לפני תביעה כספית.

התובעים טוענים כי בזמנים הרלבנטיים לתובענה זו, היו בעלי דירת מגורים בחלקה 100 גוש 10819 ברח' השחף 1 בחיפה. לטענת התובעים, ביום 5/2/07 נחתם בינם לבין הנתבעת 1 זיכרון דברים למכירת הדירה. התובעים טוענים כי על הסכם זיכרון הדברים חתמה בפועל כמיופת כוח הנתבעת 1, הנתבעת 2. בין הצדדים הוסכם כי הסכם מכר מפורט ייחתם ביניהם, לא יאוחר מיום 28/2/07 ועוד הוסכם על פיצוי מוסכם בגין הפרת זיכרון הדברים בסך של 10,000 דולר. התובעים טוענים כי בהתבסס על זיכרון דברים זה ועל הכספים אשר אמורים היו להתקבל כתוצאה מהסכם המכר, רכשו התובעים דירה חדשה ביום 5/3/07 תמורת סך של 980,000 ₪. עוד טוענים התובעים כי הודיעו לנתבעת 2 שהם עומדים לרכוש דירה חלופית בכספי הדירה שאמורה להימכר לנתבעת 1 וזו השיבה להם כי המכר הינו עניין מנוי וגמור וכי הם יכולים לרכוש את אותה דירה חלופית ללא דאגה. התובעים טוענים כי על אף התחייבות הנתבעת 1 זו הפרה את זיכרון הדברים ולא חתמה על הסכם מכר, גם בחלוף ארכה אשר ניתנה לה לצורך זה. התובעים פנו בעניין זה אל הנתבעת 2 , אך זו לא השיבה להם דבר ואילו בפניה טלפונית אל מנכ"ל הנתבעת 1 הודיע להם זה כי עסקת המכר בוטלה על ידו מזה זמן רב. כאשר שבו ופנו התובעים אל הנתבעת 2 השיבה להם זו על פנייתם הראשונה בכתב וטענה כי הנתבעת 1 אינה מעוניינת עוד בחתימה על ההסכם. התובעים טוענים כי על הנתבעת 1 לפצותם בשל הפרת התחייבותה האמורה בזיכרון הדברים אשר נערך בין הצדדים. עוד טוענים התובעים כי על הנתבעת 2 לפצותם בשל הנזק אשר גרמה כאשר הוליכה אותם שולל , הטעתה אותם והציגה מצג שוא לפיו הדירה תירכש בידי הנתבעת 1. לטענת התובעים התרשלה הנתבעת 2 ולא פעלה כמצופה מעו"ד סביר בנסיבות העניין.

התובעים טוענים כי נגרמו להם נזקים בגין שבירת קופת גמל בעירייה בסך 410 ₪, 1100 ₪ בגין פרסום חוזר של הדירה למכירה, 7000 ₪ בגין הפרשי שער דולר, עגמת נפש בסך 15,000 ₪ וכן לטענתם הם זכאים לקבלת הפיצוי המוסכם מזיכרון הדברים בסך 10,000 דולר.

מכאן תביעת התובעים אשר לפני ע"ס של 58,510 ₪.

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה כנגדם. הנתבעת 2 טענה כי אין יריבות בינה לבין התובעים וכי היא לא יצגה אותם בכל הנוגע לחתימת זיכרון הדברים ומשכך אינה חבה כלפיהם בחובות כלשהם. לטענת הנתבעת 2 היא פעלה כשלוחתה של הנתבעת 1 בלבד. הנתבעים טענו עוד כי התובעים חתמו על הסכם בלעדיות לטובת תיווך רימקס בטרם חתמו על זיכרון הדברים נשוא התובענה ומשכך ביקשו לעכב את חתימת ההסכם, על מנת שיוכלו לבוא בדברים עם חברת רימקס. משכך, הסכימה הנתבעת 1 לטענתה, לעכב את מועד חתימת הסכם המכר עד ליום 30/4/07. לטענת הנתבעים, בחודש 5/07 ולאחר שפג תוקפו של זיכרון הדברים הודיעו התובעים כי הם מעוניינים בחתימה על הסכם מכר. הנתבעת 1 הייתה נכונה תחילה לעשות כן, ברם לאחר ששקלה בדבר, החליטה הנתבעת 1 ביום 18/6/07 כי אינה מעוניינת עוד ברכישת הדירה. לטענת הנתבעים, התנהלות התובעים היא שהביאה לעיכוב בחתימת ההסכם וכך פג תוקפו של זיכרון הדברים אשר נחתם בין הצדדים ומיד לאחר שהתקבלה החלטת הנתבעת 1 היא הודיעה על כך במכתב מאת הנתבעת 2, לתובעים. הנתבעים טענו כי הנתבעת 2 אך העבירה לתובעים את החלטות הנתבעת 1, ברם לא הייתה מוסמכת לקבל החלטות בשמה אודות רכישת הנכס. עוד טוענים הנתבעים כי דירת התובעים נמכרה ב 9/07 כך שלמעשה לא נגרם להם כל נזק מן הנזקים הנטענים בכתב התביעה. מעבר לכך הבהירו הנתבעים כי לא הוצגה כל אסמכתא להפרשי שער הדולר הנטענים ומפאת כל האמור לעיל, יש לדחות את התביעה כנגדם.

דיון :

תוקפו המחייב של זיכרון הדברים

עסקינן בזיכרון דברים אשר נכרת בין הצדדים ביום 5/2/07. זיכרון הדברים מפורט במיוחד ומצויה בו התמורה אשר עתידה הייתה להיות משולמת לתובעים, מועדי התשלום, מנגנון תשלום באם יפנו התובעים את הדירה מוקדם מהמוסכם, חלות המיסים הכרוכים בעסקה, התחייבות לחתום הסכם מפורט לא יאוחר מיום 28/2/07 וסעיף פיצוי מוסכם במקרה של הפרת זיכרון הדברים.

התובעים והנתבעת 1, לא חלקו על תוקפו המחייב של זיכרון הדברים כהתחייבות לביצוע עסקה במקרקעין הקושרת את הצדדים חוזית ובבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי הפעלת המבחנים הנקובים בפסיקה (כוונת הצדדים, קיום הסכמה בגופו של זיכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה אף הוא ממלא אחר דרישת הכתב לעסקה במקרקעין) מעלה כי נוצר קשר משפטי מחייב בין התובעים לנתבעת 1.

ראה לעניין זה בע"א 158/77 רבינאי נ. מן שקד בע"מ (8/4/79).

הצדדים לזיכרון הדברים

על זיכרון הדברים חתומים התובעים וכן חתומה הנתבעת 2. בזיכרון הדברים לא נאמר כי הנתבעת 2 חותמת עליו כמיופת כוחה של הנתבעת 1 ואכן לא הוצג בפני בית המשפט ייפוי כוח או כל מסמך מסמיך אחר מטעמה של הנתבעת 1 אל הנתבעת 2. אך על אף האמור, עולה ברורות מעדויות התובעים כי אל דירתם הגיע מר אלון גורכובר שהיה נציג הנתבעת 1 וביקש לרכוש את הדירה עבור הנתבעת 1. הוא זה אשר הפנה את התובעים אל הנתבעת 2 על מנת שתגבש את פרטי העסקה (ראה עמ' 8 שורות 4-10 לפרוטוקול). לתובעים היה ברור איפוא מן המצג אשר הציג בפניהם מר גורכובר כי העסקה אשר נקשרה הינה עם הנתבעת 1. מר גורכובר לא הגיש תצהיר מטעמו או כל ראיה אחרת אשר תפריך הנחה זו. בא כוחה של הנתבעת 1 הודיע אף בהגינותו כי הנתבעת 1 אינה פעילה מזה שנים וניסיונו ליצור קשר עם מנהלה מר גורכובר כשל. תוכנו של זיכרון הדברים אף הוא מעיד על הצדדים לו – זיכרון הדברים מדבר על התחייבויות אשר נוטלים על עצמם הנתבעת 1 והתובעים. הנתבעת 2 אינה חותמת על ההסכם כרוכשת, כנטען בידי הנתבעת 1 ועולה ברורות כי זיכרון הדברים מכיל התחייבויות של הנתבעת 1 בלבד. הנתבעת 1 אף לא התכחשה לכך כי הייתה קיימת בינה לבין התובעים הסכמה בדבר רכישת הדירה, אלא שמר גורכובר הודיע לתובעים בשיחה טלפונית ביניהם כי הנתבעת 1 חזרה בה מכוונתה זו. הניסיון להתנער משליחותה של הנתבעת 2 הוא מלאכותי ואינו נתמך בדבר. הדברים אף מנוגדים לכל הגיון כלכלי. מה לה, לנתבעת 2 כי תחרוג מהרשאה או תיטול לעצמה הרשאה אשר כלל לא הייתה לה ותתחייב לרכישת דירה בשם הנתבעת 1, מה עוד שהייתה זו דירה אשר מנהל הנתבעת 1 ראה והביע את רצונו לרכשה עבור הנתבעת 1.

נוכח הדברים האמורים אני קובעת כי הצדדים לזיכרון הדברים הינם התובעים והנתבעת 1, כאשר הנתבעת 2 חותמת כשלוחתה של הנתבעת 1 ולא כרוכשת בפני עצמה.

האם הופר זיכרון הדברים ומיהו המפר

אין חולק כי הסכם מכר בגין דירת התובעים לא נחתם ביום 28/2/07 ואף לא מאוחר יותר, לאחר ארכות שניתנו בידי הצדדים, בהתאם לזיכרון הדברים ומשכך הופר זיכרון הדברים בין הצדדים. הצדדים חלוקים בשאלה מי מהם הוא המפר את זיכרון הדברים. התובעים טוענים כי הסכימו עם הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2 על הארכה של מועד החתימה המיועד ל 30/4/07. לאחר מכן ומשלא נחתם ההסכם במועד האמור, ניסו שוב ושוב לפנות לנתבעת 2, אך זו טענה כי עיכובים טכניים הם המונעים את חתימת ההסכם. התובעים טוענים כי ביום 6/6/07 הם פנו בכתב לנתבעת 2 ודרשו לדאוג לחתימת ההסכם עד ליום 12/6/07, אך ביום 13/6/07 עת שוחחו עם מנכ"ל הנתבעת 1 ישירות הוא הודיע להם כי עסקת המכר בוטלה על ידו מזה זמן רב. התובעים פנו שוב לנתבעת 2 ביום 18/6/07 ועתרו לקבלת הפיצוי אשר הוסכם בזיכרון הדברים. באותו היום הודיעה להם הנתבעת 2 בכתב, כי הנתבעת 1 אינה מעוניינת עוד ברכישת דירתם ואין בכוונתה לחתום על הסכם מכר עימם. התובעים טוענים איפוא כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם. הנתבעים טוענים מאידך, כי דווקא התובעים הם אשר הפרו את ההסכם. לטענתם היה לתובעים הסכם בלעדיות עם תיווך רימקס ולפיכך ביקשו שוב ושוב לדחות את מועד החתימה על הסכם המכר על מנת להסדיר עם התיווך את ביטול הסכם הבלעדיות, על מנת שלא יאלצו לשלם דמי תיווך. לטענת הנתבעים , המתינה הנתבעת 1 עד חודש 5/07 כאשר הייתה נכונה עוד מחודש 2/07 לחתום על הסכם המכר , ברם לאחר בחינת מכלול שיקוליה היא החליטה לחזור בה מכוונתה לרכוש את דירת התובעים ולפנים משורת הדין על אף שנגרם לה נזק כתוצאה מעיכוב זה היא החליטה שלא לתבוע את הפיצוי המוסכם מעם התובעים.

לעניין זה העידה התובעת, הגב' אורגד כי פנה אליה מנכ"ל הנתבעת 1 בבקשה לרכוש את דירתה. לשאלה מדוע לא נחתם הסכם המכר בסמוך לאותו מועד בו הביע מנכ"ל הנתבעת 1 את רצונו ברכישת הדירה השיבה התובעת כי הייתה דווקא לנתבעת 1 בעיה עם חתימת הסכם סמוך לאותו המועד. התובעת העידה כי מנכ"ל הנתבעת 1 הפנה אותם אל משרדי הנתבעת 2 בו חתמו הצדדים על זיכרון הדברים נשוא התובענה. התובעת הכחישה כי הארכות לחתימת הסכם המכר הגיעו ביוזמת התובעים ואף הבהירה כי הסכם התיווך עם רימקס בוטל על ידה בסמוך למועד בו ביקר מנכ"ל הנתבעת 1 בדירה והביע את רצונו לקנותה (ראה עמ' 8 שורות 26-31 לפרוטוקול). התובעת העידה כי ערכה שיחות רבות אל הנתבעת 2 משום שזו חתמה על זיכרון הדברים מול התובעים בשם הנתבעת 1, אך זו שבה והרגיעה אותם שוב ושוב כי העסקה מתעכבת אך בשל נימוקים טכניים. עדות התובעת הותירה רושם מהימן ונותרה בעינה אף לאחר חקירתה הנגדית בידי כל אחד מהנתבעים. התובע 2 חיזק עדות זאת וסיפר כיצד פקד לא אחת את משרדה של הנתבעת 2 אשר לא ענתה לשיחות הטלפון של התובעים והפתיע אותה פעם אחת במשרדה. בהתאם לעדותו, הנתבעת 2 , אשר ראתה כי התובע 2 נסער , הרגיעה אותו ואמרה כי בעיות טכניות מונעות את החתימה על הסכם המכר, אך התובעים יכולים להיות רגועים והעסקה אכן תצא לפועל (ראה עמ' 17 שורות 12-14 לפרוטוקול). מעדותם של שני התובעים עולה כי אכן החתימה על הסכם המכר נדחתה בפעם הראשונה ביוזמתם, אולם מני אז, דחתה אותם הנתבעת 2 בלא לתת להם מענה של ממש מדוע מתעכבת החתימה על הסכם המכר והרגיעה אותם בהבטחה שלא היה מאחוריה דבר, כי ההסכם מתעכב בשל בעיות טכניות של הנתבעת 1, אך ייחתם בסופו של יום. התובעים העידו שניהם ועדות זו לא נסתרו כי כאשר יצרו קשר ישיר עם מנכ"ל הנתבעת 1, הוא הודיע להם לתדהמתם לאחר חודשים בהם הבטיחה להם הנתבעת 2 כי הכול כשורה, שעסקת המכר לא תצא אל הפועל. הנתבעת 1 הודיעה כאמור כי מנכ"לה נמצא בחו"ל ואבד הקשר עמו ומשכך לא תביא כל ראיות מטעמה. הנתבעת 2 בחרה שלא להגיש תצהירי עדות מטעמה ומשכך נותרו טענותיהם של הנתבעים כי דווקא התובעים הם אלו אשר דחו את החתימה על הסכם המכר, בגדר טענות בעלמא אשר לא הובאה כל ראיה לתמוך בהן.

אל נוכח הדברים האמורים, אני קובעת כי הנתבעת 1 היא אשר הפרה את זיכרון הדברים, בעוד התובעים עשו כל שביכולתם על מנת לקיים את חיוביהם ולחתום על הסכם המכר.

הסעדים הנובעים מההפרה

הסעד הנובע מן ההפרה מצוין מפורשות בזיכרון הדברים בסעיף 8 ולפיו צד אשר יפר או יחזור בו מזיכרון הדברים, ישלם לצד השני עד למועד הקבוע לחתימת ההסכם , פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של 10,000 $. התובעים זכאים איפוא לתשלום זה מעם הנתבעת 1 ופיצוי זה מביע את אומד דעתם של הצדדים אודות הנזקים אשר צפו כי יגרמו להם לו יופר זיכרון הדברים.

ראה אף לעניין התרופות בשל הפרת זיכרון דברים בע"א 692/86 בוטקובסקי ושות' נ. גת פ"ד מד(1) 57.

התובעים טענו כי נגרם להם נזק בגין הפרת זיכרון הדברים בדמות קנס אותו שילמו על שבירת קופת גמל בסך 410 ₪, 1100 ₪ בגין פרסום חוזר של הדירה, 7000 ₪ בגין הפרשי שער דולר ועוגמת נפש בסך 15,000 ₪. התובעים המציאו אישור אודות שבירת קופת הגמל ופרסום חוזר של דירתם. לא הוצגה כל ראיה בדבר ראש הנזק הנטען לעניין הפרשי שער הדולר, התובעים לא צירפו כל הסבר לעניין זה ולא ברור כלל מהו מהותו. אכן מהנסיבות אשר נפרשו בפני בית המשפט נקל לשער את עוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקם של התובעים כאשר תלו יהבם במכירת דירתם הישנה בטרם רכישת אחת חדשה והתאכזבו בשל הפרת זיכרון הדברים. הדבר אף הציב בפניהם צורך מיידי בגיוס ממון לא מועט לרכישת הדירה החדשה, ממון אשר סברו כי מקורו יהא בדירתם הישנה. הטענה כי במועד החתימה על הסכם הרכישה של דירתם החדשה היה בידי התובעים זיכרון דברים שפקע תוקפו ולכן לא היה להם על מה להסתמך , דינה דחיה שכן התובעים העידו כיצד שוב ושוב פנו אל הנתבעת 2 וזו , כאשר ענתה להם, הרגיעה אותם כי זיכרון הדברים יעמוד בתוקפו והסכם הרכישה עם הנתבעת 1 אכן יחתם. אף הטענה כי היה על התובעים לשלם את מחיר רכישת דירתם החדשה עד ל 7/07 ואילו את הכסף בעבור דירתם הישנה היו מקבלים אך ב 10/07, יש לדחות. על פי נוסחו של זיכרון הדברים עתידים היו התובעים לקבל את יתרת התמורה בעבור דירתם בעת מסירת דירתם לנתבעת 1. ככל שהדבר היה מתבצע עד 8 חודשים מיום חתימת ההסכם, נקבעה תמורה של 117,500 $ וככל שהדבר היה מתבצע בחלוף 8 חודשים ויותר עמדה התמורה על 120,000$. כלומר בכל עת שהייתה נמסרת דירת התובעים לנתבעת 1 הייתה משולמת התמורה ולפיכך אכן הייתה לתובעים הציפיה למימון הדירה החדשה בעת מכירת הישנה. יחד עם זאת מהווה הפיצוי המוסכם הערכה של הנזק העתידי אשר הצדדים צופים בעת חתימת זיכרון הדברים, כי יגרם לצד אשר יפגע מן ההפרה ולטעמי בנסיבותיה של תובענה זו, אין מקום לפסוק מעבר לאותו פיצוי מוסכם אשר מעריך נכונה את נזקיו של הצד הנפגע מן ההפרה.

חבותה של הנתבעת 2

הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) מורות על קיומה של חובת תום הלב הן בניהול מו"מ והן לאחר כריתת ההסכם וקיומו. ראה ס. 12 לחוק החוזים הקובע כי "א. במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

ב. צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה והוראות סעיפים 10, 13 ו14 לחוק החוזים(תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, יחולו בשינויים המחויבים".

לזאת יש להוסיף אף את חובת תום הלב בעת קיום הסכם האמורה בס. 39 לחוק החוזים (חלק כללי). למשמע עדויות התובעים ובחינת מכלול הראיות במסגרתה של תובענה זו, עולה תמונה בלתי מחמיאה של התנהלות הנתבעת 2. הנתבעת 2 הציגה עצמה כשלוחת הנתבעת 1 וככזו אף חתמה על זיכרון הדברים. אלא שתחת לנהוג כמנהג שלוח סביר ועל אחת כמה וכמה כשלוח אשר הינו עו"ד של הנתבעת 1, היא בחרה שלא למסור בידי התובעים מידע בזמן אמת. התובעים הוטעו על ידה לחשוב כי הסכם המכר ייחתם, בעוד בהתאם לעדותם אשר לא נסתרה, הודיע להם מנכ"ל הנתבעת 1 כי העסקה בוטלה על ידו זמן רב לפני כן. לא ברור מדוע זה בחרה הנתבעת 2 לחמוק מפניותיהם החוזרות והנשנות של התובעים, עד אשר נאלץ התובע 2 להפתיע את הנתבעת 2 במשרדה, כדי לקבל ממנה תשובה האם עסקת המכר אכן תיחתם בהתאם לזיכרון הדברים. רק כאשר נודע לנתבעת 2 כי התובעים שוחחו עם מנכ"ל הנתבעת 1 וזה מסר להם על ביטול העסקה, בחרה זו סוף סוף להודיע בשם מרשתה כי הנתבעת 1 חזרה בה מכוונתה לחתום על הסכם מכר. הנתבעת 1 לא טענה לחריגה מהרשאה של הנתבעת 2, כי אם טענה כי כלל לא הייתה הרשאה שכזו ולפיכך לא יוכלו התובעים להיפרע מעם הנתבעת 2 בגין נזקיהם בהתאם להוראותיו של ס. 6 ב לחוק השליחות התשכ"ה 1965. הנתבעת 2 עשתה מעשיה כשלוחה של הנתבעת 1. התובעים טענו כי הנתבעת 2 התרשלה ופעלה כפי שעו"ד סביר לא היה פועל בעניין, ברם על אף התחושה הקשה העולה מהתנהלות הנתבעת 2 כלפי התובעים, הרי שהנתבעת 2 לא ייצגה את התובעים ולפיכך אינה חבה כלפיהם בחובת הזהירות המושגית ואף לא הקונקרטית ומשכך לא נתמלאו יסודות עוולת הרשלנות הנזיקית. מכוחם של דיני החוזים ניתן לחייב את הנתבעת 1 כפי שאכן הובהר לעיל בגין נזקי התובעים, הנובעים בין היתר ממעשי הנתבעת 2. יתכן אף כי קמה ועולה עילה לנתבעת 1 כנגד הנתבעת 2 בגין מעשיה, אך התובעים לא הציגו תשתית מתאימה לחיוב עצמאי של הנתבעת 2 ואף לא ציינו את החובה החקוקה אותה הפרה הנתבעת 2, על אף הפסיקה הקובעת כי אין די בטענה כללית בדבר הפרת חובה חקוקה ויש לציין את דבר החיקוק אשר הופר.

נוכח הדברים האמורים וכאמור על אף שהדעת אינה נוחה מהתנהלות הנתבעת 2, אין מקום לחייבה בנזקי התובעים.

מן המקובץ עולה כי הנתבעת 1 הפרה את זכרון הדברים נשוא התובענה וכי משכך היא חבה בפיצוי התובעים בהתאם להוראותיו בדבר פיצוי מוסכם. הנתבעת 2 פעלה כשלוחת הנתבעת 1 ותרמה במעשיה לנזקים אשר גרמה הנתבעת 1 בהפרת זכרון הדברים התובעים, אותם העריכו הצדדים בפיצוי המוסכם בסך 10,000$. יש לקבל איפוא את תביעת התובעים כפי שפורט לעיל.

סוף דבר,

התביעה מתקבלת חלקית בהתאם לאשר פורט לעיל.

הנתבעת 1 תשלם לתובעים סך של 35,000 ₪ (שווה ערך ל10,000 דולר כמפורט בכתב התביעה). הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה(21/9/08) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן, תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובעים בסך 750 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד בסך 5400 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ה, 03 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.