זוהי תביעה להכיר באירוע מיום 23.1.11, כ"פגיעה בעבודה", כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).

העובדות הרלוונטיות

א. התובעת עבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ומשך כ-15 שנים, כעורכת דין בלשכה המשפטית של חברת בזק.

ב. ביום 13.1.11 זומנה התובעת על ידי עו"ד נחליאלי היועץ המשפטי של בזק, להליך שימוע בטרם קבלת החלטה על הפסקת עבודתה.

ג. בין המועדים 13.1.11 ועד ליום 23.1.11 ניהלה התובעת בין בעצמה ובין באמצעות ב"כ כוחה, חלופת תכתובות עם עו"ד נחליאלי במטרה לדחות את מועד השימוע שנקבע לתובעת למועד מאוחר יותר אשר מתאים ללוח הזמנים של בא כוחה, על מנת שיוכל לעיין בחומר הנמצא ולהתכונן לשימוע.

ד. ביום 23.1.11 הודיע עו"ד נחליאלי בכתב לבא כוחה של התובעת, כי נקבע מועד סופי לשימוע ליום 25.1.11 בשעה 09:00 ואי התייצבות התובעת לשימוע תחשב כויתור של התובעת על זכות השימוע.

ה. בסמוך לאחר קבלת ההודעה האמורה (ביום 23.1.11 שעה 17:17), התקשר בא כח התובעת, עו"ד אבירם לתובעת ואמר לה, כי לא יוכל להתייצב לשימוע וכי עליה להתייצב בעצמה לשימוע ללא ייצוג.

ו. לטענת התובעת נדהמה לשמע ההודעה, עת הבינה כי לאחר 15 שנות עבודה בבזק, יהיה עליה עתה להיערך בעצמה לשימוע מסובך בו היא נלחמת על זכותה להמשיך לעבוד בבזק. התובעת מציינת כי נתקפה בלחץ, מתח, סחרחורות ובחילה ופנתה מיידית למרפאת קופת החולים.

ז. בהיותה אצל הרופא התמוטטה התובעת והופנתה למיון. התובעת אושפזה עד ליום 24.1.11. התובעת נעדרה מהעבודה מיום 24.1.11 ועד ליום 12.4.12.

ההליך

2. ביום 8.1.14 מונתה ד"ר ויויאן דרורי כמומחית יועצת רפואית (להלן – המומחית) והתבקשה להשיב על השאלות הבאות:

א. מהו הליקוי ממנו סובלת התובעת?

ב. מהו האירוע אשר עברה התובעת ביום 23.1.11, על פי החומר הרפואי שצורף להחלטת העובדות?

ג. האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין האירוע הרפואי אותו עברה התובעת?

ד. ככל שהמומחית תשיב בחיוב לשאלה הקודמת, היא מתבקשת להשיב לשאלה הבאה:

האם לדעתך סביר יותר להניח כי האירוע הרפואי היה מתרחש בפרק הזמן בו הוא אירע בפועל גם אילמלא האירוע בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מועד התרחשותו היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?

3. בחוות דעתה מיום 3.2.14 השיבה המומחית:

"א. התובעת סבלה ב- 23.1.11 ובמשך זמן לא מוגדר בהמשך, אך לא יותר מ- 3 חודשים, מתופעה של דחק נפשי עם ביטויים גופניים של כאבי ראש, סחרחורת והרגשה כללית רעה.

ב. מדובר באירוע של דחק נפשי חד (Acute stress reaction)

ג. כן, ההודעה על מועד השימוע גרמה באופן מידי לתגובה של דחק נפשי.

ד. יש להניח שהאירוע הרפואי לא היה מתרחש כלל אלמלא האירוע בעבודה".

4. ביום 13.7.14 הועברו למומחית שאלות הבהרה כדלקמן:

"א. האם נכון שהאשפוז והשהייה בבית החולים שיבא ואשר בו בוצע C.T. מוח נערך בגלל אנמנזה של כאבי ראש, סחרחורות מזה כחודש ימים באירועים חוזרים.

ב. האם סביר שלו הייתה נמסרת אנמנזה מתאימה לאירוע דחק, וודאי חריף, הייתה התובעת נבדקת על ידי פסיכיאטר ולא הייתה מופנית לבדיקת הדימות כאמור בשאלה 1 שיש בה כידוע גם נזק קרינה בצידה.

ג. אם התשובה לשאלה 1 חיובית, האם אין זה מחייב שינוי או עדכון בחוות הדעת ואם כן, מה השינוי או העדכון שאת סבורה כי יש לעשותו.

ד. האם המומחית בחנה בנסיבות העניין גם אפשרות של :"מלינגרינג".

5. במענה לשאלות ההבהרה השיבה המומחית ביום 20.7.14:

"א. כן.

ב. אני מניחה שבמקרה והאנמנזה לגבי אירוע הדחק הייתה ידועה בחדר המיון, התובעת הייתה נבדקת גם על ידי פסיכיאטר. לעומת זאת, לדעתי עובדה זו לא הייתה משנה את ההחלטה לבצעC.T מח, שמיועד לשלול מחלות מוחיות בחלקן קשות ומסוכנות, שיכולות להתבטא בכאבי ראש וסחרחורות גם אצל אדם שנמצא בלחץ.

ג. לא.

ד. "מילנגרינג" הוא מצב בו במודע מטופל מציג תלונות וסימנים חולניים במטרה להשיג הטבה באופן ישיר. ההתנהלות הראשונית של התובעת, עם התחושות המתוארות שהופיעו זמן קצר לאחר האירוע המלחיץ, נראית לי לא מודעת, אם כי לא ניתן לשלול זאת בוודאות על פי המסמכים. לציין שגם הרופאים שבדקו אותה, הן רופא המשפחה, הן הרופאים בחדר המיון, לא התרשמו מהעצמה מודעת. המשך התלונות למשך 3 חודשים לאחר אירוע זה יכול להיות באותה מידה על רקע נפשי ותת מודע, כמו גם על רקע ניסיון מודע למשוך זמן עד הפיטורים. אין כלים שיכולים לקבוע בין שני מצבים אלה בדיעבד, ולעיתים גם בבדיקה ישירה תוך כדי המשך תלונות קשה מאד להבדיל בין המצבים".

6. בסיכומיה טוענת התובעת כי לאור חוות דעת המומחה ולאור התשתית העובדתית שנפרשה בפני בית הדין והעובדה כי הנתבע לא כפר בקיומו של אירוע תאונתי ביום 23.1.11 (סעיף 1 לכתב ההגנה) יש להכיר באירוע האמור כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

7. הנתבע טוען מנגד, כי לא הוכח באופן פוזיטיבי קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין התמוטטותה שנבעה ממצב תחלואתי טבעי קודם.

לשיטת הנתבע המבחן היסודי להיותו של אירוע תאונתי היא "פתאומיות". במקרה דנן זומנה התובעת לשימוע ביום 13.1.11 ועקב כך נכנסה ללחץ ומתח נפשי. גם בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי מה- 13 לחודש לוותה בתחושה קשה נוכח המהלומה שנפלה עליה.

בנסיבות אלו טוען הנתבע שמדובר בלחץ נפשי ומתח מתמשך אשר לגביהם נקבע בפסיקה כי מעצם טבעם אינם תאונה. גם המומחית, לטענתו, אמנם קבעה קיום קשר סיבתי אלא שלפיה מועד השימוע ביום 13.1.11 גרם לתגובה של דחק נפשי.

עוד טוען הנתבע, כי חוות הדעת נעשתה בצורה כוללנית ואינה חד משמעית. המומחית קבעה כי פער הזמנים מיום קבלת ההודעה על השימוע 13.11.11 ליום בו אירע האירוע הנטען 23.1.11 אינו מנתק את הקשר הסיבתי אלא שהפסיקה קבעה אחרת.

דיון והכרעה

8. ככלל, בהתאם לפסיקה עקבית של בית הדין הארצי לעבודה, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליהן ולא יסטה מקביעותיהן, אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן, ( עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.05; עבל 167/07 עמרם אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.5.08).

בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעל הדין, (דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.11.99; עב"ל 341/96 שמעון מליחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377).

9. במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחית אינה מפורטת ומנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליה, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה. חוות דעתה של המומחית הינה ברורה, הגיונית, מנומקת ומבוססת. המומחית סוקרת את תולדות המקרה ועברה הרפואי של התובעת ומגיעה למסקנה כי מדובר באשה בריאה בדרך כלל שנכנסה למצב של דחק נפשי ניכר בעקבות תהליך פיטורים.

המומחית קובעת מפורשות כי התובעת סבלה ב- 23.1.11 ומשך תקופה ממושכת מתופעה של דחק נפשי עם ביטויים גופניים. ומדגישה כי האירוע שעברה ביום 23.1.11 הינו תגובת דחק נפשי חד.

לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה לבין האירוע הרפואי- משיבה המומחית בחיוב.

אכן המומחית מציינת, כי ההודעה על מועד השימוע גרמה באופן מידי לתגובה של דחק נפשי, אך לטעמנו כוונתה הייתה להודעה שנתקבלה ביום 23.1.11 לפיה נקבע מועד סופי לשימוע ליום 25.1.11 וכי בא כוחה לא יוכל לייצגה במועד זה. (השימוש במילים "באופן מידי" בחוות הדעת אך מחזקות מסקנה זו).

10. המומחית מציינת אמנם, כי אינה יכולה לשלול באופן חד משמעי אפשרות של "מילנגרינג" אך שבה ומדגישה כי " ההתנהלות הראשונית של התובעת, ע"פ התחושות המתוארות שהופיעו זמן קצר מאד לאחר האירוע המלחיץ, נראית לי לא מודעת". כן הוסיפה כי "גם הרופאים שבדקו אותה, הן רופא המשפחה, הן הרופאים בחדר המיון, לא התרשמו מהעצמה מודעת".

לא מצאנו הצדקה לשלול האמור בחוות הדעת או לסטות ממנה.

11. בהתייחס לטענת הנתבע בדבר לחץ ומתח נפשי ומתמשך, אכן נפסק כי מתח מתמשך אינו מהווה "אירוע חריג", אולם ניתן להכיר בשיא המתח המתמשך או באירוע מיוחד במסגרתו כאירוע חריג, ככל שניתן לאבחנו בנקודת זמן מוגדרת ואשר אינו עולה כדי מתח מתמשך (עב"ל (ארצי) 31298-09-10 בר ששת נ' המוסד לביטוח לאומי (24.12.12; עב"ל 26029-09-11 המוסד לביטוח לאומי נ' יהושע תשתש, מיום 9.10.12; עב"ל 306/03 נדב אושרי נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.4.06; עב"ל 1198/01 יעל רזיאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ט 165; דב"ע נא/0-16 ברוך חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 3.10.91).

לאחר עיון במכלול הראיות הגענו למסקנה, כי ניתן לבודד את האירוע מיום 23.1.11 – ההודעה על קביעת מועד סופי לשימוע מבלי שהתובעת תוכל להיות מיוצגת בו – כאירוע חריג גם על רקע האירועים שקדמו לו.

סיכום

12. משכך, ולאור מסקנותיה של המומחית בחוות דעתה ובתשובותיה לשאלות ההבהרה, החלטנו לקבל את התביעה.

אנו מצהירים, כי האירוע מיום 23.1.11 הינו בגדר תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק.

הנתבע ישא בהוצאות התובעת בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

נוכח התוצאה דלעיל, מתייתרת הגשת תגובת התובעת לסיכומי הנתבע.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה, (18 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.