רקע כללי:

1. מונחת בפני תביעה לנזקי גוף בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

2. התובע יליד 1964, עובד חברת החשמל , נפגע בשתי תאונות דרכים בימים 24/3/03 וביום 6/3/05 ( להלן: "התאונה הראשונה" ו- "התאונה השנייה"). אין חולק כי הרכב בעת אירוע התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח חובה.

3. הצדדים אינם חלוקים בשאלת האחריות והמחלוקת ביניהם היא בשאלת גובה הנזק בלבד.

התאונה הראשונה;

4. ביום 24/3/03 בשעה 14:00 לערך, עת נהג התובע ברכב מס' 55-823-15 שהיה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח חובה, התנגש עם רכב אחר וכתוצאה מכך נפגע התובע ונגרמו לו נזקי גוף.

5. בעקבות התאונה הראשונה , הובהל התובע לבית חולים בני ציון לצורך קבלת טיפול רפואי, שם אובחן כסובל מרגישות במישוש בשריר צוואר וגב, ובצילומים שבוצעו לא נמצאה עדות לממצא טראומתי חריף וכי קיים יישור של לורדוזיס צווארי.

6. התובע היה במעקב רפואי והיה באי כושר מלא למשך 54 ימים כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף על ידי התובע.

7. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ובגין תאונה זו קבעה הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, כי לא נותרה נכות צמיתה.

נזקי התובע בעקבות התאונה הראשונה:

כאב וסבל;

מבחינה משפטית ביהמ"ש מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימאלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של העניין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

בענייננו, התובע לא אושפז, לא נגרם לו שבר והוא לא נזקק לטיפולים חודרניים, אך מאידך, אי כושר תקופה משמעותית כחודשיים, , היקף המעקב הרפואי גילו ביום התאונה וכל פגיעה בגיל זה גורמת לכאב נוראי, יש לפסוק סכום בגין ראש נזק זה באופן הולם וממשי.

בהתחשב בפגיעה, היקף הטיפולים וימי אי הכושר, אני פוסק כאב וסבל בסך 11,000 ₪.

הפסד שכר בעבר:

כתוצאה מהתאונה הראשונה שהה התובע באי כושר מלא מיום 25/3/03 ועד ליום 17/5/03 . המעביד שילם לתובע ואילו המוסד לביטוח לאומי שילם ישירות למעביד. מפנה למוצג נ/18 בו ניתן ללמוד על העברת התשלום לידי המעביד ישירות.

המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א. ריבלין, בספרו תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, בעמ' 598:-

"במקרים בהם שילם המעביד לעובד, בתקופת היעדרותו מן העבודה, משכורת של ממש, על פי הסכם העבודה, המיוחד לאותו המקרה, אין זו הטבה שהמעביד יכול חזור בגינה על המזיק. העובד עצמו מצדו, אינו זכאי לתבוע מן המזיק בגין הפסדי השתכרות באתה תקופה משום שאלה לא נגרמו לו בפועל."

לא צורפו בידי התובע תלושי השכר לחודשים הרלבנטיים לשנת 2003, אלא צורפו תלושי שכר בגין שנת 2005 ואילך, לא נטען כי המעביד שילם את משכורתו בגין אי הכושר כתוצאה מהתאונה על חשבון ימי מחלה או ימי חופש של התובע וכי לאור מוצג נ/18 עולה, כי התשלום הועבר למעביד בהיותו "מעביד מורשה" כמשמעות המונח בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954.

בהעדר הוכחה להפסד של ממש בגין תקופת אי כושר זו, או הצגה של נתונים לפיהם שולם לו תשלום פחות משכרו לתקופה זו, אין בידי התובע לבסס נזק בגין ראש נזק זה. גם לא נטען, כי המעביד דורש ממנו החזר כספים בגין מה ששולם לי בגין תקופה זו, כדי שדרישה זו תבסס פסיקת ראש נזק .

באותה נשימה אין מקום להורות על קיזוז סכומים שאושרו לתובע בגין תאונה מכל פיצוי שייפסק לתובע.

הוצאות ועזרה בעבר:

לגבי הטענה בדבר הוצאות רפואיות ונסיעות – מדובר, כאמור, בתאונת עבודה ולפיכך קיבל התובע או זכאי לקבל החזר מהמוסד לביטוח הלאומי, בגין כל ההוצאות שנגרמו לו לצורך ריפויו. יתרה מכך, התובע לא צירף קבלות או מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לתמוך בטענותיו לעניין ההוצאות שנגרמו לו ושיעורן. אני ער לכך שלפעמים ההוצאות במלואן לא מכוסות, בשל כך מצאתי לנכון לפסוק סך 1,000 ₪.

עזרת צד ג': - עבר –עתיד;

התובע היה אמנם באי כושר כחודשיים, אך לא היה במצב סיעודי ועל כן היזקקות לעזרה מבני משפחה, בחלקה היא עזרה משפחתית מקובלת.

התובע זכאי בגין ראש נזק זה לסך 3,000 ₪.

לסיכום:

בגין התאונה הראשונה זכאי התובע לסך 15,000 ₪.

מסכום זה אין לנכות את התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי בגין תאונה זו לפי נספח נ/18 כלל ועיקר.

התאונה השנייה;

8. ביום 6/3/05 היה התובע מעורב בתאונת דרכים. התובע נפגע בחזה, ראש, צוואר וגב. פונה בעקבות התאונה לבית חולים פורייה בטבריה. בעקבות התאונה איבד התובע את הכרתו ולא זכר פרטי התאונה. בבדיקתו אובחנו שברים בצלעות (ראשון מימין ושני משמאל). בתום אשפוז של יומיים שוחרר לביתו.

9. ביום 13/5/05 אושפז התובע בבית חולים בני ציון עקב כאבי ראש, סחרחורת ומתלונן על גודל שונה של אישונים. התובע אושפז לצורך השגחה ובירור. התובע אובחן כסובל מתסמונת הורנר מימין הקשורה בתאונה. בתום אשפוז בן ארבעה ימים שוחרר לביתו עם המשך מעקב רפואי.

10. ביום 31/3/05 על רקע המשך תלונותיו ביחס לכאב ראש, חזה וצוואר אושפז בבית חולים בני ציון. התובע אובחן שוב פעם בתסמונת הורנר מימין בעקבות התאונה, חבלת ראש עם זעזוע מוח, והומלץ על המשך מעקב נירולוגי בקופת חולים. עוד אובחן בקיומה של רגישות עמוד שדרה צווארי תחתון והגבלה בתנועות הצוואר. ביום 3/4/05 ובתום ארבעה ימי אשפוז נוספים שוחרר התובע לביתו עם המלצה לקבלת טיפול תרופתי, טיפולי פיזיותרפיה והמשך מעקב רפואי.

11. ביום 7/4/05 עבר התובע בבית חולים בני ציון בדיקת מיפוי עצם. הבדיקה אישרה את ההבחנות הקודמות ביחס לשברים בצלעות. ביום 8/7/05 עבר התובע בדיקת M.R.I לעמוד שדרה צווארי , שהעלה כי התובע סובל בלט בחוליות C6-7 והיצרות בין חוליות C5-6.

12. ביום 12/10/05 עבר התובע סריקה טופוגרפית ממוחשבת של עמוד השרה מותני , בבדיקה זו התברר, כי קיים בלט עם לחץ קל על קידמת השק הדולרי בחוליות L2 - L3 בלט אולמוס עם לחץ קל בחוליות L3-L4. התובע המשיך להיות במעקב רפואי.

13. ביום 14/5/06 פנה התובע לשירות הפסיכולוגי ביקנעם והתלונן על הפרעות שינה, סיוטים וטראומה וחודש לאחר מכן שוב פנה לנוירולוג עקב החמרה בכאבי ראש, סחרחורת וחוסר שיווי משקל. התובע המשיך במעקב רפואי שכלל צילומים ובדיקות.

הנכות הרפואית;

14. התאונה השנייה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע נבדק על ידי הוועדה הרפואית וזו האחרונה לא קבעה נכות בתחומים: האורטופדי, כירורגי ופסיכיאטרי, והסתפקה בפסיקת אחוזי נכות בגין: צניחת עפעף לפי סעיף 55 (א) (1) ובגין פגימה בעצב המוח לפי סעיף 29(5) (א)(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן-המבחנים).

הנכות הקבועה היא מיום 19/12/05 וכי עד לאותו מועד נקבעו נכויות זמניות כלהלן: מיום 1/6/05 ועד 31/8/05 בשיעור 30% ומיום 1/9/05 ועד ליום 30/11/05 בשיעור 20%.

15. ערעורו של התובע על קביעת הוועדה נדחה על ידי וועדת הערר. הנתבעת הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור. הבקשה נדונה על ידי בהרחבה בהחלטתי מיום 7/1/11 ובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. במסגרת הסיכומים שב ב"כ הנתבעת וחזר על טיעונים אלו אם כי הפעם בלבוש אחר תחת הסמכות המסורה לבית המשפט בהיותו הפוסק האחרון בעניין זה. לא התרתי הבאת ראיות לסתור והנני חוזר על כל הנימוקים שציינתי בהחלטתי מיום 7/1/11 ביחס לנקודה זו.

16. כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של התובע עקב תאונת עבודה, מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים ולפיכך היא מחייבת בהליך שלפני אי לכך הנכות המחייבת במסגרת התביעה שבפני היא נכות רפואית משוקללת של 19% המורכבת , כאמור לעיל מ: נכות רפואית בגין צניחת עפעף לפי סעיף 55(א)(1) למבחנים בשיעור 10% ופגימה בעצב המוח לפי סעיף 29(5)(א)(1) למבחנים בשיעור 10%.

17. הנתבעת ביקשה בסיכומיה לשכנעני כי מדובר בנכות חופפת . שוב נתתי דעתי לעניין זה בהחלטתי מיום 7/1/11 וקבעתי כי מדובר בפגימה באברים שונים והוועדה פעלה כדין כשקבעה נכות נפרדת ועצמאית בגין כל פגימה בקביעתה בעניין הנכות הרפואית. על כן הנני דוחה את הטענה של נכות חופפת.

18. ביחס לנכות התפקודית ובשים לב לקביעה כי צניחת העפעף לא הביאה לפגימה בשדה הראיה, לא מצאתי כי פגימה זו מעניקה נכות תפקודית כשהיא עומדת בפני עצמה. הנני מעמדי את הנכות התפקודית בשים לב לטיב הפגיעה , גילו של התובע, סוג עבודתו והיקף השתכרותו לפני ואחרי התאונה, בשיעור 10%.

19. נזקי התובע;

כאב וסבל:

בשים לב לנכות הרפואית שנקבעה, גילו ומספר ימי האשפוז הנני פוסק לתובע 40,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין, כולל ריבית (מפנה לסיכומי הנתבעת).

עזרת צד ג' - עבר –עתיד:

בהתחשב במהות הפגיעה, תקופת ההחלמה הממושכת והנכויות הזמניות המשמעותיות מהן סבל התובע, הנני מעריך את העזרה המוגברת לה נזקק התובע עקב התאונה על ידי בני משפחתו בעבר ועל היזקקות לעזרה בעתיד, לרבות הימנעות מביצוע פעולות שביצע לפני נכותו כגון עבודות בבית ,תיקונים וכדומה, הן לעבר והן לעתיד בסכום של 50,000 ₪ נכון להיום.

הוצאות רפואיות ונסיעות - עבר –עתיד:

מאחר שמדובר בתאונת עבודה, קיבל התובע, או זכאי לקבל, מהמוסד לביטוח לאומי החזר מלא של כל ההוצאות הרפואיות והאחרות שנגרמו לו לצורך הטיפולים הרפואיים שניתנו לו עקב התאונה. ברם, ניסיון החיים מלמד, כי הנפגע לא תמיד שומר על מלוא הקבלות שבגינן הוא זכאי להחזר ולפעמים אף נוסע לטיפולים הרפואיים ברכבו הפרטי, כך שהוא לא יכול לקבל זיכוי מלא מהמוסד לביטוח לאומי בגין מלוא הוצאותיו.

לאור האמור ובהתחשב בהיקף ותדירות הטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע, וייזקק בעתיד הנני מעריך את ההוצאות שנגרמו וייגרמו לתובע ושלא קיבל בגינן החזר ו/או לא יקבל בגינן החזר בסכום של 5,000 ₪ נכון להיום.

הפסדי שכר בעבר:

כתוצאה מהתאונה הראשונה שהה התובע באי כושר מלא מיום 6/3/05 ועד ליום 31/5/05 והמוסד לביטוח לאומי שילם בגין דמי פגיעה עבור תקופה זו במלואה בדמות דמי פגיעה שאושרו ביד המל"ל ראו נספח נ/18. התשלום בוצע ישירות למעביד.

התובע לא חזר לעבודה והמשיך להיות באי כושר מוחלט מעבר ל 90 הימים של דמי הפגיעה המעביד שילם לתובע וזאת עד 8/8/05 ( ראה סעיף כ"ט לתצהיר) .

המשנה הנשיאה (כתוארו אז) השופט א. ריבלין, בספרו תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, בעמ' 598:-

"במקרים בהם שילם המעביד לעובד, בתקופת היעדרותו מן העבודה, משכורת של ממש, על פי הסכם העבודה, המיוחד לאותו המקרה, אין זו הטבה שהמעביד יכול חזור בגינה על המזיק. העובד עצמו מצדו, אינו זכאי לתבוע מן המזיק בגין הפסדי השתכרות באתה תקופה משום שאלה לא נגרמו לו בפועל."

התובע לא טען כי המעביד שילם את משכורתו בגין אי הכושר כתוצאה מהתאונה על חשבון ימי מחלה או חופש. ביחס ל- 90 ימים אי הכושר הראשונים , שילם המל"ל גמלה ישירות למעביד, בסך 29,589 ₪.

מאישור זה (נ/18) ניתן ללמוד על בסיס השכר שנקבע הינו על סך 48,036 ₪, מדובר בשכר ברוטו העומד על סך 16,012 ₪. שכר נטו, לאחר ניכוי מס הכנסה בלבד, עומד על סך 13,610 ₪.

אם כך, יש לבחון כאשר המעביד שילם את שכרו של התובע לאותם חודשים, האם הוא שילם את מלוא השכר. מעיון בתלושי שכר לחודשים מרץ, אפריל ומאי לשנת 2005 , מתברר כי בחודש מרץ שולם לו שכר ברוטו של 14,606 ₪, בניכוי מס הכנסה של 3,365 ₪ ושכרו נטו עמד על סך 11,241 ₪ ואילו בחודש אפריל 2005, שכרו ברוטו עמד על סך 12,070 ₪, מס הכנסה 2,652 ₪ ושכרו נטו על סך 9,418 ₪ ובחודש מאי 2005 שולם לו סך של 12,823 ₪ ברוטו, בניכוי מס הכנסה 2,043 ₪ ושכרו נטו לאחר מס הכנסה עמד על סך 10,780 ₪.

בגין שלושת חודשים אלו היה מקום לשלם לו 40,830 ₪, בפועל שולם לו 31,439 ₪. אי לכך, המל"ל החזיר למעביד אך ורק סך של 29,589 ₪ וסכום זה שולם ישירות למעביד. אם כך, כתוצאה מהתאונה ובתקופת ימי אי הכושר הראשונים (90 ימי דמי פגיעה) קיים הפסד מוכח בסך של 9,391 ₪. סכום זה, כאשר נושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק עומד על סך 11,560 ₪ משוערך.

כמו כן, התובע נעדר מעבודתו גם לאחר מכן, כעולה מהמסמכים הרפואיים. עד חודש דצמבר 2005 קיבל שכר נטו בסך של 127,429 ₪, שעה שהיה אמור לקבל נטו, לאחר תשלום מס, סך של 163,320 ₪. ההפרש עומד על סך של 35,891 ₪.

ביחס לשנים עד למועד מתן פסק הדין, ניתן לראות בתלושי השכר עלייה בשכר, אף ביחס לשכר לפני התאונה, כעולה מ-נ/18. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול את טענת התובע, כי הפגיעה סיכלה את מסלול קידומו בחברת החשמל. שכרו אינו הפונקציה או המדד היחידי לבחינת הפסד ההשתכרות, שכן מדובר בעלייה טבעית, ככל העובדים בדרגתו של התובע, אשר קיבלו העלאות בשכר, כאשר הם מסווגים באותה דרגה. אך אין לשלול, כי לו היה מתקדם בדרגה, שכרו אף היה עולה על השכר שקיבל בפועל החל משנת 2006.

העלייה בשכר שהתבצעה, היא עליית שכר לכל העובדים באותה דרגה, אך לו היה מתקדם בדרגה ומקבל תפקיד אחר, היה אף שכרו עלול להיות מעבר לשכר שקיבל בפועל.

בנסיבות אלו מצאתי לפסוק לתקופה החל משנת 2006 ועד ליום מתן פסה"ד, סכום גלובאלי בגין הפסד לעבר, על דרך האומדן, בסך של 10,000 ₪.

יחד עם זאת, אין מקום להורות על קיזוז סכומים שאושרו לתובע כדמי פגיעה בסך 29,589 ₪ ואשר שולמו ישירות למעביד מכל פיצוי שייפסק לתובע מיום התאונה ועד ליום 31/5/05.

הפסד שכר עתידי;

לאחר שבחנתי את הראיות שלפני, אני קובע שהתובע לא הוכיח, כי ההפרעה בתפקוד עשויה לפגוע בכושר השתכרותו במידה הנטענת על ידו.

אין מחלוקת, כי התובע חזר לעבודה מלאה וסדירה כראש צוות ומקבל שכר ואף שכרו עלה הכל כמפורט בתלושי השכר. טענותיו הרבות במישור זה, כגון אודות אפשרותו להתקדם, העצירה בקידום, אופי העבודה, לא טענה מצוקה ומגובה בראיות, אם כי אין לשלול כי לא התקדם בדירוג המקצועי בחברת החשמל.

אין לשלול לחלוטין את הסיכון שעקב מצבו ומגבלותיו של התובע כי הוא צפוי לפיטורין, ואיני סבור כי מדובר בטענה כללית .התובע לא המציא אסמכתא, כי קיימת אינדיקציה לפיטוריו. לא ניתן להתעלם מטיב הנכות הרפואית ומהמגבלות מהן סובל התובע כפי שבאות לידי ביטוי בנוסף לעדותו, גם במסמכים אובייקטיביים. לא מדובר בעבודה משרדית בלבד ועל כן כרוכה עבודת התובע במאמץ על אף שהחל מקבלת תפקיד ראש צוות אינו עוסק בעבודה פיזית , למרות העבודה בשטח. בנסיבות תיק זה, לרבות לאור חזרת התובע לעבודה באופן מלא ללא כל פגיעה בהשתכרותו, ללא שהוכח לי, כי התובע צפוי לפיטורין ברמה וודאית , אני קובע שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובאלי על דרך האומדנה, גם לאור קיומו של סיכון , שמסיבה כלשהי, יחדל התובע לעבוד בחברת החשמל ואז מגבלתו תבוא לידי ביטוי בחפשו מקום עבודה אחר ויש לבט את הסיכון הקיים בצורה סבירה לפיה על רקע מגבלותיו ולמרות שנות הוותק לא צלחה דרכו לטפס בסולם הקידום בדרגות.

התובע הגיע לתפקיד של ראש צוות ומאז התאונה לא התקדם בתפקידו. אין ספק, בעיני, כי לו היה מתמודד התובע, עם עובדים אחרים על קבלת מקום עבודה ו/או תפקיד חדש במסגרת עבודתו, אין ספק, כי נכותו תבוא לידי ביטוי מוחשי ונכותו עלולה למנוע את קידומו, לא רק ברמת הסיכון כסיכון אפשרי, אלא כסיכון מוחשי וממשי. זה נכון שקיימת עלייה בשכר וניתן לגרוס כי נכות זו לא גרמה לתובע להפסדים, אך אין לשכוח, כי מדובר במקום עבודה (חברת החשמל) הפועל על פי הסכמי עבודה, מערכת עבודה זו היא שגרמה לכך שעל אף נכותו של התובע, הדבר לא פגע בשכרו קודם לתאונה, אך השאלה שעלי לשקול, היא כיצד יוכל התובע להתמודד עם נכותו בעתיד.

יש הגורסים שגם במקרים מהסוג הזה ניתן לערוך חישוב אריתמטי מלא כמבטא את הפסדו של התובע. ראו לשם כך ת.א. (חיפה) 10157/96 קובץ אברהם נ' מדינת ישראל. למרות החישוב שנערך בנסיבות תיק אברהם הנ"ל , אני סבור כי בנסיבות העניין אין מקום לגזור גזירה שווה מפסק דין זה ולפסוק לו את מלוא ההפסד האריתמטי, אלא יש לפסוק על דרך האומדן, סכום פחות מהסכום שייפסק לו היה נערך חישוב אריתמטי מלא.

בסיס השכר עובר לתאונה הינו על סך 48,036 ₪ ברוטו נכון ליום 6/3/05 ושכרו נטו, לאחר ניכוי מס הכנסה בלבד, עומד על סך 13,680 ₪.

בנסיבות העניין אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות בעתיד בסכום גלובאלי של סך 125,000 ₪ המהווה כ-60 % מחישוב אריתמטי (חישוב לפי 13,680 ₪ בסיס שכר ו-10% נכות תפקודית ומקדם היוון ל- 17 שנים), סכום זה לטעמי, מגלם בחובו את הסיכוי והסיכון שנזכר לעיל.

הפסדי פנסיה;

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר ששקלתי, כי אכן קיים פוטנציאל פיטורים ו/או אי העלאה בדרגה, אני פוסק לתובע סך של 12,500 ₪ בגין ראש נזק זה.

לסיכום נזקי התובע:

כאב וסבל - 40,000 ₪.

עזרת צד ג' - 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות - 5,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר - 57,451 ₪.

הפסדי שכר בעתיד - 125,000 ₪.

הפסדי פנסיה - 12,500 ₪.

_____________________________________________

סה"כ 289,951 ₪.

מסכום זה יש לנכות את כל תשלומי המל"ל, ששולמו בגין קביעת הנכות (להבדיל מהסכום ששולם בגין דמי פגיעה אשר עומד על סך 117,776 ₪, נכון ליום 27/7/2007) 140,509 ₪, משוערך להיום.

התוצאה;

ביחס לתאונה הראשונה:

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.34%, כולל מע"מ.

ביחס לתאונה השנייה:

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 149,442 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ.

כמו כן, מחייב את הנתבעת להחזיר לתובע את האגרה ששולמה.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, היא ולא, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ד, 25 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.