בפניי ערר על החלטת בית משפט קמא מיום 22.8.12 בית משפט שלום פתח תקווה בתיק

18559-08-12 לפיה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה באישום שהוגש כנגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

במסגרת הערר מתבקש בית המשפט להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

בנימוקי הערר מצוין כדלקמן:

הוגש כתב אישום כנגד העורר ובו מיוחסת עבירת איומים כלפי המתלוננת – בת זוגו וכן מיוחסת עבירת תקיפת סתם לפיה דחף העורר את בת זוגו בהזדמנות אחת בלבד.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

בדיון ביום 27.8.12 הועלתה טענה בעניינה של דיותן של ראיות לכאורה באישום השני וכרסום ראיות ביחס לאישום הראשון.

בית משפט קבע קיומן של ראיות לכאורה והורה על מעצר עד תום ההליכים ללא שנבחנה כל חלופה ומבלי שהעותר הופנה לתסקיר.

לטענת ב"כ העורר אין ראיות לכאורה כלל ביחס לאישום השני. העורר מנתח את עדויות המתלוננת וכן טוען לכרסום בראיות באישום הראשון.

ומכאן הבקשה לשחרר העורר. לחילופין מתבקש בית המשפט לבחון חלופה תחת פיקוח.

ב"כ המשיבה מתנגדת לשחרור ממעצר עד תום ההליכים, מפנה להודעות המתלוננת, מפנה לעברו של העורר. אין מקום לבחון חלופה לטענתה.

לגופו של עניין עיינתי עיין היטב בכל הודעות המתלוננת מיום 17.8.12. יש לציין כי מדובר בשתי הודעות באותו יום והודעה שלישית באותו לילה במסגרתה מבקשת המתלוננת לבטל תלונתה.

בחרתי להתייחס ראשונה דווקא לבקשת המתלוננת בדבר ביטול התלונה, שכן, עולה כי הבסיס לביטול התלונה הוא לא רצונה החופשי של המתלוננת וכי טענתה ביחס לעובדות כתב האישום הן להד"מ, אלא, אנשי הכפר התחננו שתבטל התלונה וכן הוריה לחצו עליה לבטל התלונה. היא מוכנה לבטל התלונה, ובלבד, שאם תתקשר המשטרה יבואו שוטרים מהר כי היא פוחדת מהעורר [ההדגשות שלי נ.א.].

הודעות המתלוננת נתמכות/מקבלות חיזוק בהודעת בנה בן ה- 17. למקראן אני מוצאת קיומן של ראיות לכאורה על פי הנדרש בהלכת "זאדה".

כל טענותיו של ב"כ העורר ביחס לתמיהות שמעלה לעניין ראיות התביעה מתוך הודעות המתלוננת מקומן בעת הדיון בתיק העיקרי.

מתוך הודעות המתלוננת וביתר שאת מתוך ההודעה המאוחרת באותו לילה בדבר רצונה לביטול התלונה "זועק" הפחד הנורא של המתלוננת מפני העותר. אני לא מוצאת כרסום בראיות התביעה.

זאת ועוד. בעברו של העורר עבירות אלימות ואיומים כלפי אותה מתלוננת ממש ובגינן היה עליו לרצות בפועל מאסר בן 20 חודש ממנו השתחרר רק לאחרונה באפריל 2012.

סמיכות הזמנים בין שחרורו של העורר ממאסרו בפועל לביצוע עבירות אלה ופחד המתלוננת המשתקף מתוך ראיות התביעה מצביע על מסוכנות גבוהה של העורר כלפי המתלוננת וחוסר היכולת ליתן אמון בעורר זה.

לא מצאתי כי היעדרו של צו הרחקה כנגד העורר מהווה נסיבה לכרסום איות התביעה. מתוך המזכר שנרשם על ידי השופט פינטו פנחס ביום 19.8.12 עולה כי היה קיים צו הרחקה כנגד העורר בת"פ 37987-09-10. המתלוננת סברה כי צו זה בעינו אך הוסבר לה על ידי השוטר כי משתסתיים תקופת המאסר אין תוקף לצו ההרחקה או אז יהיה צורך אם רצונה של המתלוננת בהוצאת צו חדש. דהיינו עולה מתוך מזכר זה אי הבנת המתלוננת ביחס לתוקפו של הצו שהיתה סבורה עד לקבלת ההסבר מהשוטר פינטו כי הצו בתוקף.

בראש ובראשונה, בטרם ישקול בית המשפט חלופת מעצר, עליו לבחון האם האדם שלפניו ראוי לאמון בית המשפט, במקרה זה שלפניי מוכיח העורר לאור סמיכות הזמנים בסיום ריצוי מאסר בעבירות אלימות כלפי המתלוננת לבין מועד ביצוע העבירות בתיק זה, כי אינו ראוי לאמון בית המשפט, דהיינו רעיונית אין מקום לחלופת מעצר ומשכך אין מקום לבחון חלופה קונקרטית באמצעות הפניית העורר לקצין מבחן לקבלת תסקיר בעניין זה. ראה לעניין זה בש"פ 7038/09 עאמר אבו אסעד נ' מדינת ישראל.

לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא.

הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ב, 11 ספטמבר 2012, בנוכחות הצדדים.