורים באותה תקופה עצמה, תביעה אשר לגביה הייתה הסכמה של שני הצדדים למוסרה מחדש לבוררות - ניתן לראותם כמסכימים להתעלם מפסק הבוררות הראשון ולא לראותו כמהווה מעשה בית דין ביניהם".
8. נמצאנו למדים, כי מקום בו הסכימו הצדדים להתדיין בפני הערכאה השנייה, בעניין אותו חיוב שכבר נקבע באופן עקרוני בפסק הבוררות הראשון, ומשלא סייגו את סמכות הדיינים בשטר הבוררות להכרעה בעניין המחלוקות החדשות בלבד, והסכימו במפורש כי הערכאה השנייה תדון בכל הסכסוכים שבין הצדדים, משתמע מכך כי שני הצדדים ויתרו על תחולתו של פסק הבוררות הראשון. כן רואה אני להעיר כי אין נפקות לעובדה כי לטענת המשיב, הוא מעולם לא הביע את הסכמתו לוויתור על פסק הבוררות הראשון, מכיוון שטענותיו בכתב התביעה, וההתדיינות בפועל, מהוות ביטוי מובהק לכך כי הסכים להתעלם מפסק הבוררות הראשון.
9. נוסף על האמור, אין לי אלא לתמוה מדוע המתין המשיב שנים כה רבות, עד אשר ביקש את אישורו של פסק בוררות זה, ומה יועיל לו אישורו שעה שהוא עצמו טען לא אחת כי היה ברור שלא ניתן יהיה לאכוף את פסק הבוררות הראשון, משהוא אינו מגלם בתוכו הכרעה מפורשת אודות הסכום שהמבקשים חייבים לשלם לוועד הבית (ובייחוד לאור כך שפסקי הבוררות האחרים, שאישורם טרם התבקש, מגלמים בתוכם סכומים מפורשים). כן, אילו סבר המשיב כי פסק הבוררות אינו אופרטיבי, מדוע זה לא פנה בזמנו לבוררים על מנת שהאחרונים יתקנו את הפסק וינקטו בסכום מפורש, או אז יכול היה לפנות להוצאה לפועל למען מימושו של הפסק. עוד יש לתהות לשיטת המשיב, מה תוקפם של פסקי הדין המאוחרים שניתנו על ידי הערכאה השנייה ביום 18.3.10 וביום 11.7.10, והאם אלו עולים בקנה אחד או סותרים פסק הבוררות שאישורו מבוקש בהליך זה.
10. בנסיבות אלו, ביטולו של הפסק יהיה מוצדק מכוח סעיף 24(10) לחוק ("קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"), משום שהגשת בקשה לאישור פסק בוררות בחלוף שמונה שנים מיום נתינתו, למרות עובדת התדיינות הצדדים פעמים רבות לאחר מכן באותם עניינים ובפני ערכאות שונות, עולה כדי התנהגות חסרת תום לב דיוני של ועד הבית ושל המשיב. במקרה דומה, רע"א 3222/97 המועצה המקומית קריית עקרון נ' גורי רחמים (28.10.97)), קבע בית המשפט העליון כדלהלן:

"הטעם העיקרי שעל פיו החליט בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבוררות היה שהמבקשת הביעה דעתה, במפורש ובהתנהגות, שאין היא מתכוונת לפעול על-פיו. ראיות לדבר מצא בהליכים שונים שבהם התדיינו המבקשת והמשיב מס' 1 שבכולם התעלמה המבקשת מפסק הבוררות ולא פעלה על פיו. המבקשת אף הגדילה לעשות ובמגעיה עם המשיבים, שנים אחרי שניתן הפסק, הציעה למנות שמאי להערכת הפיצויים, תוך התעלמות ממה שנקבע בפסק. כן נמנעה מלהעלות טענה בדבר הפסק בכתב ההגנה שהגישה נגד תביעתם של המשיבים נגדה.

צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי במסקנתו כי המבקשת מנועה מלבוא היום ולבקש את אשורו של הפסק. אעיר כי לעניין זה אינני רואה הבדל בין מניעות מלבקש את ביטולו של פסק הבוררות, שנדונה לא פעם בפסיקתם של בתי המשפט (עיין ס' אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל מהדורה שלישית מורחבת, תשנ"א-1991, ס' 498 - 501, בעמ' 478 - 481), לבין מניעות מלבקש את אישורו."

[ההדגשות אינן במקור, ב.ג.]

1. לפיכך, משהגעתי למסקנה כי בקשת האישור נגועה בשיהוי רב, וכי הלכה למעשה ויתרו הצדדים על פסק הבוררות הראשון, מנוע כעת המשיב מלעתור כיום בבקשה לאשר את הפסק, ודי בכך כדי לסתום את הגולל על בקשתו.
2. מכך אף מתבקשת המסקנה כי טענת המשיב אודות כך כי חלף המועד להגשת בקשת ביטול הפסק אינה יכולה לעמוד, משום שהמבקשים הניחו כי פסק הבוררות הראשון נזנח, עת התדיינו הצדדים בעניין אותה עילה בפני ערכאה שנייה (השוו: ה"פ (ת"א) 376104 עיריית נתניה נ' אגודת בית הכנסת הגדול, תק-מח 2005 (2) 3486, 3490), ועל כן מצדו ניתן היה להניח כי אין כל צורך בהגשת בקשה לביטול הפסק; ורק עת הגיש המשיב את בקשתו לאישור הפסק, התעורר מצד המבקשים הצורך להגשת בקשה לביטולו.
3. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי בבקשת הביטול שהגישו המבקשים, העלו טענות רבות אחרות בתמיכה לבקשתם, מן הגורן ומן היקב, שאין בידי לקבל. כך, למשל, טענת זיוף פסק הבוררות הראשון הינה טענה כי ראוי היה שלא תועלה כלל, משהמבקשים לא הביאו ולוּ קצה ראיה להוכיחהּ, כמו גם העובדה כי פסק הבוררות, הנטען להיות "מזויף", צולם על ידי המבקשים בעצמם מתיק בית הדין, והינו זהה בדיוק לפסק הבוררות שהמשיב ביקש לאשר (מלבד החותמות המצויות עליו; ואיני מוצא כיצד הופעתן מעידות על זיופו). לכך יש להוסיף, כי המבקשים לא המציאו תצהיר ממי שכביכול היה בידו לחזק את טענת הזיוף, הם מר שלמה כובני ופקידת בית הדין, והדבר אומר דרשני. לפיכך, אין לי אלא לדחות טענות אלו, מכל וכל.
4. כך אף לעניין טענת המבקשים אודות היעדרו של שטר בוררות בר תוקף (סעיף 24(1) לחוק). עיון בשטר הבוררות מעלה כי הצדדים (המבקשים מחד, ומנגד - ועד הבית על נציגיו בהליך, שהתשנו מידי פעם, בידיעת ובהסכמת המבקשים) העבירו את הסכסוך ביניהם להכרעת בית הדין בחתימת ידם. אכן, שטר הבוררות נטול תאריך, ונטול שמות הבוררים הספציפיים שעתידים לדון בבוררות, ברם מכאן ועד למסקנה כי שטר זה אינו ראוי להיקרא שטר, רחוקה הדרך. לכך אף יש להוסיף כי הדבר לא מנע מהצדדים להתדיין על בסיס שטר זה מול ביה"ד האזורי והגדול, וכי עד עתה מעולם לא העלו טענה נגד כשרותו של השטר.
5. אשר לטענה כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות (סעיף 24(3) לחוק) מאחר שביה"ד האזורי נעדר סמכות לדון בדיני ממונות, על פי פס"ד אמיר מיום 6.4.06, הרי שבדין טען המשיב כי מאחר שפסק הבוררות בביה"ד האזורי ניתן ביום 11.8.05, הלכה זו אינה חלה עליו, משום שהיא אינה חלה באופן רטרואקטיבי (ראו, ע"א (חי') חזי שקלים נ' יעקב איטח (2.4.08)).
6. כן טענו המבקשים אודות חוסר הזדמנות לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם (סעיף 24(4) לחוק) וכי הבוררים לא הכריעו בכל העניינים שהובאו להכרעתם (סעיף 24(5)) ואולם טענות אלו נטענו בעלמא, מבלי שהובאה כל ראיה להוכחתם, ולפיכך איני רואה לנכון להתייחס אליהן.
7. סיכום
8. מכל האמור עולה כי הבקשה לאישור נדחית, ופסק הבוררות מיום 11.8.05 מבוטל. למען הסר ספק, אין בפסק דין זה כדי להשפיע על שאלת תקפותם של פסקי בוררות אחרים שבין הצדדים.
9. המשיב יישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המבקשים בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ד, 17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.