ע"י ב"כ עו"ד זרי חזן

1. ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד רענני עופרי אביבה, אב"ד; עו"ד רן מרינברג, חב"ד; עו"ד עופר נעמת, חב"ד), בתיק בד"א 38/12 מיום 7.8.12, שבגדרו נמחק ערעורו של המערער, על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו נגדו בתיק בד"מ 5/10 של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (הכרעת דין מיום 1.6.12, וגזר דין מיום 11.3.12).

רקע הדברים הצריך לעניין

2. המערער הורשע בהכרעת דין של בית הדין המחוזי בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח על פי סעיף 2 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית, התשמ"ו – 1986) (להלן: "הכללים") וסעיפים 54, 61(1) ו – 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק הלשכה"); עבירה של עיכוב מסמכים שלא כדין, על פי הסעיפים 88 ו – 61(1) לחוק הלשכה; עבירה של הפסקת טיפול בעניינו של לקוח מבלי למנוע פגיעה בלקוח, על פי סעיף 13(ב) לכללים, וסעיף 61(2) לחוק הלשכה; עבירות של מעשים הפוגעים במקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו – 61(1) לחוק הלשכה. המערער זוכה באותו עניין מעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.

3. בגזר הדין שניתן ביום 11.3.12, בעקבות הרשעת המערער, הוחלט, בדעת רוב, להטיל על המערער עונש של 4 שנות השעיה מלשכת עורכי הדין, מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע (הכרעת-הדין וגזר-הדין ייקראו יחד להלן-: "פסק הדין"). אין חולק היום, כי פסק הדין התקבל אצל המערער ביום 15.3.12, ואילו אותו פסק דין נמסר למשיבה ביום 12.3.12.

4. המערער הגיש את ערעורו על פסק הדין בתיק בד"א 38/12, ביום 16.4.12, ואילו המערערת הגישה הערעור על גזר-הדין בתיק בד"א 47/12, ביום 7.5.12. שני הערעורים אוחדו לצורך הדיון בהם, וביום 19.6.12 התקיים דיון שבו עלו טענות נגדיות של שני הצדדים שביקשו למחוק זה את ערעורו של זה בשל איחור בהגשת הערעורים, מבלי שהתבקשה הארכת מועד. בית הדין הורה, בהחלטה מאותו יום, לשני הצדדים לבדוק את המועדים ולתת תגובה בכתב באשר לעמדתם לאחר הבדיקה, וזאת בתוך 30 יום מאותו יום. בית הדין קבע, כי מועד להמשך הדיון ייקבע, אם בכלל, לאחר קבלת עמדות שני הצדדים לאותה החלטה. המערער, הגיש בעקבות החלטה זו, תגובה בכתב לבית הדין הארצי שבה ביקש לדחות או למחוק את ערעור המשיבה בשל האיחור בהגשתו, ואילו המשיבה מצדה לא מצאה לנכון להגיש תגובה בכתב.

5. בית הדין הארצי מתח ביקורת על עובדה זו וציין, כי אי הגשת התגובה ע"י המשיבה, נדרשת לא רק למען הסדר הטוב וכדי להבהיר עמדתה בכתב, כפי שנקבע, אלא גם מחמת הנימוס. בהמשך, הורה בית הדין הארצי למחוק את ערעורה של המשיבה, וזאת בהסתמך על תגובתו בכתב של המערער לפיו, המשיבה איחרה ב-25 יום בהגשת ערעורה. בית הדין דחה את עמדת המשיבה, שביקשה לבדוק אם במהלך תקופת ההגשה לא הייתה מזכירות בית הדין סגורה בשל פגרת הפסח. עפ"י קביעתו, אין כל חיקוק המתיר דחיית מועד הגשת ערעור לבית הדין המשמעתי בשל פגרה. לפיכך, כך קבע, במקרה האמור ראוי היה להקדים את הגשת הערעור לפני תחילת הפגרה או להגיש בקשה בהתאם לסעיף 53א לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) (להלן:- "כללי סדרי הדין"). מאחר שלא עשתה אחד מאלה, נמחק הערעור.

6. במקביל, הורה בית הדין הארצי, גם על מחיקת ערעורו של המערער. בעניין זה קבע, כי לאור מועד קבלת פסק הדין על ידו היה עליו להגיש את ערעורו לכל המאוחר ביום 15.4.12, שנפל ביום ראשון בשבוע. זאת מאחר שהיום האחרון להגשה היה יום שבת (14.4.12), שאינו בא במניין ימי תקופת ההגשה, לאור האמור סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. בית הדין ציין, כי התלבט בשאלה כיצד יש לפרש את הימנעותה של המשיבה להגיש תגובה בכתב, ואם ניתן להבין כי בהימנעותה מהגשת עמדה ויתרה למעשה על טענת האיחור שהעלתה כלפי המערער. עם זאת, סבר בית הדין, כי המערער באמצעות אישור המסירה שהגיש, הודה כי הערעור הוגש ביום 16.4.12, כאשר בטיעוניו לא נמצאה כל טענה המגנה על האיחור או המסבירה אותו. בית הדין קבע, כי מאחר שקיים איחור שלגבי תיקונו לא ננקט שום הליך, ומשום בקשת המשיבה לפרוטוקול בית הדין למחוק את הערעור ומאחר שהאיחור הובא לידיעת בית הדין, אין הוא יכול להתעלם ממנו והדבר מכריע את הכף לכיוון מחיקת הערעור.

עיקר טענות הצדדים:

7. המערער בטיעונו לפניי, אינו חולק לא על מועד הקבלה של פסק הדין ולא על מועד הגשת הערעור. לטענתו, בין הימים 6.4.12 עד 14.4.12, היו משרדי לשכת עורכי הדין לרבות מזכירויות בתי-הדין המשמעתיים המחוזיים והארציים סגורים ומסוגרים. עוד לטענתו, תקנות בתי המשפט (פגרות), תשמ"ג-1983, הקובעות את קיומה של פגרת פסח בין י"ד בניסן לבין כ"א בניסן בכל שנה, אינן חלות על בתי הדין המשמעתיים המחוזיים והארציים. לפיכך לדבריו, חופשות הפסח של מוסדות לשכת עורכי הדין ומזכירויות בתי הדין שלה, אינן ימי פגרה עפ"י חיקוק ולפיכך אינן יכולות לבוא במניין הימים להגשת ערעור, עפ"י סעיף 53 לכללים. לטענת המערער, יש ל"קזז" את אותם ימים ממניין התקופה של 30 יום שנקצבה לו עפ"י התקנות להגשת הערעור, כאשר בין ה-16.3.12 לבין 16.4.12 נותרו לפיכך רק 22 ימים, שאותם יש למנות, ולכן רשאי היה להגיש את הערעור, גם בחלוף 8 ימים נוספים ממועד הגשתו בפועל. לטענתו, עמדת בית הדין הארצי, מצמצמת ללא סמכות את מניין הימים להגשת הערעור שנקבעו בסעיף 53 לכללים ל-20 יום בלבד.

8. המשיבה מנגד טוענת, כי יש לדחות את הערעור. לדבריה, על המערער היה להגיש את ערעורו עד ליום 15.4.12, כאשר ימי הפסח באים במניין, בשל היעדר כל חיקוק המתיר את דחיית מועד הגשת הערעור לבית הדין המשמעתי בשל פגרה. עוד לטענתה, אמנם מוסדות בתי הדין היו סגורים במהלך חופשת הפסח, אך זו הסתיימה ביום שבת ביום 14.4.12, ולכן בדין קבע בית הדין הארצי, כי היה על המערער להגיש את ערעורו ביום 15.4.12 ולא באיחור של יום.

9. בדיון לפניי ביום 4.2.13, לא היה בפי ב"כ המשיבה הסבר מדוע לא הוגשה תגובה ע"י המשיבה לבית הדין הארצי, כפי שהצטוותה בהחלטה מיום 19.6.12. לפיכך, בהחלטה מאותו יום, הוריתי לב"כ המשיבה להגיש תגובה בכתב של לשכת עורכי-הדין לגבי מעמדה של החופשה המרוכזת אותה מקיימת הלשכה בתקופת חג הפסח על מירוץ הזמנים הקבוע בסעיף 53 לכללי סדרי הדין, וכן להמציא הסבר של הקובל לאי הגשת התגובה לבית הדין הארצי עפ"י החלטתו מיום 19.6.12. ב"כ המשיבה, הצטווה להגיש את תגובתו לא יאוחר מיום 17.2.13, ולמערער אפשרות להגיב על אותה תגובה, עד ליום 24.2.13.

10. בהודעה שנמסרה לבית המשפט ביום 17.2.13, צירף ב"כ המשיבה, עו"ד חזן, תגובה של עוה"ד מיבי מוזר, יו"ר בית הדין הארצי המשמעתי, מאותו יום. באותה תגובה ציין עו"ד מוזר, כי בהחלטתו בעניין חישוב המועדים בתיק נשוא הערעור, קבע בית הדין הארצי כי אין חיקוק המתיר את דחיית מועד הדיון להגשת הערעור לבית הדין המשמעתי בשל הפגרה, לפיכך יש להקדים את הגשת הערעור לפני תחילת הפגרה או לבקש הארכת מועד בהתאם לסעיף 53א לכללי סדרי הדין. עוד ציין, כי נשיאות בית הדין הארצי אינה מוסמכת לקבוע את עמדת הלשכה לגבי המעמד של חופשה מרוכזת שאותה מקיימת הלשכה ובוודאי שאין לה סמכות לשמש כערכאת ערעור על החלטת בית הדין הארצי. מאידך צויין, כי ראוי שוועדת האתיקה של מחוז תל-אביב תסביר לבית המשפט, מדוע לא טרחה להביא את עמדתה לבית הדין הארצי כפי שנדרשה לעשות. עוד ציין, כי יביא את החלטתי מיום 4.2.13 לעיון נשיאות בית הדין הארצי.

11. באותה תגובה מיום 17.2.13, ציין עו"ד חזן, כי לא עלה בידו להשיג את תגובת ב"כ הקובל בבית הדין הארצי לאי הגשת תגובתו, זאת בשל עומס במשרדו של ב"כ הקובל, ואותה תגובה תוגש בתוך ימים ספורים עפ"י התחייבותו של הקובל. בהחלטה מיום 18.2.13, התרתי לב"כ הקובל להגיש את תגובתו המשלימה עד ליום 21.2.13, עם העתק למערער, והתרתי למערער להגיב עליה עד ליום 28.2.13.

12. בהודעה שהוגשה לבית המשפט ע"י פרקליט וועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין מחוז תל-אביב עו"ד יורק-ריד, צויין, כי "לאחר בדיקה עם ב"כ הקובל, נראה כי מדובר בתקלה מצטערת מטעם ב"כ המשיבה". בהודעה נאמר עוד, כי ב"כ הקובלים הממונים מטעם המשיבה מצויידים בהנחיות מפורשות לניהול התיק, ולכן צפיית המשיבה היא, כי ב"כ הקובל יגיש תגובתו במועד ויפעל בהתאם להחלטות בית הדין ו/או בית המשפט. עוד צויין, כי המשיבה מתייחסת בחומרה למקרה כזה, ויצרה מערך של בקרה והפקת לקחים כדי למנוע תקלות מסוג זו בעתיד.

13. ב"כ המערער, בתגובתו לאותה תגובה, ציין כי הן תגובת המשיבה מיום 18.2.13 והן התגובה המשלימה מיום 21.2.13, אינן כוללות התייחסות לנדרש בסעיף 1 להחלטה מיום 4.2.13, ובכך, לא מילאה המשיבה אחר החלטת בית המשפט. לטענת המערער, לא עמדת הלשכה היא הקובעת לעניין השפעתה של חופשה מרוכזת על מרוץ הזמנים עפ"י תקנה 53 לכללי סדר הדין, אלא עמדת המחוקק, שלטעמו תומכת בגישתו. לדבריו, מכלל ההן של שבסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הקובע, כי ימי פגרה שנקבעו בחיקוק יבואו במניין הימים, נשמע הלאו לפיו ימי חופשה מרוכזת אשר לא נקבעו בחיקוק, לא יבואו במניין הימים. עוד צויין, כי בהסבר שנתן ב"כ המשיבה לעניין הימנעותו להשיב לדרישת בית הדין המשמעתי הארצי, אין כדי לרפא את הפגם הנובע מהימנעותו לקיים את ההחלטה, וכי אי מתן ההסבר כדרישת בית הדין הארצי בהחלטתו, כמוה כאי התייצבות לדיון, כאשר התוצאה המשפטית היא זהה. לדבריו, בהיעדר הסדר למצב כזה בכללי סדרי הדין, יש להחיל את חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב, תשמ"ב-1982), סעיפים 173 ו-194 ולקבוע, כי המשיבה ויתרה על טענתה כי המערער הגיש את ערעורו באיחור.

דיון והכרעה

14. נראה לי, כי לצורך הכרעה בערעור זה אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיית משמעותה של החופשה המרוכזת במוסדות הלשכה, במהלך פגרת הפסח, על מרוץ הזמנים להגשת ערעור לפי כלל 53 לכללי סדרי הדין. אין חולק, כי ביום האחרון להגשת הערעור (15.4.12) היו משרדי הלשכה פתוחים, ולא נשמעה טענה מפי המערער שהוא ניסה להתדפק על דלתות הלשכה במהלך חול המועד כדי להגיש את הערעור. השאלה עשויה הייתה להתעורר במלוא חריפותה, אילו נפל המועד האחרון להגשת הערעור במהלך החופשה המרוכזת. אולם, לא זה המצב שלפניי. למעלה מן הצורך אעיר בשולי הדברים, כי במצב דברים כזה, קשה לי לקבל את פרשנותו של בית הדין לפיה על המערער, במצב כזה, להקדים את הגשת הערעור לפני החופשה המרוכזת או להגיש בקשה להארכת מועד לפי סעיף 53א לכללי סדר הדין. לא ניתן להלום, כי כשמדובר בהליכים משמעתיים הקרובים קירבה יתרה להליך פלילי, תימנע הלשכה מחד, מקביעת כללים מפורשים שיגדירו את מעמדה של החופשה המרוכזת בכל הנוגע להגשת כתבי ב-דין לבתי-הדין המשמעתיים ומאידך, על אף שמדובר בחופשה הנגזרת מטעמי נוחות מנהלית, תגלגל את האחריות על כך לפתחו של בעל הדין המבקש לעמוד בהוראות הכללים. סבורני, כי במצב דברים כמתואר לעיל, החלטתה החד-צדדית של הלשכה לנעול את שעריהם של בתי-הדין, שלא במסגרת ימי מנוחה עפ"י חוק, משמעה, דחייה מכללה של המועד להגשת כתבי בית הדין הנדרשים, בין עפ"י חיקוק ובין עפ"י החלטתו של בית הדין, עד לאחר הסרת המניעה, קרי עד לסיומה של החופשה המרוכזת.

15. אולם, כאמור, אין זה המצב המקרה הנדון, שכן ביום האחרון האפשרי להגשה בענייננו, היו משרדי הלשכה פתוחים. בעניין זה, גם אינה מקובלת עלי פרשנות המערער לפיה, יש לקזז, ככלל, את ימי החופשה המרוכזת ממניין המועדים הקבועים בכללי סדרי הדין. אולם, לאור האמור, מתבקש מהלך חקיקתי לשינוי הכללים או לחלופין מהלך אדמיניסטרטיבי שיסדיר קיומה של פעילות במזכירויות בתי הדין, באמצעות הנהגת תורנות לעניינים דחופים גם במהלך החופשה המרוכזת, כנהוג במרבית משרדי הממשלה והגופים הציבוריים שבהם מונהג הסדר של חופשה מרוכזת בימי חול המועד (בסוכות ובפסח).

16. יחד עם זאת, סבורני, כי דין הערעור להתקבל. זאת מן הטעם, שב"כ הקובל לא פעל בהתאם להנחיית בית הדין ולא הגיש עמדה סדורה ומנומקת בעניין טענותיו לגבי איחורו של המערער כנדרש בהחלטה מיום 19.6.12. יצויין, כי גם ההסבר שניתן בסופו של יום בעקבות החלטתי מיום 4.2.13, לאו הסבר הוא. צמד המילים "תקלה מצערת”, שלא ניתן להם כל פירוט והנמקה, אינו יכול להיחשב גם בדיעבד כהסבר שיכשיר את אי-מתן המענה לבית הדין, ובעניין זה ראוי היה שבית הדין יעשה אחת משתיים: יתזכר את ב"כ הקובל לגבי אי עמידתו בהחלטה ויקצוב לו מועד נוסף להגשת תגובה, תוך אפשרות לפסיקת הוצאות לטובת המערער, ולחלופין יראה בעמדתו וויתור על טענת האיחור. לעמדתי, משלא הגיש ב"כ הקובל תגובה על ההחלטה, לא ראוי היה שבית הדין האמור להיות גוף אובייקטיבי וניטרלי, ישים עצמו ב"נעליו" וירחיב וינמק את הטענה במקומו. ראו והשוו ב"ש (חי) 2935/07 מאור אטיאס נ' מדינת ישראל (מיום 3.7.07), שבו הוארך המועד להגשת ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש לתעבורה, על אף איחור של כחצי שנה בהגשתו, בין היתר משום שעמדת המשיבה שהתנגדה להארכה הייתה סתמית ולא מנומקת.

17. בנוסף לכך ועל אף שלא התקבלה פורמאלית בקשה מצד המערער להארכת מועד, הרי כשם ששמה עצמה ערכאת הערעור, כפה למשיבה ,שלא מצאה לנכון להגיב על החלטתה כנדרש, ראוי היה גם שתשקול, לנוכח האיחור הקצר של יום אחד, את הארכת המועד מיוזמתה. בעניין זה ראוי להדגיש את הקירבה שבין סדרי הדין בבית הדין המשמעתי לבין סדר הדין הפלילי. ראו על כך בהרחבה בפסק דינו של חברי כבוד סגן הנשיא מ' דרורי בעמל"ע (י-ם) 50457-01-13 רוני חיט נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (פורסם במאגרים, מיום 14.5.13). גם לשונו של כלל 53א לכללי סדרי הדין החל בעניין הארכת מועד להגשת ערעור לבית הדין הארצי, לפיה "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית דין משמעתי מחוזי תוגש ליושב ראש בית הדין המשמעתי הארצי והוא יכריע בה", קרובה בניסוחה להוראת סעיף 201 לחסד"פ, בכך שהיא אינה מתנה את קבלת הבקשה במתן טעם מיוחד מצד המבקש. זאת בניגוד להוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן התקסד"א) הקובעת את הפרוצדורה להגשת בקשה להארכת מועד בהליך אזרחי.

18. בפסיקה נקבע, כי ההבדל שבין ההסדר שבסעיף 201 לחסד"פ לבין תקנה 528 לתקסד"א אינו מקרי והוא משקף את השוני המהותי בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי. זאת משום שבהליך הפלילי טמון מעצם טיבו, פוטנציאל לפגיעה קשה בחירותו של אדם ולהכתמה קשה לא פחות של שמו הטוב ואף עשוי להיות לו היבט דומיננטי בקביעת גורלו ועצם מהלך חייו של אדם. בדרך-כלל מאפיינים אלה אינם מתקיימים בהליכים אזרחיים רגילים. על רקע זה מובנית בסדרי הדין הפלילי, ובכלל זה בדיון בבקשת ארכה, רגישות מוגברת למצבו של הנאשם (או הנידון). בגדר זה נקבעה מסגרת נורמטיבית "פתוחה" יותר גם לדיון בבקשות למתן ארכה לצורך ערעור על פסק-דין. מסגרת זו מצאה ביטוי גם בהלכה הפסוקה שבה נקבע כי שיקול-הדעת במסגרת בקשות למתן ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי רחב מזה הנקוט בבקשות מקבילות בהליכים אזרחיים. ראו בש"פ 4445/01 אריאלה גל נ' אהרון קצובשווילי פ"ד נו (1) 210 והאסמכתאות שם.

19. דברים אלה יפים גם להליך המשמעתי בגדרו של חוק לשכת עורכי הדין, לאור התוצאות הקשות הנודעות לסנקציות שבסמכות בית הדין להטיל על עורך הדין שיש בהן להשפיע הן על חופש העיסוק שלו והן על שמו הטוב ועשויה להיות להן גם השלכה דומיננטית על המשך מהלך חייו. בנסיבות אלה המדיניות בעניין הארכת מועד להגשת ערעור לבית הדין הארצי, בדומה לזו הנוהגת בהליך הפלילי, צריכה להיות ליברלית וגמישה, זאת כמובן בגדרי הסבירות ובמצבים שבהם אין המדובר בזלזול מופגן בכללי סדרי הדין.

20. בנוסף לכך יש לזכור, כי טעם חשוב ודומיננטי להיעתרות לבקשה להארכת מועד הינו גם הערכת סיכויי הערעור. בעניין ערעורו של המבקש כבר אמר בית הדין הארצי את דברו בהחלטתו מיום 22.8.12 להיעתר לבקש המערער לעכב את ביצועו ופרסומו של פסק הדין בתיק בד"א 38/12 שניתן על ידו, עד למתן הכרעתו של בית המשפט המחוזי בערעור הנדון לפניי. באותו עניין אמר בית הדין, כי "בהתחשב בנסיבות המקרה כמפורט בפסק הדין ובכך שהערעור לא נידון לעיצומו, אנו סבורים כי ערעור המבקש אינו חסר סיכוי לחלוטין". הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להוסיף עליהם.

התוצאה

21. לאור כל האמור, הערעור מתקבל במובן זה שפסק דינו של בית הדין הארצי בכל הנוגע למחיקת הערעור בבד"א 38/12 מבוטל. הערעור מוחזר לרשימת הערעורים התלויים ועומדים בפני בית הדין הארצי והוא מתבקש לדון בערעור בהקדם.

22. בנסיבות העניין גם ראוי להטיל על המשיבה הוצאות, בין היתר בשל התנהלותה בפני בית הדין הארצי שתרמה תרומה נכבדה לתוצאת ערעור זה. לפיכך, תשלם המשיבה למערער סך 2500 ₪, ללא קשר לתוצאת הערעור בבית הדין הארצי.

22. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים ותחזיר את תיקי ערכאות המשמעת לשולחיהם.

ניתן היום, כ"ה באב התשע"ג , 1 באוגוסט 2013, בהיעדר הצדדים.