אחריותם של הנתבעים לנזקים שנגרמו לרכב התובע, אשר פגע בקובית בטון שהונחה בסמוך למחסום קלנדיה-עטרות, היא השאלה העומדת על הפרק במקרה זה.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1. התובע הינו הבעלים של רכב מסוג אופל מ.ר. 7742408 (להלן: "רכב התובע"). הנתבעים 1 ו-2 הם מי שהניחו במקום בו אירעה התאונה קובית בטון. הנתבעת 3 הינה רשות מקומית אשר בשטחה אירעה התאונה.
2. גרסת התובע הינה כי ביום 5.8.12 כאשר הגיע רכב התובע לכיכר שליד מחסום קלנדיה עטרות, פגע בקובית בטון אשר הונחה על ידי הנתבעים 1 ו-2 במקום בלתי חוקי. לטענת התובע, הוא לא ראה ואף לא יכול היה לראות את הקוביה אשר הוצבה באמצע הכיכר, בנתיב המיועד למעבר כלי רכב, וללא שילוט מתאים.
3. התובע ביקש לחייב את הנתבעים בסכומי הנזקים שנגרמו לרכבו, תשלום שכ"ט שמאי והוצאות גרירת הרכב ובסה"כ 4,617 ₪. כן ביקש התובע לפצותו בגין עגמת נפש ואובדן ימי עבודה בסכום של 2,000 ₪. לטענת התובע, התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים 1 ו-2, אשר הניחו את קובית הבטון באמצע הכביש שליד הכיכר, ללא תאורה וללא התראה של ציבור הנהגים וכי הנתבעת 3 התרשלה משלא הציבה תאורה במקום.
4. בכתב הגנתם טענו הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים"), כי המחסום והסדרי התנועה בצומת קלנדיה עטרות הוסדרו מכוח סמכותם לשמירה על הסדר והבטחון בתחומי האזור, הקבועה בצו בדבר הוראות הבטחון (נוסח משולב) (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. קובית הבטון הוצבה על ידי הנתבעים על המדרכה הנמוכה הסובבת את הכיכר הסמוכה למחסום קלנדיה עטרות, והינה אחת מארבע קוביות המהוות את הבסיס לעמודי הציליה המוקמת בחודש הרמאדן. המקום בו הוצבה קוביית הבטון אינו מיועד לנסיעת כלי רכב. עוד טוענים הנתבעים, כי הקובייה הוצבה במרחק של 50 מטרים ממחסום קלנדיה עטרות, כי המחסום מואר בשעות הלילה באופן קבוע, וכי הקובייה גלויה לעין מכל כיווני הנסיעה מהם נכנסים לכיכר. לטענת הנתבעים, התאונה אירעה באשמתו של התובע, אשר נסע בחוסר זהירות ו/או במהירות מופרזת, אשר אינה מתאימה לתנאי הדרך.
5. הנתבעת 3 טענה כי אין לתובע עילת תביעה נגדה, וכי התובע לא הוכיח רשלנות מצידה, שכן היא לא הציבה את קובית הבטון במקום.

דיון והכרעה

1. בדיון שבפני העיד התובע וכן העיד מר מאור אליצור, שהינו קצין הנדסה האחראי ומכיר היטב את האיזור בו אירעה התאונה.
2. התובע חזר על טענתו כי קובית הבטון הונחה על הכביש במקום המיועד לנסיעת כלי רכב וכי האזור לא היה מואר, כך שלא יכול היה להבחין בקובית הבטון.
3. מנגד, הבהיר מר מאור אליצור כי קוביית לא הונחה על הכביש, כי אם על המדרכה הסובבת את הכיכר, וזאת לצורך הקמת הציליה אשר נבנית בחודש הרמדאן לצרכי העוברים במחסום. עוד הבהיר מר אליצור בעדותו, כי המקום בו הונחה קובית הבטון אינו מיועד למעבר כלי רכב וכי נתיבי הנסיעה הם מימין למדרכה עליה הונחה קובית הבטון. בנוסף העיד מר אליצור כי קיימת תאורה במקום, כך שלא היתה מניעה לראות את קובית הבטון.
4. לשם הטלת אחריות בגין עוולת הרשלנות נדרש התובע להוכיח התרשלות מצד הנתבעת וקיומו של קדר סיבתי בין האשם לנזק.
5. לאור העדויות והראיות שהוצגו בפני, אני קובעת כי במקרה זה לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעים. כך מתמונות מקום האירוע אשר הציג התובע עצמו (ת/1) עולה בבירור כי קוביית הבטון לא הונחה על הכביש כי אם על המדרכה הנמוכה הסובבת את הכיכר. כפי שהעיד מר אליצור, המקום בו הונחה קובית הבטון אינו מיועד לנסיעת כלי רכב. עוד עולה מהתמונות ומעדותו של מר אליצור, כי המקום היה מואר במידה מספקת על מנת שניתן יהיה לראות את קובית הבטון. יצוין, כי עדותו של מר אליצור היתה מהימנה עלי ואני מבכרת את האמור בעדותו על פני גרסת התובע.
6. כפי שטענו הנתבעים, קובית הבטון אשר הונחה על גבי המדרכה הסובבת את הכיכר הינה אחת מארבע קוביות המהוות את הבסיס לעמודי הציליה המוקמת בחודש הרמאדן. הקוביה הונחה כאמור במקום שאינו מיועד לנסיעת כלי רכב, המקום היה מואר ועל כן אני קובעת, כי לא הוכחה התרשלות מצד הנתבעים וכי התאונה אירעה בשל אשמתו של התובע אשר נסע בחוסר זהירות שלא בהתאם לתנאי הדרך ועל כן לא הבחין בקובית הבטון שהוצבה במדרכה הסובבת את הכיכר.
7. אשר לנתבעת 3, הרי שהיא או מי מטעמה לא הניחו את קובית הבטון במקום ואף מצידה לא הוכחה רשלנות כלשהי, שכן הוכח כאמור כי המקום היה מואר.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה. לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות. 5129371

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ג, 14 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.